לפניי בקשה להבהרת החלטתי מאתמול בבקשות 196+194 בחזית הנתבעים 1­-3.

לא ראיתי צורך בתשובה.

לפי סעיף 81 בחוק בתי המשפט, שמכוחו ניתן פסק-דיני החלקי המתוקן בעניין הנתבעים 1­-3 מיום 16.2.11 תחת פסק-דיני מיום 14.2.11, לעניין ערעור נבלע התיקון בפסק-הדין שתוקן, ולא ניתן לערער על התיקון אלא על פסק-הדין כפי שתוקן, כאשר מרוץ המועדים מתחיל מתאריך התיקון.

הערעור, הגם שהפנה לפסק-הדין המקורי, הוגש (ביום 31.3.11) ונדון (ביום 17.6.13) לאחר שאותו פסק-דין תוקן. פשוט בעיניי כי הוא התייחס לפסק-הדין האחד, בנוסחו המתוקן, שממילא לא שינה מהותית מנוסחו המקורי. פשוט בעיניי גם שחובת תום הלב הדיוני הייתה לצרף לערעור את הנוסח המתוקן, ולוודא כי הדיון מתייחס לנוסח המתוקן.

ללא תלות בכוונות המערערים עובר לחזרתם מן הערעור, אני רואה בפסק-דינו של בית-המשפט העליון מיום 17.6.13 משום דחייה של הערעור על פסק-דיני, אשר הפכה אותו לחלוט.

הרעיון כאילו דחיית הערעור חסרת נפקות בגלל שהיא התייחסה, כביכול, לפסק-הדין המקורי בלבד, שממילא בוטל על-ידי תיקונו והחלפתו בפסק-הדין המתוקן, וכאילו פסק-הדין המתוקן אינו חלוט משום שלא הוא היה מושא לערעור שנדחה – הוא בעיניי חסר-יסוד, קנטרני וחסר תום-לב, ואני דוחה אותו.

למעלה מן הצורך אציין כי התובעים הגישו גם בקשת רשות ערעור שהתייחסה מפורשות גם לפסק-דיני המתוקן מיום 16.2.11 [רע"א 5680/13]. בקשה זו נמחקה בהחלטה מיום 11.11.13. גם בקשה להחייאת ההליך נמחקה ביום 9.2.14, תוך קביעה כי החלטת המחיקה האמורה תיוותר בעינה. לפיכך, אפילו הייתי מקבל את הטענה להבחנה בין פסק-דיני המקורי לזה המתוקן, היה מקום לקבוע כי גם פסק-הדין המתוקן הפך לחלוט.

כפי שהבהרתי בהחלטות מאוחרות לאותו פסק-דין, מעולם לא הונח לפניי טעם טוב לסבור כי פסק-דיני הנדון היה שגוי; ולעניין זה אפנה להחלטתה המקיפה של כב' השופטת ק' אניספלד ברע"צ 40189-09-10 מיום 6.8.14, אשר סקרה בפרוטרוט את ההליכים הרלבנטיים שקדמו לו. לפיכך, כאז כן עתה, איני מוצא מקום לחזור בי ממנו, אף בהתעלם ממשוכות דיוניות (שאין צידוק להתעלם מהן).

בהתאם להערת ב"כ התובעים בשולי בקשה זו, בקשה מס' 175 לעיון חוזר בפסק-דיני החלקי נמחקת בזה ללא צורך בתשובה וללא חיוב בהוצאות בגינה.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ה, 04 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.