1. לפניי בקשת הנתבעים 4­-5 ("הול") לדחות את התביעה נגדם על הסף מחמת מעשה-בית-דין.
2. בהליך זה כבר ניתנו פסקי-דין חלקיים בעניינם של כל שאר הנתבעים. אומר כבר כעת כי החלטתי לקבל את בקשת הול לדחות את התביעה נגדם, כמבואר להלן. לפיכך, המדובר למעשה בפסק-דין חלקי (אחרון) בעניינם של הול, אשר סוגר את התיק בכללותו.
3. הול היו רשאים להגיש בקשה זו לדחיית תביעת סימון נגדם על הסף, חרף החלטת-ביניים דיונית של בית-המשפט המחוזי בחיפה שאסר עליהם להגיש כתב-הגנה. סימון לא התנגדו לכך שתינתן להול הזכות להתגונן [פרוטוקול מיום 21.1.15 בחזית הול, עמ' 39]. להול טענות טובות ל"ריהביליטציה" של זכותם להתגונן [שם, עמ' 38]. בקשה לדחייה על הסף של תביעה בגין מעשה-בית-דין אינה בגדר הגשת כתב-הגנה. מכל-מקום, היא אינה נגזרת רק מאינטרס הנתבע להתגונן אלא גם מן האינטרס הציבורי למנוע הליכי-כפל (ומטעם זה אין מניעה להגשתה גם שלא בהזדמנות הראשונה).
4. אזכיר כי המדובר בתביעת התובעים ("סימון") נגד כל האחראים-לטענתם לכך ששלד בית ברח' אדוננו ברוך 24 באשדוד (גוש 2023 חלקה 10 מגרש 208), שסימון היו בעלי הזכויות בו, נמכר בהליכי הוצל"פ להול; לטענת סימון – עקב תרמית.
5. העילה הקונקרטית שסימון טוענים לה כלפי הול נוסחה על ידי סימון כלהלן:

"הול ביצעו את התשלום בגין הנכס, רישום הנכס על שמם במינהל, ובהמשך אף נכנסו לגור בנכס, כל זאת בניגוד לצו מניעה בתוקף, ועל ידי כך יצרו מצג כאילו הליכי המכירה מתנהלים כסדרם, ועל ידי כך גרמו להחלטות של ראשי ההוצאה לפועל ובתי המשפט שדנו בעניין בדבר מכירת הנכס ואי-הפדיון. לפיכך, נושאים הול (לצד הנתבעים האחרים), באחריות להחלטות השגויות האמורות ולנזקים שהשתלשלו מהן" [פרוטוקול מיום 21.1.15, עמ' 39].

1. אין חולק כי כל הפעולות הללו – תשלום, רישום זכויות וקבלת חזקה – הן חוקיות, אם מניחים כי הן נעשות מכוח זכייה כדין בנכס, לרבות על ידי רכישתו מכונס-הנכסים בהליכי הוצל"פ. אולם, סימון טוענים כי זכיית הול בנכס לא הייתה כדין, משום שהליך ההוצל"פ הנדון לא היה תקין.
2. על כך טוענים הול כי קיימים מעשי-בית-דין אשר דחו טענה זו; לרבות ההחלטות ופסקי-הדין שפורטו בפסקה 6 בבקשת הול מס' 173 מיום 23.12.14 לדחיית התביעה נגדם על הסף [ראו, למען הנוחות, אסופה מרוכזת שהגישו הול ביום 7.11.16, בהתאם להחלטתי, שבה נכללו הבקשה האמורה והעתקי אותם החלטות ופסקי-דין].
3. הדין עם הול בעניין זה, מטעמיהם, כפי שכבר נפסק פעמים רבות, ובין-השאר בהחלטות ובפסקי הדין האמורים המדברים בעד עצמם. מתוכן אפנה בעיקר להחלטתי מיום 29.1.12 בהליך דנן, נספח ד' לאסופה האמורה, שבמסגרתה סקרתי את השתלשלות ההליכים.
4. סימון מוסיפים וטוענים, כאמור לעיל, כי הול פעלו בניגוד לצווי-מניעה אשר אסרו על שינוי המצב הקיים בנכס עד להכרעה בטענות סימון נגד תקינותו של הליך ההוצל"פ. אולם, צווי-מניעה אלה פקעו משהוכרע כי הליך ההוצל"פ הנדון היה תקין, כאמור. סימון לא הציגו צווי-מניעה רלבנטיים שלא הותנו בתנאי המפסיק האמור. הול היו רשאים לממש את זכייתם בעקבות אותה הכרעה.
5. למעשה, בתביעת סימון נגד הול עוברת כבריח-התיכון הנחתם השגויה, כפי שכבר ביארתי בהחלטותיי הקודמות, כי שאלת תקינותו של הליך ההוצל"פ הנדון עדיין תלויה ועומדת בהליכים מאוחרים נוספים שסימון נקטו, ולפיכך כל הכרעה בשאלה זו מן העבר עדיין אינה חלוטה. ממילא צווי-המניעה עדיין בתוקף.
6. אולם, הנכון הוא שהטענות של סימון נגד אותו הליך – כולן טענות ישנות שנדונו ונדחו כבר בשנת 2005 ומאז – הוכרעו בהליך חלוט [ראו סקירת ההשתלשלות בהחלטתי הנ"ל]. לפיכך פקעו מאליהם צווי המניעה, והול היו רשאים לסמוך על אישור תקינותו של הליך ההוצל"פ ולממש את זכייתם בנכס. כל תקיפה מאוחרת נוספת של ההליך על ידי סימון (אפילו הייתה צולחת; מה שטרם קרה) – אינה עשויה להפוך למפרע את זכיית הול בנכס להפרה של צו-מניעה בתוקף.
7. מלבד מעשי-בית-דין שאישרו את תקינותו של הליך ההוצל"פ, ואשר עמדו ביסוד פסק-דיני החלקי אשר דחה על הסף את תביעת סימון נגד כונס-הנכסים – מסתמכים הול גם על מעשה-בית-דין נוסף, אשר דחה ספציפית את טענות סימון נגד הול כפי שצוטטו לעיל. המדובר בהחלטתו של בית-משפט השלום באשדוד (כב' השופט א' ברגנר), שלמעשה מהווה פסק-דין, אשר דוחה את תביעת סימון נגד הול באותן עילות ובאותן טענות כבענייננו [ראו כתב התביעה של הול, נספח ו' לאסופה הנזכרת; והחלטת השופט ברגנר מיום 17.11.13, נספח ז' לאותה אסופה].
8. גם כאן הדין עם הול: עיון בכתב התביעה מראה שאכן מדובר באותן עילות ובאותן טענות, ועיון בהחלטה מראה שהן נדחו. אין טענה כי החלטה זו בוטלה בערעור.
9. סימון פירטו בתצהירם מיום 28.11.14, בהתאם להחלטתי, את התשתית העובדתית והראייתית לתביעתם נגד הול. מתצהיר זה עולה כי זכיית הול בנכס הייתה שלובה בהליך שנוהל על ידי הכונס. כלומר, אין טענה שהול פעלו שלא בהתאם לתוצאות הליך ההוצל"פ, שכאמור הוכר כתקין בפסקי-דין חלוטים. לפיכך, אין צורך להתייחס לטענות בתצהיר אודות פלישת הול לנכס, טענות המוכחשות בתצהיר הול. רכישת נכס ומנהג-בעלים בו, בהתאם להליך הוצל"פ שנמצא תקין, אינה "פלישה" אלא "זכייה".
10. סימון טענו, כמצוטט לעיל, כי הול הכשילו את הערכאות שדנו בתקינות ההליך על ידי פעולותיהם למימוש זכייתם בנכס. זו טענה אבסורדית. עולה מן ההחלטות הרלבנטיות, שכאמור השגות וערעורים עליהן נדחו, שהן בחנו את תקינות הליך ההוצל"פ כשלעצמו. הן לא בחנו את התנהלות הול ולא הסתמכו עליה. אין בתצהיר סימון ובצרופותיו כל ראיה לכאורה, או אפילו טענה עובדתית קונקרטית, כאילו הול "השתלטו" על הנכס לפני שזכו בו בהליך ההוצל"פ וזכייתם אושרה בערכאות; בניגוד להשתלשלות המוצהרת בתצהיר הול. אין בתצהיר סימון ובצרופותיו גם כל ראיה לכאורה, או אפילו טענה עובדתית קונקרטית, כאילו אישור הליך ההוצל"פ הסתמך על "עובדות בשטח" שנוצרו כביכול על ידי הול לפני הזכייה. רק התקיימותן במצטבר של שתי ההנחות העובדתיות הללו, שכאמור לא הובאה להן ולו ראשית ראיה או אפילו גרסה קונקרטית, הייתה מכוננת עילת תביעה נגד הול כנטען.
11. לסיכום: אכן קיים מעשה-בית-דין שלפיו הליך המכירה של הנכס להול היה תקין. משכך, פקע מאליו כל צו מניעה שאסר על הול לנהוג בנכס מנהג-בעלים כל עוד הליך המכירה טרם אושר. כפועל-יוצא מכך, לא היה כל פגם בכך שהול מימשו את זכייתם והחלו לנהוג בנכס מנהג בעלים. לא הונחה כל תשתית לכאורה לכך שההליך אושר, בטעות, בגלל מעשים קודמים ובלתי-תקינים של הול; במיוחד מבחינת הקשר הסיבתי בין התנהלות הול להחלטות רשם ההוצל"פ והערכאות המשפטיות שביקרו את החלטתו. גם בעניין טענות אלה של סימון נגד הול קיים מעשה-בית-דין, בהחלטתו החלוטה הנזכרת של בית-משפט השלום באשדוד.
12. לאור המקובץ הבקשה מתקבלת. תביעת סימון נגד הול נדחית על הסף מחמת מעשה-בית-דין. בא הקץ על התדיינות ארכנית ונפתלת של סימון, באותן טענות ממוחזרות שנדחו שוב ושוב.
13. הול רשאים להגיש עד יום 20.11.16 בקשה לפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ז, 13 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.