1. לפניי שלוש בקשות הנוגעות להחלטות שניתנו בבית משפט זה (כב' השופט אריה רומנוב) ביום 14.8.15 ו – 10.11.15: שתי בקשות הגישו המבקשים נגד המשיבים לסעדים מכוח פקודת ביזיון בית משפט, כאשר לטענת המבקשים, המשיבים 1 ו – 2 הפרו את הוראות בית המשפט בהחלטות האמורות; ובקשה שלישית שהגישו המשיבים לעיון חוזר באשר לקביעותיו של בית המשפט בהחלטות אלו.

רקע

1. כפי שפורט בהחלטות האמורות, בעלי הדין בהליך הנוכחי הם בעלי דירות בבית משותף הנמצא ברח' מטודלה 32. המבקשים הם בעלי שתי דירות הנמצאות בקומה השנייה; משיבים 1 ו – 2 (להלן: "המשיבים"), הם בעלי הדירה הנמצאת בקומה השלישית העליונה; והמשיבים 3 ו – 4 הם בעלי הדירה הנמצאת בקומה הראשונה.
2. בשנים 2006-2005 נחתמו מספר הסכמים בין בעלי הדירות, כאשר עיקר עניינם של ההסכמים התחייבות המשיבים לבצע עבודות בנייה מסוימות ברכוש המשותף של הבית ובדירות של בעלי הדירות האחרות (חיזוק הבניין, יצירת הרחבות, בניין חניות, בניית מעלית ועוד), כנגד הסכמת בעלי הדירות האחרות כי מלוא הזכויות בגג הבניין יהיו שייכות למשיבים, אשר יהיו רשאים לנצל בו את מלוא זכויות הבנייה (להלן: "ההסכמים"). המשיבים אכן ביצעו עבודות בנייה מסוימות בשנים 2009-2008, ברם לא השלימו את כל העבודות שהתחייבו לבצע, ובחודש יוני 2009 הופסקו העבודות כליל. כפי שמציין כב' השופט רומנוב בהחלטותיו, וכפי שעולה מכתבי הטענות של המבקשים, המשיבים "הותירו את מרבית הבניין כאתר בנייה על כל הסכנות והסיכונים שבכך" (סעיף 35 לבקשת המבקשים לצו מניעה זמני); ועל כן הודיעו המבקשים למשיבים במהלך שנת 2014 על ביטול ההסכמים שנכרתו ביניהם.

החלטת בית המשפט מיום 14.8.15.

1. ביום 27.7.15 הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני נגד המשיבים. זאת לאחר שבסמוך לפני הגשת הבקשה האמורה, הגיעו לבניין פועלים מטעם המשיבים לשם חידוש ביצוע עבודות הבנייה. בעקבות כך הגישו המבקשים את הבקשה לסעד זמני, בה עתרו לכך שבית המשפט יאסור על המשיבים לבצע עבודות כלשהן בבניין, עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית שהגישו במקביל, ואשר בה עותרים לפסק דין הצהרתי בו יצהיר בית המשפט על בטלות ההסכמים, כמפורט לעיל, שמכוחם ממשיכים המשיבים בביצוע עבודות בנייה בבניין כולו, בכלל, ובשטח הגג, בפרט.
2. במסגרת בקשתם לסעד זמני, טענו המבקשים שתי טענות עיקריות: ראשית, כי למשיבים אין היתר בנייה לביצוע העבודות שבכוונתם לבצע; ושנית, כי העבודות שבכוונת המשיבים לבצע הן לפחות בחלקן ברכוש המשותף, ובהינתן כי ההסכמים שנכרתו בין בעלי הדירות בוטלו על ידי המבקשים, אין למשיבים זכות כלשהי לבצע עבודות ברכוש המשותף.
3. לפי דברי בית המשפט בהחלטתו, בדיון שהתקיים התברר כי באותו שלב ביקשו המשיבים לבצע שתי עבודות בלבד: האחת, ביצוע חיזוקים בדירתם של המשיבים 3 - 4; והשנייה, השלמת בניית החניון התת-קרקעי בבניין מתחת לגינה הצמודה לדירה שבקומת קרקע, והכשרת הגינה מעל החניון עם סיום הבנייה התת-קרקעית.
4. בהתייחסותו לעבודות הספציפיות האמורות קבע בית המשפט כי מכוח היתר בנייה חדש שניתן למשיבים בסמוך לפני הדיון (היתר בנייה שמספרו 108797; להלן: "היתר הבנייה"), מותר להם למשיבים לבצע את החיזוקים המתוכננים לדירת המשיבים 3-4, ובלבד שעבודות אלו תבוצענה רק בתוך הדירה האמורה ולא מחוצה לה. על כן התיר בית המשפט למשיבים לבצע את החיזוקים האמורים, בתנאי שהעבודות תבוצענה אך ורק בתוך הדירה, כאמור, וכן בתנאי שהעבודות שיבצעו המשיבים יהיו אך ורק בהתאם לתנאי היתר הבנייה האמור.
5. באשר לעבודות שביקשו המשיבים לבצע בבניית חניון תת-קרקעי והכשרת הגינה, ציין בית המשפט כי קיימת מחלוקת בשאלה האם היתר הבנייה אכן מתיר למשיבים לבצע את העבודות האמורות כנטען על ידם, או שמא מצומצם היתר הבנייה כך שמתיר רק את ביצוע החיזוקים בדירת המשיבים 3-4, הא ותו לא, כפי שטענו המבקשים.
6. בהחלטתו מיום 14.8.15 הגיע בית המשפט למסקנה כי במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני, לא ייוחס משקל לטענת המבקשים המבוססת על הודעתם לביטול ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, וזאת ממספר שיקולים מצטברים: ראשית, משום שהשאלה האם ההסכמים אכן בוטלו כדין תעמוד להכרעתו של בית המשפט אשר ידון בהליך העיקרי בפסק דין הצהרתי, ולא ניתן לבררה ולהכריע בה במסגרת הבקשה לסעד זמני; שנית, משום שנטען כי המבקשים עושים שימוש במקומות החנייה שנבנו עבורם על ידי המשיבים, ולכן, לצורך איזון, יש לאפשר למשיבים לבנות מקומות חנייה אשר ישמשו אותם; שלישית, משום שמצב הסביבתי של הבניין אותה עת אכן עשה רושם, לפי התמונות שהוגשו, כ"אתר בנייה", עם כל הסיכונים והסכנות הכרוכים במצב זה, כך שישנו אינטרס אובייקטיבי מובהק להשלים את העבודות הדרושות ללא דחיות נוספות, על מנת לשפר את מראה הבנייה ולהסיר את הסיכונים שבמצב הנוכחי; ורביעית, משום שאף אם בסופו של דבר יקבע בתביעה העיקרית כי ההסכמים אכן בוטלו כדין, ניתן יהיה להשיב את המצב לאחור, בין אם על ידי הריסת מה שיבנה, ובין אם בדרך של התחשבנות כספית.
7. אי לכך, נשאר לו לבית המשפט להכריע בשאלה האם הספקות שהתעוררו באשר להיקפו של היתר הבנייה, די בהם כדי לבסס בקשה לצו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבים לבצע כל עבודת בנייה ברכוש המשותף. בהקשר זה הביע בית המשפט את דעתו, כי במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני אין מקום לכך שבית המשפט יעמיק בשאלת הפרשנות הנכונה של היתר הבנייה, באופן אשר עלול ליצור מצב בו מתיר בית המשפט בנייה שלא כדין. למרות זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי יש להתחשב בהצהרתם של המשיבים כי אין להם כל כוונה לבנות ללא היתר כדין, וכל בנייה שתבוצע על ידם תיצמד לדלת אמותיו של היתר הבנייה כפי שניתן להם. אי לכך, נשאר לו לבית המשפט רק לוודא כי אכן כך יהיה בפועל, ולא תהיינה חריגות מגבולות היתר הבנייה, ועל כן הורה בית המשפט, מצד אחד, כי יוּתר למשיבים להשלים את בניית החניון התת-קרקעי ואת הכשרת הגינה, ואולם כתנאי לביצוע עבודות אלה, הורה בית המשפט כי המשיבים "ימציאו לבית המשפט ולבעלי הדין האחרים אישור מפורש מטעם הרשויות המוסמכות, ולפיו העבודות אותם בכוונתם לבצע בעניינים אלה, מותרות על פי ההיתר שניתן".

החלטת בית משפט מיום 10.11.15.

1. בעקבות החלטת בית המשפט מיום 14.8.15, חזרו המשיבים והחלו בביצוע עבודות בבנין. חודשים ספורים לאחר מכן, הגישו המבקשים, ביום 2.12.15, בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, זאת כאשר לטענתם, המשיבים הפרו את החלטת בית המשפט האמורה וביצעו עבודות בנייה למרות שאינן כלולות בהיתר הבנייה כפי שניתן; ובתגובה טענו המשיבים כי לא חרגו מהיתר הבנייה. לאחר ששמע בית המשפט את טענות הצדדים, קבע כי לא מצא מקום להידרש לשאלת קיומו או אי קיומו של היתר בנייה הנוגע לעבודות שבוצעו, שכן,

המשיבים הודיעו כי הם סיימו לבצע את העבודות אשר עמדו על הפרק, עת התקיים הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, וממילא – כך הודיעו המשיבים – אין להם כוונה להמשיך בביצוען... בקשת (המבקשים) למתן צו מניעה זמני נסובה על כל עבודות בנייה ברכוש המשותף. במוקד החלטתי מיום 14.8.15, עמדו עבודות בנייה מסוימות שהמשיבים החלו בביצוען ערב הגשת הבקשה ומתן צו מניעה זמני, ואשר את השלמת ביצוען ביקשו המשיבים. כאמור, הואיל והעבודות הושלמו, אינני רואה צורך להכריע במחלוקת, וממילא אינני רואה לתת סעד כמבוקש. עם זאת אני מוצא לנכון להבהיר, כי משמעות החלטתי מיום 14.8.15 היא, שנאסר על המשיבים לבצע כל עבודה ברכוש המשותף, למעט אותן עבודות שביצוען הותר באותה החלטה, בתנאים שקבעתי. הואיל ולטענת המשיבים הם סיימו לבצע את העבודות מושא אותה החלטה, משמעות הדבר היא שנאסר על המשיבים לבצע כל עבודה ברכוש המשותף, ללא אישור של בית המשפט. (ההדגשה שלי – ב.ג.)

1. במקביל לבקשה שהוגשה לסעד לפי פקודת ביזיון בית המשפט, הגישו המבקשים בקשה נוספת למתן צו עשה זמני. כפי שמפרט בית המשפט בהחלטתו האמורה, בהסכמים שנכרתו בשנים 2006-2005 היה כלול תנאי לפיו תירשם הערת אזהרה לטובת המשיבים, או מי מהם, על זכויותיה בבניין של גב' רונית אבני, אשר בעת כריתת ההסכמים הייתה הבעלים של הדירה אשר נרכשה מאוחר יותר על ידי המבקש 1, וכך אכן נעשה. לאחר שנמכרה הדירה הגיש המבקש 1 בקשה למתן צו עשה, לפיו יורה בית המשפט על מחיקת הערת אזהרה הרשומה על הדירה, אשר עדיין רשומה על שמה של הגב' אבני, זאת על מנת לאפשר למבקש 1 להשלים את עסקת רכישת הדירה ממנה בלשכת רישום המקרקעין, ולשם כך לאפשר לו ליטול הלוואת משכנתא לשם מימון הרכישה. לטענת המבקש 1, ברכישת הדירה מן הגב' אבני קיבל על עצמו גם את זכויותיה וגם את חובותיה בהסכם מול המשיבים, כך שאין לו כל התנגדות לכך שתירשם הערת אזהרה חלופית על שמו במקום זו שרשומה על שמה של גב' אבני, ובאופן זה תשמרנה כל זכויותיהם של המשיבים מכוח ההסכם האמור.
2. המשיבים התנגדו לבקשה, תוך שטענו כי מדובר ב"עיסקה נוגדת", כיוון שעסקת המכר שבין הגב' אבני לבין המשיב 1 נוגדת את ההתחייבויות שלה כלפי המשיבים, אשר בגדרן נרשמה הערת האזהרה לזכותם. ברם, כפי שפורט לעיל, טען המבקש 1 כי הוא מסכים לבוא בנעליה של הגב' אבני,

"באשר אין מחלוקת שהזכויות שנמכרו למבקש כפופות להסכם שערכה הגב' אבני עם המשיבים בשנת 2005... הסכם המכר שבין הגב' אבני לבין המבקש כאן... קובע 'ברחל בתך הקטנה', כי הגב' אבני המחתה את כל זכויותיה וחובותיה בנכס, לרבות הזכויות והחובות על פי ההסכם משנת 2005 עם המשיבים, למבקש כאן – והזכויות שנמכרו בהסכם המכר למבקש – כפופות לזכויות המשיבים על פי ההסכם שנערך עמם בשנת 2005... המבקש נכנס 'בנעלי' הגב' אבני בכל הקשור בזכויותיה ובחובותיה בנכס – גם אלו שבמערכת יחסים עם המשיבים. דהיינו, המבקש רכש את כל זכויות הגב' אבני במועד חתימת הסכם המכר – הזכויות בדירה והזכויות והחובות על פי ההסכם" (תשובת המבקש לתגובת המשיבים; ההדגשות במקור).

1. בית המשפט קיבל את נימוקי הבקשה ודחה את התנגדותם של המשיבים, תוך שציין כי מקובלת עליו עמדת המבקש 1 באשר להשלכות התחייבותו לתנאי ההסכמים משנת 2006-2005 לרישום הערת אזהרה לשמירת זכויותיהם של המשיבים, כך שאין בסיס להתנגדותם; ואם כי בית המשפט אינו נעתר לבקשות למתן צווי עשה זמנים כדבר שבשגרה, נוטה מאזן הנוחות במקרה דנן לטובת המבקש 1, אשר מעוניין לטענתו להשלים את עסקת רכישת הדירה מגב' אבני, וכן על מנת לאפשר קבלת הלוואה לצורך זה. אי לכך, נעתר בית המשפט לבקשה למתן צו עשה, וניתנה הוראה בהתאם.

הבקשות שעומדות להכרעה כעת

1. כחודש בלבד לאחר מתן החלטת בית המשפט האחרונה מיום 10.11.15, הוגשו על ידי המבקשים שתי בקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט, אחת מיום 2.12.15 (בקשה מס' 29) והשנייה מיום 15.12.15 (בקשה מספר 35), כאשר המכנה המשותף שלהן הינו הטענה שמעלים המבקשים בדבר הפרות המשיבים של הוראות בית המשפט בהחלטותיו הקודמות מיום 14.8.15 (כפי שאף הובהרו בהחלטות נוספות מיום 23.8.15 ו – 6.9.15) ומיום 10.11.15, באשר להמשך ביצוע עבודות בנייה, כאשר לטענת המבקשים המשיבים המשיכו לבצע עבודות בנייה בניגוד להוראת בית המשפט בהחלטותיו האמורות; וכן נמנע מלפעול למחיקת הערת אזהרה שעל שם הגב' אבני, בניגוד לצו העשה שבהחלטת בית המשפט האמורה מיום 10.11.15.
2. במקביל לבקשת אלו שהגישו המבקשים, הגישו המשיבים ביום 15.12.15 בקשה לעיון חוזר בהחלטות בית המשפט הקודמות, גם באשר למגבלות בביצוע עבודות בנייה וגם בנוגע למחיקת הערת אזהרה שעל שם הגב' אבני (בקשה מס' 34). בבקשה האמורה מבקשים המשיבים לבטל כליל את האיסור הגורף שהוטל עליהם בהחלטות בית המשפט הקודמות לבל יבצעו עבודות בנייה כלשהם ללא אישורו של בית המשפט, זאת על בסיס הטענה כי קיימות עובדות חדשות המוכיחות כי אין בעבודות המתוכננות כל הפרה של היתרי הבנייה שבתוקף; וכן, לאחר שהתברר כי עסקת המכר שבין הגב' אבני לבין המשיב 1 כבר הושלמה, לרבות תשלום מלא של התמורה המוסכמת, כך שטענת המבקש 1 כאילו שהמשך רישומה של הערת אזהרה של גב' אבני מונעת ממנו מלהשלים את העברת הבעלות בנכס, וכתוצאה אף מונעת ממנו מלהשיג הלוואת משכנתא לשם מימון העיסקה, אינה טענה אמיתית, ובהעדר הבסיס האמור אשר על פיו ביקש המבקשת 1 את הסרת הערת האזהרה, הרי שאין מקום להשאיר על כנו את צו העשה שניתן על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 10.11.15.
3. מאחר שבעת הגשת הבקשות האמורות שהה כב' השופט רומנוב בשבתון, הועברו הבקשות לטיפולי.

דיון והכרעה

1. ידועה ההלכה כי מתן סנקציות לפי פקודת בית המשפט מיועד למניעת עבירות עתידיות ולא לשם ענישה או פיצוי על עבירות אשר כבר בוצעו; ועל כן, נדמה כי יש בראש ובראשונה לדון בבקשת המשיבים לעיון חוזר, שכן, ככל שיוחלט על שינוי או ביטול של המגבלות אשר הוטלו על המשיבים באשר להיקף הבנייה המותר לביצוע על ידם ברכוש המשותף, וכן ככל שיוחלט כי אין הצדקה להשארה על כנו של צו העשה למחיקת הערת האזהרה, הרי שלא יהיה מקום להטיל על המשיבים כל סנקציה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט למניעת מעשים בעתיד אשר כבר לא יהיו מוגדרים כהפרות של צווי בית משפט שבתוקף. אי לכך אדון ראשית בבקשה לעיון חוזר.

ההליך לעיון חוזר

1. התנאים אשר על פיהם ניתן לעיין מחדש בהחלטה קודמת אשר בה נתן בית המשפט סעד זמני קבועים בתקנה 368 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, בה נקבע כדלהלן:

לבקשת בעל דין רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו.

פירושו של דבר, כי לפי תקנה 368(א) ניתן לעיין מחדש בצו לסעד זמני בשלושה מקרים: שינוי נסיבות, קיומן של עובדות חדשות שנתגלו לאחר מתן הצו, או אם ראה בית המשפט כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו.

לעניין זה ראו, רע"א 1056/10 קווי אשראי לישראל בע"מ נ' אליעד (2.8.2010), בו נקבע כי אף "...כאשר לא חל שינוי בנסיבות כאמור, עדיין נתונה לערכאה שנתנה את ההחלטה הסמכות לשנותה, אולם הלכה פסוקה היא כי הדבר ייעשה רק 'במקרים נדירים ביותר', כאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית..."

ראו גם, רע"א 909/07 ברכה ניסנוב נ' ראובן שבתאי ואח' (כב' השופט גרוניס) (16.11.08):

"כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין. לפיכך, הערכאה שנתנה את ההחלטה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה (...תקנה 368 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד-1984). הדבר נכון הן כאשר השתנו הנסיבות והן במקרה הנדיר בו השתכנע בית המשפט שנתן החלטה מוטעית...עיון חוזר בהחלטה יהא מוצדק אך במקרים שאינם שכיחים.

1. במקרה דנן, טוענים המשיבים כי התקיימו לאחרונה הליכים בבית משפט לעניינים מקומיים בנוגע לצו שהוציאה העיריה נגדם להפסקת עבודה, עקב חריגות מהיתר הבנייה שבתוקף. על פי המסמכים שצירפו המשיבים לבקשתם לעיון חוזר, הצדדים בהליך הפלילי - קרי, העיריה והמשיבים - הגיעו לידי הסכמה אשר מכוחה בוטל הצו האמור שהוציאה העיריה נגד המשיבים, וזאת לאחר שנבדקו העבודות שהחלו המשיבים בביצוען בחניון התת-קרקעי ובמעטפת הבניין שסביבו, ונמצא כי אין בהן חריגה (פרט "לזוטי דברים") מהיתר הבנייה שבתוקף. אי לכך טוענים המשיבים כי קיימות היום עובדות חדשות המצדיקות עיון חוזר, שמטרתו להסיר את המגבלות שהוטלו עליהם מכוח החלטות בית המשפט הנוגעות לביצוע עבודות בנייה ברכוש המשותף.
2. בתגובה טוענים המבקשים כי ההליכים האחרונים שבבית משפט לעניינים מקומיים אינם ההליכים הבלעדיים שהתקיימו בערכאה האמורה, וכבר בשנת 2013 הוגש נגד המשיבים כתב אישום על בנייה בלתי חוקית, והמשיבים אף הורשעו בגין כך, ברם לא השכילו לחשוף את ההליך האמור הקודם בפני בית המשפט. לטענתם, אין זה ברור כלל ועיקר מה אכן הוסכם בין העיריה לבין המשיבים, כאשר לטענת המבקשים דובר ככל הנראה אך ורק בשאלת המסוכנות של הבניין והצעדים המתחייבים כדי להסיר את המסוכנות האמורה, בעוד שאין בהסכמה האמורה כדי קביעת היתר גורף למשיבים כי פתוחה כעת הדרך בפניהם לבצע את כל העבודות שמבקשים לבצע ברכוש המשותף.
3. אכן, מעיון במסמכים שצורפו בנוגע להליך שבבית משפט לעניינים מקומיים, קשה לדלות את הפרטים הרלוונטיים, מאחר שלא הוגש פרוטוקול מפורט אשר ממנו ניתן ללמוד בדיוק מה היה המקור של ההליך ומה סוכם לשם סגירתו בהסכמה. ברם, ללא קשר לפרטי ההליך האמור יש לציין, כי המבקשים עצמם הצהירו בפניי בדיון שהתקיים בבקשות האחרונות, כי אין להם כל התנגדות להשלמת הבנייה בחניון התת-קרקעי ולהכשרת הגינה, ואף להשלמת ציפוי האבן במעטפת של מפלס הקרקע, ואין בפיהם כל ויכוח באשר להכללת העבודות האמורות בהיתר הבנייה שבתוקף. יוצא אפוא, כי ככל שמבקשים המשיבים כעת להשלים את העבודות האמורות ואת עבודות אלו בלבד, אין כל מניעה לצמצום הצו המקורי, כך שניתן יהיה להתיר למשיבים לבצע את העבודות כפי שמבקשים. ברם למרות הסכמה עקרונית זו, המבקשים אינם מוותרים על המשך החלת צו המניעה על המשיבים, וזאת מאחר שלטענת המבקשים, אין לתת אמון בהצהרת המשיבים כאילו שבכוונתם לבצע אך את העבודות האמורות בלבד. זאת, מאחר שגילו כי לאחר שבהחלטתו מיום 10.11.15 הטיל בית המשפט איסור על ביצוע עבודות כלשהן ברכוש המשותף בלא שיינתן לכך אישור מפורש של בית המשפט, המשיכו המשיבים בדרכם וביצעו עבודות לא מעטות בלי שיטריחו את עצמם לפנות לבית המשפט לקבל את האישורים הדרושים.

ודוק: בהחלטת בית המשפט האמורה נאסר על המשיבים ביצוע כל עבודה ברכוש המשותף ללא אישור בית המשפט, משמע, אף עבודות אשר עקרונית היו מותרות לביצוע מכוח היתר הבנייה; וזאת, לאחר שהמשיבים הצהירו בפני בית המשפט כי העבודות המתוכננות כבר הושלמו. המשך ביצוע העבודות לאחר אותה החלטה, תמוהה אפוא בשניים: ראשית, מאחר שעצם ביצוע עבודה כלשהי נאסר על המשיבים בהחלטת בית המשפט האמורה, בעוד שהמשיבים המשיכו לבצע עבודות (צנרת, עבודות חשמל ובניית קירות בחניון התת קרקעי ובסביבתו) ללא שיבקשו כל אישור על כך; ושנית, לאחר שהמשיבים עצמם הצהירו בפני בית המשפט כי העבודות המתוכננות כבר בוצעו במלואן, והצהרה זו היא אשר היוותה הבסיס העיקרי להחלטת בית המשפט האמורה. אי לכך, מקובלת עליי כי, מצד אחד, יש למתן את הצו שבתוקף כך שניתן יהיה לבצע עבודות בנייה בשטח (כאשר לדברי המשיבים דרושים רק שבועות ספורים כדי להשלים את הבנייה האמורה) במסגרת היתר הבנייה שבתוקף; ברם מצד שני, יש עדיין מקום להשאיר על כנו את צו המניעה, ולא להסתמך אך ורק על הצהרות והבטחות המשיבים, וזאת בדרך של פיקוח שיפוטי על ביצוע העבודות האמורות, במובן זה כי ניתן יהיה שוב לבחון את היקף ביצוע העבודות במסגרת התיק הקיים.

1. אומנם, המבקשים חוזרים וטוענים כי אין להיענות לבקשה לעיון חוזר מאחר שעדיין תלויה ועומדת עתירתם העיקרית לפסק דין הצהרתי להכרה בביטול ההסכמים של 2006-2005, ואם אכן בסופו של יום יורה בית המשפט כמבוקש על ידם, הרי שבכך מתבטלות זכויותיהם של המשיבים לביצוע עבודות כלשהם ברכוש המשותף; אלא, שבהחלטתו מיום 17.8.15 דחה בית המשפט את הטענה האמורה כבסיס למתן צו המניעה, ואין בפניי כל בקשה מצד המבקשים לעיון מחדש במסקנתו זו, ואף לא הגישו המבקשים כל בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון על מרכיב זה של החלטת בית המשפט. לכך אוסיף, כי גם לגופו של עניין מקובלת עליי נימוקו של בית המשפט בהחלטתו האמורה, לפיו אין מקום במסגרת הבקשה לסעד זמני לבחון לעומק את הטענות המורכבות בדבר המשך תקפותם של ההסכמים של 2006-2005, ולצורך ההכרעה בבקשה למתן סעד זמני – ועל אחת כמה וכמה במסגרת ההכרעה בבקשה לעיון חוזר – אין מקום לבחון שאלה זו, ויש להניח לצורך העניין כי ההסכמים האמורים עדיין בתוקף.
2. אשר על כן, אני מורה בזה כי צו המניעה הזמני מיום 14.8.15, וכפי שהובהר ותוקן על ידי בית המשפט בהחלטותיו מימים 23.8.15, 6.9.15, ו - 10.11.15, יישאר בתוקף באופן שייאסר על המשיבים לבצע כל עבודות בנייה ברכוש המשותף, פרט לעבודות בחניון התת-קרקעי ובגינה ובמעטפת החיצונית של החניון האמור, לרבות ציפוי האבן בשטח זה, ככל שעבודות אלו כלולות בהיתר הבנייה בלבד.
3. לאור קביעה זו, אין מקום להיענות לבקשת המבקשים להטלת סנקציות על המשיבים מכוח פקודת ביזיון בית המשפט, ובקשה זו נדחית.
4. באשר לבקשת המבקשים לסעדים מכוח פקודת ביזיון בית משפט: אכן אין מחלוקת בעובדה כי המשיבים טרם נקטו בצעדים הדרושים למחיקת הערת האזהרה הרשומה כעת על שם הגב' אבני. אי לכך, המשיבים נמצאים בהפרה ברורה וחד משמעית של הוראת בית המשפט מיום 10.11.15, אשר ניתנה לאחר שקיבל בית המשפט את טענת המבקשים כי אין כל בסיס לנימוקי ההתנגדות של המשיבים לשינוי הערת האזהרה כמבוקש, וכי לא נשקף למשיבים כל נזק מהעברת הערת האזהרה על שם המבקש 1 במקום גב' אבני.

למרות האמור, טוענים המשיבים כי נחשפו עובדות חדשות המוכיחות כי נימוקו העיקרי של המבקש 1 לשינוי בהערת האזהרה – קרי, הצורך לשחרור הנכס מן הערת האזהרה האמורה כדי שניתן יהיה להשיג הלוואת משכנתא על שמו – אינו קיים במציאות, מאחר שעסקת המכר שבין המשיב 1 לבין הגב' אבני כבר הושלמה, החזקה בנכס הועברה לידי המשיב 1 (אשר הספיק בינתיים לבצע שיפוצים נרחבים בנכס האמור), וכן, התמורה המלאה בגין העסקה כבר שולמה למוכרת. נסיבות אלו אינן מתיישבות כלל עם טענת המבקש 1 שהינו זקוק למחיקת הערת אזהרה כדי לשחרר את הנכס לשם שעבודו להלוואת משכנתא. בתשובה טענו המשיבים כי אין אמת בטענה האמורה, ואם כי אכן נמסרה כבר החזקה בנכס לידיהם, התמורה טרם שולמה במלואה והמבקשים אכן זקוקים להלוואת משכנתא להשלמת תשלום היתרה; ובתמיכה לטענה זו אף הגישו מכתב ממשרד עורך דינם של המבקשים בו אושר כי יתרת התמורה טרם שולמה במלואה.

1. לשם הכחשת הטענה האמורה, הוגשו שתי בקשות לצירוף ראיות חדשות: ראשית, הגישו המשיבים תמליל של שיחה שהוקלטה בין מתווך לבין מר משה אבני, בה ביקש המתווך לדעת האם העסקה בין אבני לבין המבקש 1 אכן הושלמה, והאם התמורה שולמה במלואה, שאם לא כן, כביכול קיים לקוח חדש שהיה מעוניין לרכוש את הנכס במחיר אטרקטיבי. בתגובה נאמר לו כי העסקה כבר הושלמה וכי התמורה כבר שולמה במלואה. כן הוגשה בקשה נוספת להגשת ראיה חדשה נוספת, בדמות מכתב מעירית ירושלים למשיב 1, אשר לדברי המשיבים מצאו זרוק בכניסה לבניין, ואשר בו אישור על העברת חשבון הארנונה בנוגע לנכס על שמו של המשיב 1, וכן על העברת חיובי הארנונה לחשבון הבנק של המשיב 1. לטענת המשיבים, יש בשתי הראיות האלה כדי להוכיח שטענתו העיקרי של המבקש 1 כי הינו זקוק למחיקת הערת האזהרה על מנת שניתן יהיה להשיג הלוואת משכנתא אינה אמת, וכי בפועל שולמה התמורה במלואה, ואף בספרי העיריה כבר נרשם הנכס על שמו של המשיב 1.
2. בתגובה טוען המבקש 1 כי העובדה היא שטרם שילם את מלוא התמורה, ואם כי החזקה בנכס אכן כבר הועבר לידיו מכוח הסכמה שבינו לבין אבני, העסקה טרם הושלמה והוא עדיין זקוק למימון. מעבר לכך טוענים המשיבים כי יש לדחות מכל וכל את הבקשה לצירוף הראיות האמורות בתיק בית המשפט, וזאת מאחר שהראיות עצמן הושגו בידי המבקש 1 בניגוד לדין: באשר לתמליל השיחה בין המתווך לבין אבני, מדובר בהאזנת סתר בלתי חוקית, כך שהגשתו אסורה כראיה בהליכים כלשהם לפי הוראות סעיף 13 לחוק האזנת סתר, תשל"ט - 1979; ובאשר למכתב מעירית ירושלים למבקש 1, מדובר בהפרת הוראות חוק הדואר, תשמ"ו – 1986, ופגיעה חמורה בפרטיותו של המבקש 1 לאחר שהמשיבים פתחו את המעטפה והוציאו ממנה את המכתב שלא ברשות.
3. זאת ועוד, טוען המבקש 1 כי ניסיונותיהם של המשיבים לטעון שאין למבקש 1 כל זכות לדרוש את שחרור הנכס מעצם העובדה שרכש אותו מאבני ועכשיו עומד בנעליו, לרבות בכל ההתחייבויות הרובצות על הנכס מכוח הסכמי 2006-2005, דינם להיכשל, אף ללא קשר לצרכיו של המשיב 1 להשגת מימון באמצעות הלוואת משכנתא. עצם רכישת הדירה על ידו מזכה אותו, מטבע הדברים, כי הערת אזהרה שנרשמה על שם הבעלים הקודמים תמחק, כאשר ניתן לרשום הערת אזהרה חדשה במקומה לשם שמירת זכויותיהם של המשיבים ככל שהם נובעות מהוראות ההסכמים של 2006-2005; זאת כאשר בניגוד לטענת המשיבים, ההתחייבות שבהסכמים רובצות אך ורק על הנכס ועל רוכשיו מעת לעת, ואינן ממשיכות לחול על אבני אף לאחר שהנכס נמכר.
4. אכן, דעתי אינה נוחה מן הדרכים שבהן הושגו הראיות החדשות שמבקשים המשיבים להגיש כעת. ברם, נדמה כי המאמצים האבירים שהושקעו כדי לשכנע את בית המשפט לקבל את הראיות האמורות, אינם לעניין, ואין בכוחם להשפיע על החלטת בית המשפט. לסברתי, השאלה האם כבר שולמה מלוא התמורה לאבני אינה השאלה המרכזית, בכל הקשור לצו העשה שניתן על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 10.11.15. דרישת המשיב 1 למחיקת הערת האזהרה קיימת ולהחלפתה בהערת אזהרה חדשה על שמו, הינה לגיטימית מעצם רכישת הנכס, ללא קשר למטרות – בין אם מוצהרות ובין אם לאו – אשר בגינן טוען רוכש הנכס כי הינו זקוק למחיקת ההערה האמורה. טענתם של המשיבים כאילו שמכוח ההסכמים משנת 2006-2005 רובצת על אבני התחייבות פרסונאלית, אישית, לקיום הוראות ההסכם האמור, גם לאחר שנמכר הנכס, אין לה לדעתי על מה להישען. בסעיף הרלוונטי בהסכם האמור (סעיף 19) אשר עליו בונים המשיבים את טענתם האמורה, נאמר כדלהלן:

בעלי יחידה בבניין שהם צד להסכם זה ואשר ירצו להתקשר בהסכם מכר עם צד ג' כלשהו למכירת היחידה שבבעלותם, מתחייבים בזאת להביא הסכם זה לידיעת אותו צד ג' וכל תנאי הסכם זה יחייבו את בעלי היחידות החתומים על ההסכם לרבות חליפיהם ו/או מי מטעמם.

1. בסעיף האמור לא נאמר – וספק האם ניתן לפרשו כאילו שמשתמע ממנו – כי אף לאחר שיימכר הנכס, יישארו החותמים המקוריים חייבים בכל האמור בהסכמים האמורים. בסעיף נאמר כי הוראות ההסכם מחייבים את החתומים על ההסכם, "לרבות חליפיהם", ונוסח הזה אומר לכאורה כי לא רק החותמים המקוריים של ההסכם מחויבים לכל האמור בו, אלא אף החליפים יחויבו בהתחייבויות של ההסכם למרות שהם אישית אינם חתומים עליו. אין זה ברור מלשון הסעיף האמור שאף לאחר שקיימים חליפים, דהיינו במקרה דנן – קונים, ימשיכו המוכרים להיות מחויבים להוראות ההסכמים בנוסף לחליפיהם. ואם פרשנות זו היא הנכונה, או אז מתחייבת המסקנה כי לא נשקפת כל סכנה למשיבים מהעברת הערת האזהרה על שמם של קונים חדשים תוך מחיקת הערת האזהרה הקודמת; ועל כן, לדוגמא, אין כל סכנה לכך שקונה כלשהו, בין אם המשיב 1 - אשר כבר קנה את דירתו, או כל קונה פוטנציאלי אחר אשר אליו יימכר נכס כלשהו בבניין בעתיד, יטען – כפי שלפי סברת המשיבים יוכלו לטעון - כי תנאי ההסכם אינם מחייבים אותם וכי על כן, הינו מחזיק בחלק כלשהו בשטח הגג שעל פי ההסכמים האמורים הועבר לידיהם הבלעדיות של המשיבים. זאת במיוחד לאחר שהמבקש 1 הצהיר יותר מפעם אחת כי רואה את עצמו מחויב לכל ההתחייבויות שבהסכמים האמורים. אמנם, איני קובע כעת מסמרות דווקא בפרשנות זו של הסעיף האמור שבהסכם, ברם, בהינתן כי לא יינתן עיון חוזר לצו זמני אלא אם כן מתברר כי נפלה טעות חמורה וחד-משמעית שתצדיק התערבות, אין זה המקרה בנסיבות המפורטות לעיל.
2. אי לכך, איני מוצא כי יש טעם לצלול לעומקן של טענות המשיבים בדבר השלמת תשלומי התמורה, כן או לא, מאחר שקיימת למשיב 1 זכות עקרונית להשלמת עסקת המכר להעברת מלוא הבעלות לידיו, לרבות רישום על שמו ברשות מקרקעי ישראל, וכאמור, לא יגרם על ידי כך כל נזק לאינטרסים הלגיטימיים של המשיבים (ככל שההסכמים האמורים נשארים בתוקפם).
3. אשר על כן, הבקשה לעיון חוזר בכל הנוגע לצו העשה שבהחלטת בית המשפט מיום 10.11.15 – נדחית בזה.
4. כל צד יישא בהוצאותיו.
5. לקראת חתימת הגיליון אני רואה לנכון לחזור ולהעיר את שכבר העיר בית המשפט בהחלטתו מיום 14.8.15. נדמה כי טוב יעשו הצדדים אם יעשו חושבים באשר להמשך המלחמה המרה שהכריזו אחד על השני, ויבחרו במסלול קונסטרוקטיבי יותר של גישור ואולי של בוררות, כפי שאף הצהירו לפני בית משפט שיהיו מוכנים לעשות. לצדדים כולם יש אינטרס משותף לשפר את מצב הבניין לעומת מצבו הנוכחי, בעוד שהוויכוחים הכספיים באשר לזכויותיהם של הצדדים בכל הקשור להשבחת הנכס ניתן לפתור בדרכים האמורות, במקום להנציח מלחמה שכבר מתנהלת ביניהם מעל עשור. הצדדים שוב מתבקשים לשקול את האפשרויות האמורות, בהתאם להצהרותיהם לפניי, ויפה שעה אחת קודם.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ו, 17 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.