#2#>

נוכחים:

עו"ד אייל רוזן ועו"ד עדי טוביאנה רפאל ב"כ המבקשת, המבקשת

עו"ד אמיר אריק ב"כ המשיבים, המשיב 3

פרוטוקול

ב"כ המבקשת:

חוזרים על הבקשה.

ב"כ המשיבים:

יש לי מספר טענות נגד הבקשה במספר מגזרים. קודם טענות סף- קיים מעשה בית דין.

ב"כ המבקשת:

הבקשה היא להגשת חוות הדעת.

ב"כ המשיבים:

הגשנו תיק עם מסמכים מבימ"ש קמא של כתבי בית דין שונים שחברי לא מצא לנכון לצרף לבקשה, למרות שהיא מחזיקה מאות עמודים. טענת הסף הראשונה היא קיומו של מעשה בית דין. בעוד שחברי הגיש את הבר"ע על החלטה מיום 16.9.14, הגשת הבקשה נעשתה ביום האחרון לאחר מיצוי השבתות, הפגרות והחגים. החלטה מיום 15.9.14 עליה לא הוגשה בר"ע הפכה להחלטה חלוטה, משום שהמועד עבר. מפנה לנספח 4 לתיק המוצגים שהגשנו, ביהמ"ש קמא דוחה את הבקשה להוספת ראיות, שכתב ביהמ"ש בהחלטתו: "נראה כי קיימת טעות כלשהי. אין כל היתר להגשת ראיות נוספות ..." (מצטט).

אני מפנה לנספח 4(ב), עמ' 23 למסמכים שהגשנו, זה אישור הפקס למשרדו של חברי ביום 15.9.14. זה אומר שהמועד האחרון להגשת בר"ע על אותה החלטה הסתיים ביום 23.10.14.

טענת סף נוספת: שיהוי בהגשת הבר"ע. ביום 26.10.14 הוגשה הבר"ע על החלטה מיום 16.9.14, בניסיון "להחיות" את המועדים מחדש. מעבר לכך שההחלטה מיום 15.9.14 הפכה להחלטה חלוטה. גם אם לא הייתה החלטה מיום 15.9.14, התנהלות המבקשת היא מנוגדת לתפיסת בית-המשפט- התנהגות שמנסה לתזמן את האירועים בצורה הנוחה למבקשת ולנהל את הדברים בחוסר תום לב. כל זאת, שלמרות לאורך כל הדרך, שביהמ"ש ואף אנחנו התייחסנו לכך, וההתנהלות המשתהה של המבקשת שממצה גם את הפגרה וגם את השבתות, שגם אם מגישים בקשה בר"ע על החלטה מיום 16.9.14 המועד מסתיים ביום 23.10.14 עם פגרת סוכות. אבל יום 23.10.14 יוצא יום ו', ואז משכו עד ליום א'- 26.10.14, וכל זאת כאשר יש מועדי הוכחות שנקבעו בבימ"ש קמא.

אני מפנה להחלטה מיום 16.9.14, נספח 5 למוצגים שהגשנו, עמ' 29, ס' 8- שם מציין ביהמ"ש קמא את תוכנית הדיונים ואת הפגיעות בה ע"י המבקשת.

מפנה גם לעובדה שגם החלטה נוספת של ביהמ"ש לקיום הדיונים, מיום 3.10.13, שהוגשו ראיות כבר ב-4/13. מפנה לס' 5 להחלטה מיום 3.10.13. בנוסף, אני מפנה לנספח 12, עמוד אחרון, גם שם ציין ביהמ"ש קמא כמה חשובים לוחות הזמנים ומה שקרה מבחינה פרוצדוראלית עם כל התיק שנקבעו מספר ישיבות וטווח התמרון של ביהמ"ש אפסי, כפי שכותב זאת ביהמ"ש קמא. ביהמ"ש קמא חוזר על אמירה זו מספר פעמים.

במאמר מוסגר אומר, שביהמ"ש קמא הגיע למצב שסגנית הנשיאה העבירה התיק לטיפולה, וחייבה אותנו להגיע יום אחד אחרי השני. כך שאני מצביע על שיהוי וחוסר תום לב של המבקשת.

בנוסף, סוגיית חוסר תום הלב בניהול ההליך. הבר"ע הוגשה ביום 23.10.14, לעומת זאת, הבר"ע הומצאה למשרדנו, מפנה לנספח 11, רק שלושה שבועות לאחר מכן- 18.11.14. דבר זה עומד בסתירה לדרישה להמציא את כתבי בית הדין תוך 5 ימים.

טענה נוספת היא של מחיקה על הסף. הבר"ע מחזיקה 30 עמודים עם מאות נספחים. הבר"ע מנוגדת לתקנה 403א לתקנות סד"א שמחייבת את המגיש בר"ע בניסוח תמציתי וענייני.

המבקשת מנסה למקד את הבר"ע בסוגיה של כן/לא לאפשר לה להגיש ראייה מסוימת וטוענת לפגיעה בזכויותיה. אך זו התייחסות מטעה, שכן מי שמתמיד בקריאת הבר"ע ומגיע לסעיף 95 מגלה שלפתחו של ביהמ"ש הובאה בקשה אחרת- בר"ע על החלטה שחוות הדעת "תמימה" שמדברים עליה שאין מדובר בהרחבת חזית. טענת המבקשת היא להרחבת חזית אם לאו, ואם יש מקום לאפשר את אם לאו. לעטוף טענה זו בנימוקים טכניים, זה שובה לב כמי שמבקש לעשות צדק ולתת למבקשת את יומה בביהמ"ש קמא. אך מדובר בטענה שנדחתה להרחבת חזית ועל כך יש לשים לב.

בנוסף, אני חוזר להחלטות ביהמ"ש קמא בנוגע לאותה הרחבת חזית. החלטות אלו, חלקן הפכו חלוטות, וגם אם לא היו חלוטות אין בבר"ע כל טענה כדי לסתור אותן.

מפנה להחלטה מיום 15.9.14- נספח 4א למסמכים שהגשנו. החלטה שהפכה לחלוטה וגם אין טענות לגוף העניין. גם ההחלטה מיום 16.9.14 שהוגשה בגינה בר"ע, הבר"ע לא מצליח להתמודד עם נימוקי ביהמ"ש קמא בהחלטה. מפנה להחלטה מיום 5.11.14, נספח 10, שגם מדברת על עניינים אלו, ולא הוגשה בר"ע על החלטה זו- ואף החלטה זו היא חלוטה.

המבקשת מטעה בכתב הטענות וטוענת שהמשיבים, כביכול, הסכימו להגשת ראיות. הטענה היא טענה כוזבת. שעה שהמבקשת פנתה לביהמ"ש דכאן ביום 26.10.14, היה תחת ידה כתב ההגנה המתוקן וההתנגדות שלנו לבקשתה בנוגע לתצהיר שהגישה. שני המסמכים האלו הוגשו לביהמ"ש ביום 19.10.14 והיה תחת יד המבקשת החל מיום 21 ו-22.10.14- מפנה למוצגים 7ב ו-9 המלמדים שכאשר הגישה המבקשת את הבר"ע היו בידיה מסמכים מטעם המשיבים בהם מפורטים התנגדותנו להרחבת חזית.

מפנה את ביהמ"ש לנספח 8, כתב ההגנה המתוקן, עמ' 43 למוצגים. שם אני מפנה לפרק ב', פרק ג' ולסעיף 184- שם יש התייחסות מפורטת שלנו לכל הנושא של הוספת ראייה "תמימה" כביכול.

בנוסף, אני מפנה למוצג 7א' במסמכים, התנגדותנו לתצהיר שהוגש, וגם שם אני מפנה לפרקים 5, 6 ו-7 באותו מסמך שסומן על ידינו כמוצג א' במוצגים שהגשנו לביהמ"ש.

מעבר למעשה בית דין, יש השתק פלוגתא. ההשתק הראשון נמצא בהחלטה מיום 5.11.14- שצורפה על ידינו כנספח 10 ומהווה החלטה חלוטה שלא הוגש עליה בר"ע. שם כותב ביהמ"ש קמא, מפנה לסעיפים 6, 7 ו-9 להחלטה שם כותב ביהמ"ש שהתנהלות המבקשת "מרחיבה את היריעה באופן משמעותי", והמבקשת נוקטת בשיטות פסולות (מצטט). הוסיף ביהמ"ש שהמבקשת נוקטת בגישה שמגישה בקשות של עשרות עמודים בתוכם מבליעה בקשות נוספות. ההחלטה היא חלוטה ולא הוגש עליה בר"ע. המבקשת אף חויבה בהוצאות גם לטובת אוצר המדינה.

השתק פלוגתא שני מצוי בהחלטה מיום 11.2.14 שצורפה כנספח 2, אף כאן מדובר בהחלטה חלוטה. מפנה לסעיף 6 להחלטה מיום 5.11.14- שם ביהמ"ש קמא מפנה להחלטה ביחס להרחבת חזית של המבקשת.

בנוסף, צו בתי המשפט- הבר"ע עומדת בניגוד לצו בתי המשפט סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור מ-2009. למעשה, בבקשה להרחבת כתבי הטענות והרחבת החזית, זה בניגוד לס' 1-2 לאותו צו. כמו כן, ברור גם מהתשובות שלנו ומה שהפניתי אליו, הטענה שלנו שיש לנו זכות להגיש ראיות נוספות אחרות והדיון נפתח מחדש- כך נכתב בכל כתבי הטענות שהגשנו, הן מוצג 7א והן מוצג 8. משמעות הדברים זה שינוי של לוחות הזמנים ותקיפה עקיפה של סעיף 1.1 של הצו.

המבקשת עצמה טוענת בס' 78 לבר"ע- שיש לה עילה חדשה. אם כך, אז המבקשת יכולה להגיש תביעה חדשה והבר"ע מיותרת.

אציין עוד שבהתנהלות המבקשת בבימ"ש קמא, הגשנו כתבי בית דין בתקופה האחרונה והתנהלנו בצורה מסוימת. המשמעות של האיחור היא כפולה ומכופלת, כי המשיבים הסתמכו.

המבקשת העלתה טענות כנגד פעילות לא חוקית. אציין, שלא צירפו את המסמך המרכזי, מפנה לנספח 1 שהגשנו- החלטה של 14 עמ' הדוחה את הטענות של מי שניהל את ההליך, כונס הנכסים. התביעה כנגד כונס הנכסים נדחתה.

ב"כ המבקשת:

לעניין הרחבת חזית- לא יכולה להיות הרחבת חזית, כאשר זה נטען במפורש בכתב הטענות. ביהמ"ש קמא אישר מלכתחילה, שאנו נמצאים במצב של כתב תביעה שתוקן מספר פעמים. מפנה את ביהמ"ש לנספח 22 במוצגים שלנו, עמ' 40. שם ניתנה החלטה של ביהמ"ש קמא, בעקבות הגשת כתב התביעה המתוקן השני שהוגש בהמשך להבהרה של המזכירות בנושא אגרה. בסעיף 4 להחלטה ביהמ"ש מורה לפעול באחת משתי דרכים: (א) להגיש כתב תביעה מתוקן הזהה לכתב התביעה מיום 14.10; (ב) הגשת כתב תביעה מתוקן. כך שיכולתי או להגיש כתב תביעה מתוקן בלי שינוי חזית, או להגיש בקשה לתיקון תוך הבלטת הסעיפים המבוקש לתקן. מפנה לנספח 23- בקשה לתיקון כתב התביעה, ובבקשה זו, בהתאם להחלטה, הגשתי בקשה לתיקון בהתייחס לאותו כתב תביעה מתוקן בשנית. הבלטתי את הסעיפים שהוספתם מתבקשת, ומפנה לעמ' 5 לבקשה, הוספת סעיפים 120-130 לכתב התביעה המתוקן.

את חוות הדעת אני צריך כדי להוכיח. עתה לא נותנים לי להוכיח את הדברים, סעיפים 120-130 לכתב התביעה המתוקן, כאשר מנגד יש חוות דעת של המשיבים. הגשתי בקשה לתיקון כתב התביעה והבלטתי את הסעיפים שמבוקשת הגשתם, ופירטתי בצורה מפורטת את הנימוקים לכך, כאשר כפי שעולה מנוסח הבקשה- צירפנו מסמך בשינויי מהדורה שתיאר את השינויים.

בס' 24 אני מפנה לתגובת חברי לבקשה, וכאן כאשר הבקשה בפניו עם הסעיפים הנוספים וההבלטה, חברי הסכים לבקשה.

<#3#>

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בכפר-סבא (כב' השופטת מירב בן ארי), מיום 16.9.2014.

2. בתמצית, דחה בית משפט קמא את בקשת התובעת, היא המבקשת דנן, להגיש חוות דעת חשבונאית לאחר שתם הליך הגשת הראיות.

3. לטענת המבקשת, יש בהחלטה כדי למנוע ממנה את הוכחת העילה הכספית לכתב התביעה המתוקן, ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

4. המשיבים הגישו קובץ מוצגים ערב הדיון, ובמעמד הדיון אפשרתי להם להשיב לבקשה בעל-פה וזאת בהתאם לתקנה 406 לתקנות סד"א.

5. טענה ראשונה שהעלו המשיבים כנגד הבקשה הינה שהיא אינה עומדת בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור), התשס"ט-2009. אין ממש בטענה זו. מדובר בהחלטה שעניינה דחיית בקשה להגיש ראייה, וככזו היא מוחרגת במפורש מהוראת סעיף 5 לצו.

6. לגופם של דברים, אני סבור שיש מקום לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור.

7. הלכה היא כי מעונו התקין של ההליך הדיוני, מחייב את בית המשפט לשמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות. הכלל הראשון הוא שיש להגיש ראיות כ"חבילה אחת" [ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי, פ"ד יט(4) 337; ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738].

8. יחד עם זאת, מקום בו הגשתה של ראייה מסוימת דרושה לשם בירור האמת ויש בה כדי לסייע לבעל דין לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיו המהותיות, רשאי בית המשפט להיעתר לבקשה להגשת ראייה נוספת, אף כאשר אי הגשתה נובעת ממחדלו של בעל דין, או שהיא מוגשת בשלב מאוחר יותר [רע"א 1297/01 מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 577, 579-580].

9. בענייננו, שוכנעתי שהגשת חוות דעת חשבונאית מתחייבת מהתיקון הנוסף (השלישי במספר של כתב התביעה). יש לציין שתיקון כתב תביעה זה אושר ע"י בית משפט קמא בהחלטתו מיום 23.6.14 ביחס לרכיב הכספי. מכאן, שאין מדובר בהרחבת חזית לגבי עצם נחיצותה של חוות הדעת החשבונאית.

10. ב"כ המשיבים העלה, בצדק מבחינתו, טענה לפיה השלמת הראיות בשלב זה עלולה לפגוע ביעילות הדיון. שיקולים הנוגעים ליעילות הדיון, להתמשכות ההליך ולהגשת הראיות מחדש יש להם מקום. אולם ניתן להתגבר על קשיים אלה באמצעות מתן הנחיות מדויקות וקציבת מועדים "הדוקים" להגשת חוות דעת [רע"א 1178/10, א.ש נכסים ובניין (1989) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו) (2010)].

11. מטעמים אלה אני סבור כי שגה בית משפט קמא מקום בו מנע מהתובעת מלהגיש חוות דעת חשבונאית. על כן, אני מקבל את הערעור ומורה כדלקמן:

א. החלטת בית משפט קמא ביחס למניעה להגשת חוות הדעת – מבוטלת.

ב. התובעת תהיה רשאית להגיש חוות דעת חשבונאית לא יאוחר מיום 15.1.15.

ג. הנתבעות (המשיבות דנן) יהיו רשאיות להגיש חוות דעת נגדית לא יאוחר מיום 10.2.15.

ד. הגם שהבקשה דנן מתקבלת, אני רואה לנכון להשית על התובעת הוצאות לזכות המשיבות/הנתבעות וזאת בגין הכורח בהגשת חוות דעת נגדית וזאת בסך 4,500 ₪. התשלום יתבצע לא יאוחר מיום 15.1.15 וזאת כתנאי להגשת חוות הדעת.

<#4#>

ניתנה והודעה היום ט' טבת תשע"ה, 31/12/2014 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי אורית שטורם