1. בהמשך להחלטתי מיום 15.12.13, ולאחר עיון בתגובות הצדדים, להלן החלטה משלימה בנושא האגרה.

2. ראשית, אני מקבלת את עמדת הנתבעים, לפיה לא היה כל מקום לכך שהתובעים, במסגרת דיון שנועד לנושא האגרה, ולנושא זה בלבד, ינסו לתקן את כתב התביעה כך שכיום, בדיעבד, מתבקשים סעדים שלא התבקשו בעבר נגד הנתבע 4.

ביום 28.1.14, במסגרת החלטה בבקשת הנתבע 4 לחיוב בהפקדת ערובה, דנתי בשאלת הסעדים המופנים כלפי הנתבע 4. באותה החלטה קבעתי כי כל הסעדים ההצהרתיים הקיימים בתביעה (לרבות ה"הצהרה" על קיזוז) הם סעדים שאינם קשורים לנתבע 4 כלל. לכך, אגב, השלכה ברורה על גובה הערובה כפי שקבעתי באותה החלטה, שכן ברור ומובן מאליו שגובה הערובה תלוי במישרין בהיקף הדיון הרלבנטי לנתבע 4.

והנה, יום לאחר מכן, בתאריך 29.1.14, הוגשה על ידי התובעים תגובה לנושא האגרה, שאכן, כלל וכלל אינה תגובה, אלא בקשה לתיקון כתב התביעה, לכל דבר ועניין.

בסעיף 129.2 – במקום הצהרה לפיה התובעים אינם חייבים לנתבעת 1 דבר לפי כתב התביעה הקיים, מתבקשת הצהרה כלפי הנתבעת 1 וכלפי הנתבע 4.

בסעיף 129.4 – במקום "הצהרה" שלפיה התובעים זכאים לקזז סכום מסוים חובם לנתבעת 1" מתבקש כיום סעד המחייב "את הנתבעים 1 – 4" בפיצוי כספי בסכום מסוים

אם כן, הנתבעים צודקים לחלוטין בטענתם, כי תחת מסווה של דיון בנושא האגרה, ביקשו התובעים "לתקן" את התביעה. לטעמי, אין כל ספק שהתיקון הוא מהותי ביותר. בעוד שבכתב התביעה הקיים רוב הסעדים מופנים כלפי הנתבעת 1 בלבד הרי לפי ה"תיקון" נוצרו יריבויות חדשות והורחבו הסעדים ביחס לנתבעים אחרים.

זאת אין לאפשר, כמובן.

ראשית, מבחינת המסגרת הדיונית, אין כאן כלל דיון בבקשה לתיקון כתב תביעה. מדובר בהליך שנדרש עקב פניית הגזברות, לנושא גובה האגרה, ולא יכולה להיות בו כל תוצאה של שינוי דיוני או מהותי של כתב התביעה, למעט לנושא גביית האגרה.

שנית, מבחינה מהותית, התיק כבר נקבע להוכחות, שלב קדם המשפט הסתיים זה מכבר. אין כל מקום לדון בבקשה לתיקון כתב התביעה, ולבטח שאין מקום לעשות כן לאחר שבית המשפט כבר נתן החלטה לנושא הסעדים המופנים כלפי הנתבע 4, באופן שכיום התובעים יזכו ביתרון בלתי הוגן, בבחינת "שיפור עמדות", כפי שציינו הנתבעים בתגובתם.

3. לגופו של עניין:

בנושא הסעדים הכספיים:

אינני רואה מניעה לכך שבעל דין יתבע נזקים מסוימים, אך יעמיד אותם לצרכי אגרה על סכום מסוים. מדובר בעניין שגור ומקובל.

נוכח העובדה שבסעיף 2 להודעת התובעים, צוין באופן מפורש כי הם מגבילים את סכום התביעה מטעמי אגרה, דהיינו, כי בכל מקרה לא ניתן יהיה לפסוק להם סכום העולה על 300,000 ₪, אני מורה למזכירות לגבות אגרה בגין סעד כספי בסך של 300,000 ₪, כמפורט להלן.

לציין – כאמור לעיל – כי הסעד הכספי מוגבל לנתבעת 1, כעולה מהאמור לעיל, ואין כל שינוי בכתב התביעה הקיים ביחס לזהות הנתבעת שאליה מופנה הסעד.

בנושא הסעדים ההצהרתיים:

כאן עמדתי כעמדת הנתבעים. סעד הצהרתי לפיו התובעים אינם חייבים לפלוני אלא סכום מסוים, אין משמעו, אלא סעד ביניים לפני תביעה כספית בגין הסכום העודף. אם סבורים התובעים כי נגבה מהם סכום ביתר, עליהם להגיש תביעה כספית להשבת אותו סכום עודף. כך, לטעמי, עולה מתוך תקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז – 2007, וכך לפי הפסיקה, שחלקה צוטט בתגובת הנתבעים (ע"א 2801/06, ה"פ (מחוזי מרכז) 6341-05-09). כך גם המצב באשר לשיעור הריבית: אם טוענים התובעים כי נגבתה מהם ריבית מופרזת, אין לכך כל משמעות, למעט החזר הסכומים שנגבו לפי אותה ריבית מופרזת. אף כאן – נדרש כימות התביעה כסעד כספי. כך גם ביחס לביטול ההסכם – שהרי ביטול הסכם מחייב השבה, ומכאן, שיש מקום לתבוע את השבת הכספים ששולמו לפי ההסכם, ואין כל אינטרס לגיטימי בעצם ההצהרה על הביטול.

בעניין ה"פ 6341-05-09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' מדינת ישראל (12.11.09) קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ארנון) כדלקמן:

"אין מחלוקת כי על התובע להוכיח קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק מתן סעד הצהרתי גרידא. בית המשפט העליון פסק לא אחת כי אין להיעתר לתובענה שעניינה סעד הצהרתי בלבד אם התובע יכול להשיג מבוקשו בתובענה אשר במסגרתה הוא יתבע סעד ממשי אופרטיבי...

הסוג השני עניינו בתביעה המהווה במהותה תביעה כספית או תביעה להשבת כספים. במקרה כזה, מצב בו קיימת אפשרות לתובע לתבוע סעד כספי קונקרטי באופן אופרטיבי – אין מקום להיעתר לבקשה למתן פסק דין הצהרתי ובנסיבות כאלה, על התובע לתבוע את מלוא הסכום הכספי לו הוא זכאי על-פי טענתו, ולשלם אגרה בהתאם לסכום הנתבע..."

(הדגשה במקור).

ודוק: התובעים בהודעתם כלל לא חלקו על הלכה זו, או על ישימותה למקרה דנן. כל שטענו התובעים, הוא כי במועד הגשת כתב התביעה המקורי, טרם התגבשה התביעה הכספית.

הטענה לפיה במועד הגשת כתב התביעה טרם התגבש הסעד הכספי במלואו, לאו טענה היא. הפתרון לכך אינו בתביעת סעד הצהרתי אלא בתביעת סעד כספי נכון למועד הגשת התביעה, שהרי ברור ומובן שכל גבייה עודפת לאחר אותו מועד, יוצרת עילה חדשה. לחילופין, ככל שעסקינן בסעד הנובע מאותה עילה (אף שאיני סבורה כך), הרי כעניין של יום ביומו מוגשות לבית המשפט בקשות למתן היתר לפיצול סעדים. בכל מקרה, התרופה לכך שנזקים טרם התגבשו, לעולם אינה בעקיפת ההלכה לעיל.

סיכום

4. האגרה בתיק זה תיגבה כדלקמן:

א. תביעה כספית בסך של 300,000 ₪.

ב. תביעה בגין נזקי גוף

עולה מהחלטה קודמת, כי לכאורה נגבתה אגרה בגין תביעה כספית בסך של 100,000 ₪, וללא גביית אגרת נזקי גוף. אם כן, על הגזברות לערוך כמובן את השינויים המתבקשים, כך שהאגרה ששולמה בעבר, בגין תביעה כספית בסך של 100,000 ₪, תקוזז בהתאם.

5. אם התובעים עומדים על הסעדים המפורטים בסעיפים 129.1, 129.2 ו- 129.3 לכתב התביעה, עליהם להגיש בתוך 14 ימים מהיום תביעה כספית מכומתת לסעיפים אלו, ולשלם את האגרה החלה בגינה.

ככל שלא תוגש תביעה כספית כאמור, סעדים אלו יימחקו מכתב התביעה.

6. נוכח המפורט בסעיף 2 להחלטה זו, אני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעים בגין בקשה זו, בסך כולל של 2,500 ₪.

המזכירות תודיע בדחיפות לב"כ הצדדים – בפקס. הדיון הקבוע ליום 13.2.14 – עומד בעינו. אני מזכירה חובת התייצבותה של התובעת לדיון זה, וכן הצורך במתן הבהרות באשר להמשך ההליך ע"י יורשי התובע 1 ז"ל.

ניתנה היום, י"א אדר תשע"ד, 11 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.