1. מבוא – בקשות הנתבעים והליכים רלבנטיים
2. לפני שלוש בקשות מקדמיות אשר הגישו הנתבעים (והתובעים שכנגד), נתבע 1, מר שי לבנת (להלן: "שי לבנת/לבנת"), נתבעת 2, חברת אברהם לבנת בע"מ (להלן: "חברת לבנת") וה"ה צבי לבנת וזאב לבנת (להלן: "הנתבעים 3-4"), בתובענה אותה הגישו כנגדם תובע 1, מר בועז בנרוש להלן: "בנרוש") ותובעת 3, חברת רות יצירה עסקית בע"מ שבשליטתו, ומר אורן בר-ניר גייר (להלן: "בר ניר") ותובעת 4, חברת נגיעה עסקית ופיננסית בע"מ שבשליטתו (תובעות 3 ו - 4 יקראו להלן גם: "החברות").
3. עניינן של הבקשות הוא כדלהלן:
   1. בקשת הנתבעים לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים (בקשה 1);
   2. בקשת הנתבעים למחיקת חלקים מכתב התביעה (בקשה 2);
   3. בקשת הנתבעים 3 – 4 לדחיית התביעה כנגדם על הסף (בקשה 3).
4. בד בבד, עם הגשת תגובות לתשובות בכל הבקשות, הגישו הנתבעים אף בקשה לחקירת המצהירים מטעם התובעים, בתמיכה לתשובות לבקשות. לאחר שהוגשו תשובת ותגובות לתשובות, קבעתי כי יש לאפשר את חקירת המצהירים, בין היתר, לאור פסק הדין ברע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26 (החלטה מתאריך 1.7.2019).
5. סמוך לאחר מכן, ביקשו התובעים (בקשה 7) לזמן את הנתבעים היחידים לחקירתם במסגרת דיון בבקשות, או למצער על זימונו של שי לבנת, בהתאם להוראות תקנות 178 ו – 245 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
6. בתמצית יצוין כי התובעים טענו כי הגם שמדובר בבקשות אישיות של הנתבעים, בחרו הנתבעים שלא להגיש תצהיר כלשהו מטעמם, כאשר המצהיר בכל שלוש הבקשות הוא רו"ח איתן דמרי אשר משמש, כהגדרתו, מנהל העסקים הראשי של הנתבעת 2, חברת לבנת. לאחר שהוגשה תשובה ותגובה לתשובה [ואף בקשת הנתבעים להגיש תשובה לתגובה לתשובה (בקשה 8 – נדחתה 18.7.2019)], דחיתי בקשה זו של התובעים, בין היתר, מהטעמים שלהלן אשר סבורני כי הם רלבנטיים אף להכרעת הבקשה דנן:

"...איני סבור (כפי שאף סברו התובעים, ועל כך להלן) כי לצורך הכרעה בבקשות הנ"ל, נדרשות גם עדויות הנתבעים באופן שהליכי הביניים דנן, שעה שטרם התקיימו הליכים מקדמיים כלשהם, יהפכו להליך הוכחות טרם זמנו.

המבקשים בחרו לתמוך את הבקשות בתצהירו של צד שלישי, רו"ח דמרי, וזוהי זכותם. עם זאת וככל שבקשותיהם נגועות בפגמים כנטען, לרבות בקשר עם זהות המצהיר, הרי שהדבר ישקל בסופו של הליך, וזאת מבלי לקבוע כמובן מסמרות.

יוזכר כי במסגרת תשובת התובעים לבקשת הנתבעים (לקיים חקירת מצהירי התובעים טרם הכרעה בבקשות הנ"ל - בקשה 6, תשובה מיום 26.6.2019) טענו התובעים (ובצדק) כי "...הנתבעים הם אלה אשר הגישו את מטר הבקשות ונטל ההוכחה חל עליהם".  ככל שלטענת התובעים, כפי שנטען בבקשה, לרו"ח דמרי אין כל ידיעה רלבנטית לענין מושא הבקשות, וכי העובדות הנטענות בבקשות הנ"ל לא זכו לתימוכין בתצהיר כדין, הרי שהדבר יישקל במסגרת ההחלטה בבקשות וממילא פתוחה בפני המבקשים הדרך לוותר על חקירת אותו מצהיר (מבלי שיהיה בכך להביע כל עמדה או המלצה)." (ראו סעיפים 7-9 להחלטה).

1. טרם דיון בבקשות, הסכימו הצדדים לפנות להליך גישורי [בפני כבוד הנשיאה (בדימוס) הילה גרסטל] וזה עדיין מתנהל ולמצער לא הודע אחרת. בדיון שהתקיים בתאריך 3.3.2020 והגם שהליך הגישור טרם מוצה, נחקרו המצהירים, הצדדים סיכמו טענותיהם ומכאן להכרעה.
2. התביעות ההדדיות בתמצית
3. על פי המפורט בכתב התביעה, התובעים, בנרוש ובר ניר, אנשי עסקים, רואי חשבון ובעלי תואר שני במנהל עסקים, אשר היו בעבר בתפקידים בכירים בפירמת רואי החשבון KPMG סומך חייקין, עוסקים בייזום השקעות ובמתן ייעוץ לבעלי הון וחברות. בשנת 2010 לערך, החלו ללוות את הנתבעים בהליך משפטי שניהלו נגד שותפיהם הקודמים (אמיר אדלר ואילן פדלון), וסיפקו להם שירותי ייעוץ וסיוע בעסקיהם השוטפים [ה"פ (מחוזי מרכז) 7250-05-11 אדלר ואח' נגד לבנת ואח' (נבו, 25.11.2012) - להלן: "ההליך הקודם")].
4. לטענת התובעים, במסגרת הסיוע שהעניקו לנתבעים, ולנוכח מערכת היחסים הקרובה ביניהם, התחייב שי לבנת "בשמו, ואף בשם משפחתו" (התובעים מגדירים את כל הנתבעים יחד כ"משפחת לבנת"), לתשלומים שונים, הנתבעים במסגרת התביעה כדלהלן:
   1. הפרשי שכר בגין תשלומים חודשיים שוטפים;
   2. בונוס בשיעור 5% בגין תוצאות המשפט בהליך הקודם – התועלת הכספית שצמחה לנתבעים;
   3. 20% משווי אחזקות לבנת במיזם משותף לשיתוף פעולה עם קונצרן הענק קינג'נטה, שמרכזו בסין (סעיף 72 לכתב התביעה).
5. נוסף על אלה, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בפיצויי הסתמכות, וכן בפיצויים בגין פרסום לשון הרע לו אחראים הנתבעים היחידים, יחדיו. סכום התביעה בגין כלל הרכיבים הועמד על סך 17,037,380 ₪.
6. הנתבעים דחו את טענות התובעים ופרטו בכתב הגנתם, בין היתר, את בסיס הקשר עם התובעים בהליך הקודם. כך ובין היתר נטען כי שי לבנת ייסד קבוצת חברות, בשיתוף שניים מעובדיו, אדלר ופדלון, כאשר החברות המרכזיות בקבוצה היו: קמה תקשורת (1996) בע"מ, זואי החזקות בע"מ, ימקום הולדינגס בי.וי. וסייפרטק בע"מ (להלן: "חברות האחזקה") וחברות נוספות, ובכללן "סקאיוויז'ן", "בנקום" ו"שופמיינד" (סעיף 16 לכתב ההגנה).
7. בסוף שנת 2010 ובשל חשד לאי סדרים כספיים בחברות האחזקה, החליט שי לבנת להיעזר בשירותי בנרוש ולימים צורף גם בר ניר, באמצעות החברות שבבעלותם.
8. בנרוש מונה כדירקטור בחברות האחזקה והחל בתהליך בדיקה של ספרי החברות והעסקאות. משהוצגו ממצאיו, הוחלט על מינויו של רו"ח יהודה ברלב כרואה חשבון בודק, בדיקה אשר הובילה להגשת תביעה כנגד אדלר ופדלון, לאחר שאלה הגישו תביעה קודמת בגין קיפוח המיעוט (ההליך הקודם).
9. באשר לבר ניר, זה שימש כנטען, תחילה כיועץ לדירקטור, ובשלב שני כמנכ"ל בחברת בת של חברות האחזקה, חברת בנקום.
10. תמורת עבודתם קבלו התובעים תשלומים חודשיים, כאשר חלקם בליבת המחלוקת.
11. לאחר סיום ההליך הקודם פחת כנטען היקף עבודת התובעים, בנרוש ובר ניר, ומששי לבנת לא היה מרוצה מתפקודו של בנרוש והתובעים גילו כי בכוונתו לפטרו, הודיעו התובעים יחדיו על התפטרותם, בתאריך 21.2.2014. כנטען, לאחר התפטרותם טענו להבטחות שונות שניתנו להם בעל פה, אשר הנתבעים דוחים אותן מכל וכל ואשר עומדות כאמור בבסיס התביעה.
12. הנתבעים הגישו כתב תביעה שכנגד, במסגרתו ובין היתר פרטו את מסגרת העסקתם של התובעים ותנאיה. בין היתר, נטען כי התובעים הפרו את חובות האמון שלהם, חובותיהם החוזיות וכן חובות סודיות וחובת אתיות, ולפיכך עליהם להשיב את כל הסכומים שקיבלו במסגרת חוזה האמון ביניהם לבין מר שי לבנת, ולחלופין בניכוי שכר ראוי. עוד ביקשו הנתבעים לפצות את מר שי לבנת בפיצוי בגין עגמת נפש, ובפיצוי בגין פגיעה בפרטיות הנתבעים כולם, ובסך הכל 7,152,104 ₪.
13. בקשת הנתבעים למחיקת חלקים מכתב התביעה
14. בבקשה זו, מבקשים הנתבעים להורות על מחיקת 25 סעיפים מכתב התביעה וכן הוצאתם של נספחים רבים אשר צורפו לכתב התביעה, וזאת בטענה כי אלו מכילים מידע חסוי וסודי אשר אינו קביל בבית המשפט. יוער כי הנתבעים לא פירטו בבקשתם מדוע יש להורות על מחיקתו של כל סעיף וסעיף, אלא בחרו לטעון בכלליות ביחס לכלל הסעיפים אותם ביקשו למחוק, בטענה, כאמור, כי המידע הכלול בהם חוסה תחת חיסיון עו"ד-לקוח, ואף מהווה הפרה של חובות אמון וסודיות החלות על התובעים, על פי הנטען, כרואי חשבון.
15. במסגרת בקשתם פרטו הנתבעים את הרקע להעסקתם של התובעים על ידי שי לבנת, בקשר לסכסוך עם שותפיו לשעבר אדלר ופדלון, בהליך הקודם. בין היתר, נטען כי התובעים היו אמורים לסייע ללבנת בהיבט החשבונאי של ההליך המשפטי ובהמשך פעלו מתוקף כהונתם כנושאי משרה בחברות האחזקה; כי שכרם שולם על ידי לבנת, למעט ביחס לבר ניר אשר מחצית משכרו, בתקופה מסוימת, שולמה על ידי אחת מחברות האחזקה.
16. לגופם של דברים נטען כי התובעים היו מעורבים בהליך הקודם והיו שותפים מלאים להחלפת מידע בין שי לבנת וחברות האחזקה, לבין באי כוחם; התובעים נכחו בפגישות רבות עם באי כוחם של לבנת וחברות האחזקה והיו מכותבים לתכתובות דוא"ל רבות ביניהם. מסמכים אלה, אשר הוחלפו בין לבנת וחברות האחזקה ובין באי כוחם, חוסים תחת חסיון עו"ד לקוח ומצויים בליבת חסיון זה; ממילא שי לבנת וחברות האחזקה לא ויתרו על חסיון זה. עוד נטען כי מדובר במידע ומסמכים שאינם רלבנטיים להליך דנן.
17. התובעים מתנגדים לבקשה, ומסבירים בתשובתם המפורטת, מדוע אין מי מן הסעיפים אשר אותם ביקשו הנתבעים למחוק, לרבות הצרופות אותן ביקשו הנתבעים להוציא, חוסים תחת חיסיון, ואף אין בהם הפרה של חובות אמון וסודיות. בין היתר נטען כי לבנת אינו הלקוח אלא חברות האחזקה; כי מדובר בתביעת שכ"ט וככזו מצדיקה הסרת חסיון, ככל שזה קיים ועוד.
18. במסגרת התגובה לתשובה (אשר כוללת טענות ומסמכים אשר לא בא זכרם בבקשה), טענו הנתבעים לראשונה (לאור טענת התובעים כי שי לבנת אינו הלקוח), בין היתר, כי קיימת זהות אינטרסים מלאה בין הנתבעים ובין חברות האחזקה וכי אלה מצויות בשליטתם המלאה של הנתבעים.
19. עוד נטען כי הנתבעים מהווים את כל בעלי המניות בחברת שי לבנת אחזקות בע"מ, רשאים לייצג את עניינן של החברות בהליך, ולהעלות בשמן טענת חסיון. לתמיכה בטענה חדשה זו, צורפו נסח של חברת זואי אחזקות בע"מ, חברת האם בקבוצת החברות, המעיד כי זו נמצאת בבעלות מלאה של חברת שי לבנת וכן נסח של חברת שי לבנת המעיד כי זו בבעלות בלעדית של הנתבעים. לפיכך, כך לשיטתם, בעל שליטה רשאי להעלות טענת חסיון בשם חברה שבשליטתו, גם כאשר היא אינה צד להליך המשפטי.
20. הנתבעים הוסיפו וטענו כי לא ניתן לראות בתובעים כלקוח נוסף של ב"כ חברות האחזקה, הואיל ושמשו נושאי משרה בחברות האחזקה. חברות האחזקה, כך נטען, היו הלקוח והתובעים היו שלוחיהן וגורמים "מטעמן".
21. יתר על כן, גם כאשר מתגלע סכסוך בין עו"ד ללקוחו אין בכך כשלעצמו הצדקה להפרת הוראות החסיון. רק כאשר המידע החסוי הוא הכרחי לעילת התביעה ובלעדיו היא לא תקום, מותר לעורך הדין לגלותו. בענייננו המידע החסוי אינו רלבנטי כלל לעילות התביעה ובוודאי שלא ניתן לומר כי עילות התביעה לא יקומו ללא השימוש במידע החסוי.
22. בשונה מהבקשה גופה, טענו הנתבעים בתגובה לתשובה לגופו של כל סעיף וסעיף וכן שבו וחזרו על הטענות בענין הפרות חובות אמון וסודיות של התובעים. בענין האחרון נטען, כי כאשר קיימת חובת סודיות שאינה כוללת הוראת חסיון מפורשת בצידה, הנטיה להכיר בחסיון תגבר ככל שקיימת חשיבות לשמירת הפרטיות.
23. לאחר שקראתי את מכלול כתבי הטענות, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, סבורני כי דין הבקשה להידחות. יוער כי בשים לב למעמדם של התובעים בחברות האחזקה ולטיב המידע שמחיקתו מתבקשת ובמכלול הנסיבות והמפורט לעיל ולהלן, ניתן היה לייתר הכרעה זו לו היו מסכימים הנתבעים להצעת התובעים כי המסמכים בכללותם יוותרו חסויים בגדרו של הליך זה. מכל מקום, להלן טעמי.

ג.1. חיסיון עו"ד לקוח

1. חיסיון עו"ד לקוח חל על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו, אשר יש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין, כאמור בהוראות סעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971:

עדות עורך דין

48. (א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; והוא הדין בעובד של עורך דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עורך דין או עובד של עורך הדין.

1. למען שלמות התמונה, ואף שלא העלו זאת הנתבעים בבקשתם, ראיתי לציין כי הוראת חוק נוספת מעגנת את החיסיון, והיא ההוראה הקבועה בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961:

סוד מקצועי

90.  דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם.

1. ברע"פ 751/15 אברג'יל נ' מדינת ישראל (9.12.2015) (להלן: "עניין אברג'יל"), עמד בית המשפט העליון על שתי הוראות חוק אלו, והממשקים ביניהם, וחידד כי בעוד שהוראות סעיף 48 פונות לבית המשפט ולרשויות החקירה, ומגבילות את גביית הראיות ועדויות עורך הדין, הוראות סעיף 90 פונות לציבור עורכי הדין, ומעגנות את הפן האתי. בהתאם לשתי הוראות החוק, בעל הזכות לחסיון הוא הלקוח [שם, סעיף 16 לפסק דינו של כבוד השופט שהם].

1. בית המשפט העליון בעניין אברג'יל, הבהיר כי כאשר אין מדובר במידע בעל קשר ענייני לשירות המקצועי אין תחולה לחסיון, וכך גם לא יחול החיסיון כאשר עורך דין מגיש תביעת שכר טרחה נגד לקוחו, או כאשר עורך דין מבקש להתגונן מפני תביעת רשלנות מקצועית [עניין אברג'יל, פסקה 17]. בכל מקרה, הנטל להוכיח את תחולת החיסיון מוטל על הטוען לו [עניין אברג'יל, פסקה 18 והאסמכתאות שם].
2. ראו גם תמצית ההלכות כפי שהובאו בפסק הדין ברע"א 6171/17 פלוני נגד קופת חולים מאוחדת, אשר הנתבעים סומכים בקשתם, בין היתר, על הקביעות בו, מפי כבוד השופט עמית:

"חיסיון עורך דין-לקוח הוא חיסיון סטטוטורי המעוגן בסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. סעיף 48(א) קובע כי "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון...". בבסיס חסיון עורך דין-לקוח, כמו בחסיונות אחרים של אנשי אמון, הצדקה תועלתנית המבוססת על הנחה אמפירית כי קיומו של חיסיון משפיע על התנהגות הפרט, ואילולא החיסיון, השיח בין איש האמון ללקוחו ייפגע. מכאן שתועלתו של החיסיון נשקלת כנגד העלות של אי גילוי ראיות רלוונטיות. ובענייננו, חיסיון עורך דין-לקוח נועד לאפשר תקשורת פתוחה וגלויה בין עורך דין ללקוחו, ובכך ליצור מערכת יחסים מקצועית ויחסי אמון המבטיחים ייצוג הולם והוגן (רע"פ אברג'יל נ' מדינת ישראל, בפסקה 23 (‏9.12.2015) [פורסם בנבו] ; בש"פ 7064/08 ‏מדינת ישראל נ' ברקו, פ"ד סג(2) 453, בפסקה 32 (2009) (להלן: עניין ברקו); גבריאל הלוי תורת דיני הראיות ד 252 (2013) (להלן: הלוי)).

במאמר מוסגר: משהזכרנו חיסיון עורך דין-לקוח בפקודת הראיות, נזכיר גם את חובת הסודיות החלה על עורכי דין בהליכי חיפוש, חקירה ומשפט לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, והחובה האתית הכללית לשמור על סודיות, לא רק בהליכי חקירה ומשפט, מכוח כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986.

חיסיון עורך דין-לקוח נתפס כחיסיון מוחלט שלבית המשפט אין סמכות להסירו, גם לא במסגרת הליכים אזרחיים...

עם זאת, הובעה בעבר דעה התומכת בהפיכת חיסיון עורך דין-לקוח לחיסיון ש'אינו מוחלט' (לימור זר-גוטמן "הבטחת תקשורת חופשית בין עורך דין ללקוח באמצעות חסיון עורך דין-לקוח וחובת הסודיות האתית – קריאה לרפורמה" ספר דיויד וינר- על משפט פלילי ואתיקה 79, 126-123 (2009) (להלן: זר-גוטמן)) או לחסיון יחסי בהליכים אזרחיים (שושנה נתניהו "על התפתחויות בסוגית החסיונות המקצועיים" ספר זוסמן 297, 310-304 (התשמ"ד)).

אכן, ייתכנו מקרים בהם לא יחול החיסיון. כך למשל מקום בו הלקוח ויתר על החיסיון (ע"א 632/77 מוסקונה נ' מאור, פ"ד לב(2) 321 (1978)) או מקום בו ההתקשרות נסבה על יעוץ לביצוע עבירה, כאשר הלקוח מיידע את עורך הדין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד או משתף אותו בביצועה (על"א 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 770 (1987); ע"פ 670/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 681 (1981); עניין ברקו, בפסקה 32)."

ראו: רע"א 6171/17 פלוני נ' קופת חולים מאוחדת (פורסם בנבו, 04.09.2017)].

1. ומן הכלל אל הפרט.

ג.2. המבקשים לא עמדו בנטל ולא הוכיחו את תחולת החיסיון הנטען

1. לאחר שעיינתי בכל אחד מן הסעיפים והנספחים אשר מבוקש להסירם, לא שוכנעתי כי מי מהם חוסה תחת חיסיון עו"ד-לקוח, או כי מדובר במסמכים או דברים ששותפו עם צד שלישי ולכן חוסים תחת החיסיון.
2. בכל הקשור לטענות ולמסמכים שהועלו לראשונה בתגובה לתשובה, הרי שיש לדחותם שכן התגובה לתשובה אינה מקום להעלאת טענות חדשות שלא בא זכרן במסגרת הבקשה. יפים לענין זה דברי כבוד הנשיאה (כתוארה אז) הילה גרסטל בפסק הדין בענין שמעונוב רוזנבוך עו"ד נגד מגדל:

"היקף הטיעונים שרשאי המשיב להעלות בתשובתו נוגע לדרך בה פורש סעיף 241(ג1) לתקנות בפסיקה. בהתאם לגישת בתי המשפט המחוזיים כפי שהובאה בהרחבה בבקשת המחיקה אין להעלות בתשובה לתגובה עובדות חדשות, נימוקים חדשים, אסמכתאות ומסמכים שלא צורפו לבקשה המקורית, אלא אם כן מדובר במענה לטענות חדשות שהועלו בתגובת המשיב. תקנה 241 מטרתה מניעת העלאת טענות חדשות ומפתיעות על ידי המשיב באופן כזה שלא תינתן אפשרות תגובה למבקש.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"א 8317/06 טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו],  21.1.07):

"איני רואה צורך להידרש בפרוטרוט לשאלה מה סוג והיקף הטענות שניתן להעלות בגדרה של תשובה לתשובה המוגשת בהתאם לתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). עם זאת, אציין כי נוטה אני להסכים עם גישתם של בתי המשפט המחוזי לפיה התשובה לתשובה אינה אמורה להוות במה להצגתן של טענות חדשות אלא מיועדת למתן מענה לטענות אשר הועלו בכתב התשובה. גישה כזו ניתן לבסס, בין השאר, על היקש לתקנה 64 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בכתב תשובה המוגש בתגובה לכתב הגנה וקובעת כי: "אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש, ואין לכלול בו טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין". (ראו למשל: ת"א (ת"א) 2524/01 קראוס נ' תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ, [פורסם בנבו], פיסקאות 21-8; ת"א (ת"א) 1486/02 שטריקס נ' קרסו). אולם לא זו הסיטואציה כאן, [פורסם בנבו]."."

[תא (מרכז) 13970-11-08 שמעונוב, רוזנבוך- עורכי דין נ' מגדל קרנות נאמנות בע"מ (29.9.2009)].

1. יתר על כן, וזאת עיקר, אף לא אחד מן הנתבעים תמך את הבקשה בתצהירו שלו וממילא סבורני כי אין בתצהירו של רו"ח דמרי כדי לעמוד בנטל הנדרש. אף חקירתו הנגדית העידה כי לא ידע לתמוך בטענות ובעובדות המפורטות בבקשה ולמצער בחלקן המהותי (עמודים 10, שורות 23-28; עמוד 11, שורות 21-24; ראו גם ההפניות בסעיף 1 לסיכומי התובעים; ראו גם החלטתי הנ"ל בבקשה 7).
2. אמנם כפי שטענו הנתבעים, בבקשות מקדמיות ניתן להצהיר על פי ידיעה אישית ועל פי מיטב האמונה, ואולי אף אין סיבה כי מי מהנתבעים יצהיר במקומו של רו"ח דמרי (סעיף 21 לסיכומי התשובה), אך זכות לחוד ועמידה בנטל לחוד.
3. נוסף על כך, במסגרת התגובה לתשובה הועלו טענות שונות הקשורות לפעולות שביצע מר שי לבנת ואשר על בסיסן טענו הנתבעים כי הלה לא ויתר על החסיון. דא עקא, טענות אלה, הכוללות פעולות אישיות של לבנת, אשר לא נטען כי דמרי היה שותף להן, לא נתמכו כאמור בתצהירו של לבנת וממילא, כך סבורני, אין בתצהירו של דמרי כדי לתמוך בהן (ראו למשל ובין היתר סעיפים 64, 68, 69 לתגובה לתשובה).
4. די באלה כדי להביא לדחיית הבקשה.

ג.3. מיהו הלקוח ומיהו עורך הדין? הנתבעים כורכים בצוותא חדא הן את לבנת והן את חברות האחזקה

1. במסגרת הבקשה, להבדיל מהתגובה לתשובה, לא הבהירו הנתבעים מיהו הלקוח אשר את ענייניו מבקשים לחסות, תוך שכרכו יחדיו את ענייניו של לבנת, בצוותא חדא עם ענייני חברות האחזקה.
2. כך, טענו הנתבעים (סעיף 15 לבקשה) כי לבנת עצמו יוצג בהליך הקודם, על ידי עו"ד גיל רון; אדלר ופדלון יוצגו על ידי בא כוחם הנוכחי של התובעים, עו"ד בועז בן צור ואילו בא כח הנתבעים דהיום, עו"ד גיורא ארדינסט ייצג את חברות האחזקה (סעיף 28 לסיכומי התובעים).
3. דא עקא, הנתבעים לא עשו כל הבחנה בין ענייניו של לבנת עצמו וענייני חברות האחזקה ואלה גם אלה נכרכו יחדיו: "מידע זה הוא חסוי בחסיון מוחלט אשר הלקוחות - מר שי לבנת והחברות- לא ויתרו עליו (וכאמור הם היחידים שרשאים לוותר עליו)" (סעיף 42 לבקשה; ראו גם סעיף 37).
4. כפי שטענו התובעים, עורכי הדין המכותבים לאותן התכתבויות אשר צורפו לכתב התביעה, הם באי כח הנתבעים דהיום, אשר ייצגו כאמור את חברות האחזקה ולא את לבנת. אם כך, הלקוח הרלבנטי להתכתבויות אלה, אף אליבא דנתבעים, הן חברות האחזקה ולא לבנת עצמו. משמדובר בשני גופים משפטיים נפרדים (ובלשון האקדמיה – אישיויות משפטיות נפרדות) לא ניתן לערב ביניהן, לשם הכשרת טענת החיסיון על ידי לבנת.
5. בנסיבות אלה, משלבנת אינו הלקוח אלא חברות האחזקה, ממילא אין הוא יכול לטעון לקיומו של חסיון בשמן (ראו אף תמיכה לאמור במסגרת סיכומי הנתבעים – סעיף 27; סעיף 29 לתובעים).
6. ניסיונם של הנתבעים לשפר עמדות במסגרת התגובה לתשובה ולטעון לזהות אינטרסים בין הנתבעים ובין חברות האחזקה, דינו להידחות מטעמי פרוצדורה שכן טענה זו לא נטענה בבקשה ולמצער במתכונתה זו.
7. אף לגופה דינה להידחות.
8. כמפורט לעיל, על פי הגדרת הנתבעים עצמם, קבוצת חברות האחזקה כללה מספר חברות (ראו כמפורט לעיל), נוסף לשתי החברות אשר נזכרו בתגובה לתשובה (זואי ושי לבנת אחזקות); יתר החברות לא נזכרו בה. הגם שהנתבעים טענו כי הם עומדים מאחורי שתי חברות אלה, כלל לא ברור האם קיימים גורמים נוספים רלבנטיים לבד משי לבנת או מהנתבעים עצמם, הקשורים עם חברות האחזקה כולן. לכך יש להוסיף כי כעולה מנסחי רשם החברות שהציגו הנתבעים, שינויי אחזקות המניות והדירקטורים, נעשו ברובם בשנת 2016 לאחר הזמנים הרלבנטיים לתובענה ואף עניין זה מעורר שאלות, באופן שלא ניתן לעמוד באופן ברור על אותה זהות נטענת.
9. יתר על כן, הפסיקה ממנה מנסים הנתבעים ללמוד על אותה זהות, כמצדיקה העלאת טענת חסיון על ידי לבנת בשם חברות האחזקה, מתייחסת למקרים שונים בתכלית ואין בה כדי לסייע לנתבעים.
10. כך, פסק הדין ברע"א 1196/14 ג'רייס נגד עראף (24.3.2014) עוסק בצרוף חברה להליך בוררות למרות שלא נתנה הסכמתה לפניה להליך הבוררות:

"...בפרט כאשר אותו גורם הינו חיוני להליך הבוררות וכאשר הסירוב לצרפו להליך צפוי להוביל לפיצול הדיון בסכסוך ולהכבדה על בירורו הענייני, באופן שיש בו כדי לסכל את הליך הבוררות" (פסק דינו של כבוד השופט דנציגר, בפסקה 15; ראו לענין זה גם רע"א 853/91 גדעון בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, מח(1) 775].

1. בכל הכבוד, ההלכות בעניין צרוף צד להליך בוררות כאשר תניית הבוררות אינה חלה עליו אינן רלבנטיות לסוגיית החסיון ואין ללמוד מכך דבר לענייננו [לעקרונות בענין זה ראו רעא 3925/12 חן רונן ואחרים נ' עו"ד יובל כהן ואחרים (נבו, 16.6.2013)].
2. אף פסק הדין ברע"א 11126/08 לבייב נגד רפאלי (7.5.2009) אינו ישים לענייננו ועוסק בסוגיית גילוי מסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תביעה נגזרת.
3. כך, בפסק דין זה נטען בין היתר על ידי המבקש, כי המסמכים שעל גילויים הורה בית המשפט המחוזי שייכים לחברה ולא למבקש וכי הטלת חובת גילוי עלולה להעמיד את המבקש במצב בו הוא נאלץ להפר את חובת האמון שלו לחברה. בית המשפט העליון דחה את הטענה (כבוד השופט כתוארו אז גרוניס) וקבע, בין היתר, כי תקנות 112-113 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקות בגילוי מסמכים כללי וספציפי, מדברות על מסמכים הנמצאים "ברשותו או בשליטתו" של בעל דין. בפסיקה נקבע, כי מסמכים הנמצאים ברשותה או בשליטתה של חברה, הנמצאת בבעלותו המלאה של בעל דין, נחשבים כמסמכים הנמצאים ברשותו או בשליטתו של בעל הדין.
4. גם כאן, אין הדבר דומה לזהות אינטרסים לעניין חסיון, וממילא הבסיס לזהות מצוי בדין עצמו, לאור לשון התקנות, מה שאין כן בענייננו.
5. פסק הדין נוסף עליו סמכו הנתבעים ידיהם, בע"מ (מחוזי ת"א) 34087-12-15 יונסיאן ואחרים נגד פקיד השומה ת"א 1 (10.7.2017; כבוד השופטת ירדנה סרוסי), עוסק בשאלת סיווגו של פיצוי ששולם למערער מחברה בשליטתו בגין אי תחרות. בית המשפט דן בפרשנות הסכם למתן שירותים שכלל תניית אי התחרות, והגיע למסקנה על בסיס הראיות שהיו בפניו, כי מבחינה מהותית החובות והזכויות על פי ההסכם נקבעו על בסיס מתן השירותים של המערער באופן אישי חלף החברה. על רקע זה יש לקרוא את פסק הדין וסבורני כי אף נסיבות ספציפיות אלה אינן דומות לענייננו אנו.
6. לאמור לעיל יש להוסיף כי מקובלת עלי טענות התובעים כי אין לראותם כצדדי ג' זרים לחברות האחזקה, אשר יש להציב מולם את חומת החיסיון.
7. כאמור, התובעים שימשו כדירקטורים/כיועצים לדירקטורים בחברות האחזקה ומכאן שיש לראות בבאי כח חברות האחזקה אף כבאי כוחם במסגרת תפקידם האמור וממילא לא נאמר אחרת (סעיף 31 לסיכומי התובעים). אף אם לא ניתן לראות בתובעים כ"לקוח" של באי כח החברות, כפי שטענו הנתבעים (סעיף 8 לסיכומי התשובה) היותם שלוחיהן וגורמים מטעמן, מעניקים להם מעמד שונה מצד ג' זר לחלוטין.
8. מעמד זה בצרוף מהותה של התביעה, כמעין תביעת שכר טרחה, מצדיק לטעמי שימוש במידע רלבנטי (ועל כך עוד להלן).
9. התובעים הקבילו את מצב הדברים דנן לשניים המיוצגים במשותף על ידי אותו בא כח וטענו כי בנסיבות כאלה מסמך שהוחלף בין לקוח אחד לבא כח הצדדים אינו חסוי בפני האחר (סעיף 32 לסיכומים). טענתם זו תמכו בפסק הדין בע"א 442/81 גרומט נגד סרוסי( פ"ד לו (4) 214) שם קבע בית המשפט העליון את הדברים שלהלן:

"הלכה היא, שכאשר שני לקוחות פונים במשותף לעורך דין אחד, הרי דברים ומסמכים, שהוחלפו בין לקוח אחד לבין עורך הדין לגבי העניין המשותף, אינם חסויים בפני הלקוח האחר: א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז); 101; g.d. nokes, an introduction to J.h. wigmore, evidence; 197( 1967,.th ed 4,london) evidence 603( 1961,toronto, vol. Viii, by j.t mcnaughton-boston) אף לו היה עו"ד שני עורך הדין של המערערת בלבד, הרי לא היה כל חיסיון למה שהתרחש בנוכחות המשיבים או אחד מהם (ע"א 44/61[4]).". (בעמוד 221).

1. אמנם סבורני כי אין עניינו דומה לעניין האמור, שכן כשם שבכל הקשור לחברות האחזקה, לבנת אינו הלקוח ואף התובעים אינם הלקוח, וממילא אלה גם אלה לא פנו במשותף לבאי כח חברות האחזקה. עם זאת, בהחלט יש לתת משקל לכך שכדירקטורים/יועצים/מנכ"לים בחברות, יכלו לפנות לבאי כח החברות בענייני החברות וממילא נחשפו בעבודתם למסמכים הרלבנטיים, כפי שעוד יפורט להלן.

ג.4. חסיון אישי או חסיון חפצי

1. הנתבעים הוסיפו וטענו כי במסגרת עבודתם של התובעים, הן במסגרת בדיקות שביצעו והן במסגרת כהונתם כנושאי משרה בחברות האחזקה וכאנשי אמונו של לבנת, הגיע לידיעתם מידע נרחב החוסה תחת חסיון עורך דין לקוח. כנטען מדובר במידע ומסמכים שהוחלפו בין מר שי לבנת ו/או ביניהם כשלוחיו וכשלוחי חברות האחזקה עם עורכי דינם, בקשר לשירות המקצועי שניתן על ידי באי כוחם של מר לבנת והחברות, בהליך המשפטי הקודם.
2. כנטען, התובעים אינם מהססים לעשות שימוש במידע החסוי במסגרת כתב התביעה ובכלל זה ממצאי בדיקה חשבונאית, תכני ייעוץ משפטי שניתן ללבנת ולחברות, ותכנים מתוך דיוני "אסטרטגיית ההליך" שערכו עם עורכי הדין ועוד.
3. הנתבעים מבססים את טענתם בין היתר על פסק דינו של כבוד השופט עמית בעניין פלוני הנ"ל שם נקבע, בין היתר, כדלהלן:

"תחולת חיסיון עורך דין-לקוח על מסמכים הנמצאים בידי צד שלישי: חיסיון עורך דין-לקוח – כמו חסיונות אחרים של אנשי אמון – נועד לטובת הלקוח ולכן הלקוח, והוא בלבד, רשאי לוותר על החיסיון או למנוע את תחולתו (עניין שימקו, בפסקה 7). הוויתור יכול להיות מפורש או משתמע. דוגמה לוויתור משתמע היא הגעת המסמך או המידע לידי צד שלישי, בידיעתו ובהסכמתו של הלקוח. כך למשל נקבע בפסיקה כי "משנפגש פלוני עם עורך-דינו בנוכחות אדם שלישי, ואותו אדם שלישי איננו איש סודו, אות הוא, שלא ביקש לשוות להתייעצות עם עורך-הדין אופי של שיחה סודית, ומטעם זה אין הראיה חסויה" (ע"א 44/61 אהרון רובינשטיין ושות' בע"מ נ' מפעלי טכסטיל נצרת בע"מ, פ"ד טו(2) 1599, 1602 (1961)). כאשר הצד השלישי הוא איש אמון של הלקוח, או כאשר נוכחותו של הצד השלישי היא חיונית או משרתת את קבלת הייעוץ המשפטי, כמו מתרגם או איש צוות של עורך הדין או איש מקצוע חיצוני שעורך הדין הביא עמו לצורך הייעוץ, לא יחול החריג דלעיל והחיסיון יעמוד על כנו." (פסקה 10).

...

"מכאן מסקנתי שחיסיון עורך דין-לקוח עומד בתוקפו הן כאשר גילוי המסמך מתבקש מצד שלישי להליך, הן כאשר הוא מתבקש מבעל החיסיון (הלקוח) והן כאשר הוא מתבקש מבעל המקצוע (עורך הדין). בכך ישמרו תכליות החיסיון וההגנה המהותית על יחסי האמון המיוחדים של עורך דין ולקוחו. תוצאה זו נחוצה גם על מנת שלא ליצור פתח לעקיפת חסיונות על ידי הדלפתו של המסמך ופרסומו על ידי צד שלישי" (פסקה 13)

1. אלא שסבורני כי עניין פלוני שונה עד מאוד מענייננו. לצורך הבנת הדברים אסקור להלן את החלטת בית המשפט המחוזי (חברי כבוד השופט ויצמן) ובעקבותיה את קביעת בית המשפט העליון.
2. באותו ענין דובר בתביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית והולדה בעוולה הקשורות במעקב ההריון ובהליך לידת קטין, כנגד קופת חולים מאוחדת והסתדרות מדיצינית הדסה. לאחר שנשמעו כלל עדויות הצדדים, הגישו הצדדים את סיכומיהם ונותר להמתין לסיכומי התשובה מטעם התובעים. או אז, בקש ב"כ התובעים לחשוף מסמך שנערך ע"י ב"כ הדסה וכן להוסיף ולזמן עדים שונים לצורך חקירתם ולצורך גילוי מסמכים שונים באמצעותם. כפי שפורט בהחלטה בבית המשפט המחוזי, בסיסן של הבקשות בכתבה שפורסמה באתר news1 במסגרתה צוין כי הגיעו לידי העיתונאי, כותב הכתבה, מסמכים אשר נשלחו ע"י ב"כ הדסה ללשכה המשפטית של הדסה ומבטחתה ואשר עולה מהם, לכאורה, כי הדסה ניסתה להסתיר פרטים ועובדות אשר יש בהם ללמד על התרשלותה בכל הקשור להולדת התובע.
3. טענת התובעים היתה כי אין רלוונטיות לטענת החיסיון מקום בו צד שלישי מתבקש לגלות את המסמך, שכן חיסיון עורך דין-לקוח הינו אישי ולא חפצי. כן נטען כי חלקים רבים מהמסמך מעידים על נקיטת מהלכים פסולים ופליליים מצד ב"כ הדסה, באופן המצדיק את הסרת החיסיון.
4. הדסה התנגדה למבוקש בטענה כי המסמכים נושא הכתבה הם מכתבי הערכת סיכון שנשלחו אליה מטעם באת כוחה וככאלו חל עליהם ועל העולה מתוכנם חסיון עורך דין לקוח, שהוא חסיון מוחלט. לפיכך, אין כל מקום להוסיף ולזמן את העדים המפורטים בבקשה שכן העתרות לבקשה כמוה כהסרת החסיון.
5. עוד טרם ניתנה החלטה בבקשה זו הגיש ב"כ התובעים בקשה נוספת ובה בקש להגיש כראיה את מכתב הערכת הסיכון ששלחה ב"כ הדסה לשולחתה כאשר בין לבין, פורסם המכתב במלואו באתר news1.
6. באשר לשאלת היותו של החסיון חפצי או אישי, סקר בית המשפט המחוזי פסיקה רלבנטית וקבע שם בין היתר כי:

"אף לסברתי ולדעתי יש לאמץ את הגישה המאפשרת להסיר חסיון עורך דין לקוח אך ורק באם המסמך החסוי הגיע לידי צד ג' בידיעתו ובהסכמתו המפורשת או המשתמעת של הלקוח, שאם לא כן יעודד הדבר עקיפתו של אותו חסיון מוחלט בדרכים מפוקפקות. מתוך שכך מצאנו, כדוגמה, שבית המשפט אסר הצגת מסמכים החוסים בעיקרם תחת חסיון עורך לקוח, אשר הושגו לאחר חיטוט בפח האשפה בבניין בו התגורר עורך הדין (וראו סעש (תל אביב) 54489-03-14 - אתנה גי.אס 3- יישומים בטחוניים בעמ נ' דוד גרוי [פורסם בנבו] (2016) להלן – עניין אתנה)."

1. כלומר, מסמך שהגיע מתוך טעות וללא הסכמה מדעת, אין להכשיר את חשיפתו. לאור כל האמור ואף בשים לב לכך כי מדובר במסמך שהוכן לקראת התדיינות משפטית, נקבע כי חל חסיון, כי זה מוחלט ואין להתיר את הצגתו של המסמך כראיה [ראו: ת"א (מחוזי מרכז) 35381-07-13 נ. א. מ נ' קופת חולים מאוחדת (פורסם בנבו, 29.06.2017)].
2. בדחותו בקשת רשות ערעור על החלטה זו, קבע כבוד השופט עמית:

"בענייננו, עסקינן במסמך שנשלח מב"כ המשיבה למחלקה המשפטית של המשיבה אשר כלל 'הערכת סיכון מפורטת' לגבי התביעה נשוא ההליך דכאן. על כן, המסמך בכללותו הוא בעל 'קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח' וככזה הוא מסמך מובהק שהחיסיון חל עליו".

1. כאמור, בעניינו אנו מדובר בתובעים אשר לא היו זרים להליך הקודם. בידיהם מסמכים אותם קבלו כדין ואף כותבו לחלקם, חלקם של המסמכים נערך על ידיהם, להבדיל ממצב בו מסמך הודלף ופורסם על ידי צד שלישי שאינו קשור להליך וממילא אין מדובר בצד שלישי "אליו התגלגל המסמך" כטענת הנתבעים (ראו גם סעיף 36, פסקה שניה, לסיכומי התובעים).
2. יתר על כן וכפי שטענו התובעים, בחלק לא מבוטל מהמקרים התובעים עצמם היו מקור המידע ולא הנתבעים (סעיף 13 לבקשה; סעיף 34 לסיכומי התובעים).
3. לאלה יש להוסיף כי מקובלות עלי אף טענות התובעים כי אף אם מדובר בחסיון חפצי על מבקש החיסיון להוכיח את התנאים להתקיימותו וכאמור הנתבעים, באמצעות עדותו של רו"ח דמרי, לא עמדו בנטל.

ג.5. החיסיון אינו חל בתביעת שכר טרחה – התובעים נדרשים להוכיח את אופי ההתקשרות ובסיסה; לכל היותר ניתן היה לבקש לחסות את המסמכים במסגרת ההליך

1. אף אם תתקבל טענת הנתבעים כי עסקינן בחסיון חפצי וכטענתם אין שום נפקות לכך שבענייננו המידע והמסמכים מצויים כבר בידי התובעים - שאחרת תכלית החיסיון תפגע פגיעה חמורה (סעיף 42 לתגובה לתשובה) - מצויים אנו במצב דברים שונה.
2. כך, בשונה מפסקי הדין עליהם מסתמכים הנתבעים, עסקינן בתביעת שכר טרחה בדומה לתביעת שכ"ט של עורך דין, שאז יש לאפשר לעורך הדין להוכיח את תביעתו גם במחיר של חשיפת מידע חסוי.
3. הואיל והנתבעים מכחישים את טענות התובעים הן באשר להתחייבותם והן באשר למהות השירותים, וכאשר בבסיס התביעה הסכמים בעל פה, הרי שיש לאפשר לתובעים לעשות שימוש באותם מסמכים אשר ילמדו על טיב הקשר.
4. אף הנתבעים מסכימים כי יש לאפשר שימוש במידע חסוי לצורך תביעת שכר טרחה אלא שטענו כי שימוש שכזה יעשה רק כאשר זה הכרחי להוכחת עילת התביעה ורלבנטי [יוער כי בעל"ע 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי הדין, מא(4) 770 עליו נסמכים הנתבעים, סוקר בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט בייסקי) את החריגים לתחולת החיסיון לרבות בכל הקשור לתביעה שכ"ט אך בסופו של דבר לא נדרש שם לסוגיה זו].
5. בפסק הדין בעניין אברג'יל נקבע בין היתר כי החסיון נסוג בתביעת שכר טרחה ללא כל תנאי:

"ישנן נסיבות נוספות בהן לא יחול חסיון עורך דין-לקוח, מלבד מקום בו ויתר הלקוח על החסיון. כך, למשל, כאשר הלקוח מודיע לעורך הדין על כוונתו לעבור עבירה פלילית בעתיד, או כאשר הוא מבקש לשתף את עורך הדין עצמו בביצוע העבירה. בנסיבות אלו, אין מדובר במידע בעל קשר ענייני לשירות המקצועי ולכן אין תחולה לחסיון (על"א 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 770 (1987) (להלן: עניין פלונית); ע"פ 670/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 681 (1981): הלוי, בעמ' 265). החסיון אף איננו חל כאשר עורך הדין מגיש תביעת שכר טרחה נגד לקוחו; כאשר הוא מבקש להתגונן מפני תביעת רשלנות מקצועית; או במסגרת הליכים משמעתיים הננקטים נגדו." (סעיף 17 לפסק דינו של כבוד השופט שהם).

1. סבורני כי בנסיבות דנן, אף בשים לב לאופיה של התביעה הרי שהחיסיון הנטען, ככל שקיים, צריך לסגת מפני זכותם של התובעים להוכיח את תביעתם. יחד עם זאת, ברור כי לגבי כלל המסמכים, ללא קשר רק לשאלת החסיון, צריכה להיבדק אף סוגיית הרלבנטיות, שכן הכל מסכימים כי כאשר מדובר במסמכים שאינם רלבנטיים, ממילא אין מקום להידרש להם לצורך התביעה.

ג.6. אין להסיר תצהירים וכתבי בי דין אשר צורפו כנספחים, ואין למחוק סעיפים הנשענים על נספחים אלה

1. טרם נדון בכל אחד מן הסעיפים, יובהר באופן כללי כי החיסיון אינו חל על תוצרי עבודת עורך הדין, ואינו חל על תצהירים וכתבי בי דין אשר הוגשו לבית המשפט. מכאן שאין להסיר נספחים שהם תצהירים וכתבי בי דין, ואף אין להסיר את הסעיפים אשר נשענים על מסמכים אלו.
2. יפים הדברים שנפסקו בע"מ (ת"א) 32164-05-16‏ ‏ פלוני עו"ד נ' מס הכנסה חולון (כבוד השופט ישעיהו שנלר, 29.5.2016), כי החיסיון אינו חל על תוצרי עבודת עורך הדין:

"סיכומם של דברים, כי בהתאם להלכה הפסוקה לא חל חסיון עורך דין - לקוח על תוצרי עבודת עורך הדין (הפעולות והמסמכים שנערכו) או על זהות לקוחו של עורך הדין (והמסמכים הקשורים בכך) - אף במקרה דנן."

1. הדברים נכונים בענייננו ביתר שאת, שעה שעסקינן בתצהירים ובכתבי בי דין אשר הוגשו לבית המשפט, אשר דן בעניינים אלו שלא בדלתיים סגורות, ומכאן שהם כבר חשופים לעיני כל.
2. בבג"ץ 7186/06 עו"ד אורן שבת נ' עיריית חולון (22.4.2009) (להלן: "עניין שבת") קבע בית המשפט העליון באופן מפורש כי החסיון אינו מתפרש על כתבי בי דין שהוגשו לבית המשפט:

"החסיון העומד ללקוח לגבי דברים ומסמכים שהוחלפו בינו לבין עורך דין בקשר לשירות המקצועי שניתן לו על-ידי עורך-הדין אינו מתפרש על כתבי בי דין שהוגשו לבית המשפט. החסיון עומד ללקוח לגבי דברים ומסמכים שהוחלפו ביניהם מתוך כוונה לסודיות (ראו, אליהו הרנון, דיני ראיות 101 (חלק שני, 1985); ע"א 44/61 א' רובינשטיין ושות' בע"מ נ' מפעלי טכסטיל נצרת בע"מ, פ"ד טו 1599). כתבי בי דין שהוגשו לבית המשפט נחשפים לעיני השופטים ולעיני הצדדים האחרים למשפט. אין לומר כי מדובר בחומר אשר הלקוח מסר לעורך הדין על מנת שישמר בסוד או כי הניח שהחומר לא ייחשף. אכן, עצם השימוש בכתבי בי דין בבית המשפט מהווה ויתור על כל טענת חיסיון בנוגע לאותם מסמכים (ראו, ע"א (ת"א) 2548/01 דרור נ' נויימן (לא פורסם, [פורסם בנבו], 19.7.2002). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בדיון המתנהל באופן פומבי בבית המשפט הגבוה לצדק, בעתירה בעלת אופי ציבורי מובהק. נמצא, כי אין לשלול את העיון בתיק בשל קיום איסור בדין לעיין בחומר המבוקש." [ההדגשות שלי-נ.ע.]

1. מכאן, שכבר בשלב זה ניתן לדחות את הבקשה ביחס לנספחים א' ו-יג' שהם תצהיריו של שי לבנת ונספח ג' שהוא כתב טענות, אשר הוגשו במסגרת הליכים אחרים ומהווים, במידה מסוימת, רקע נדרש להבנת המסכת העובדתית (ת.א. 11122-05-13; ה"פ 7250-05-11). כך גם נדחית הבקשה, ביחס לסעיף 14 אשר מפנה לדבריו של לבנת בתצהיר אשר צורף כנספח א'. ודאי שיש לדחות את הבקשה ביחס לתצהירו של בנרוש, התובע דכאן, אשר צורף כנספח ו' (ה"פ 7250-05-11).
2. טענת הנתבעים, לראשונה במסגרת התגובה לתשובה, כי המסמכים אינם פומביים וכי לצורך עיון בתיק יש להגיש בקשה ולפעול בהתאם להוראות תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), תשס"ג – 2003 דינה להידחות, שכן נטענה לראשונה במסגרת התגובה לתשובה, כמפורט לעיל.
3. אף לגופה דינה להידחות שכן תקנות אלה אינן קשורות בהכרח לסוגיית החיסיון דנן ועומד מאחוריהן רציונאל אחר [ראו למשל: ע"א 8849/01 עו"ד צבי סבוב נ' פז-גז חברה לשווק בע"מ, פ"ד נט(5) 385 (2005)].
4. מעבר לכך וכאמור, המסמכים מצויים אצל התובעים בהסכמה ומכח תפקידם וממילא אין מדובר בעניינים חסויים בשים לב להלכות דלעיל.

ג.7. המבקשים לא הבהירו מדוע המידע המפורט במי מן הסעיפים חוסה תחת חיסיון

1. אף לגופם של סעיפים דין הבקשה להידחות.
2. תחילה מטעמי פרוצדורה. כך, הנתבעים בחרו לטעון בכלליות ובלקוניות במסגרת בקשתם כי יש להחיל את טענותיהם על שורה של סעיפים מבלי להיכבד ולפרט טענותיהם במופרד ובמובחן לגבי כל סעיף וסעיף. כאמור, הטענות שהובאו לראשונה במסגרת התגובה לתשובה דינן להידחות שכן היה על הנתבעים, לעשות כן במסגרת הבקשה (ראו ההחלטה בענין שמעונוב רוזנבוך עו"ד הנ"ל; סעיפים 45-46 לסיכומי התובעים).
3. אף לגופן של טענות דינן להידחות.
4. סבורני כי כלל הסעיפים שמחיקתם מתבקשת קשורים ורלבנטיים לעילת התובענה, חלקם מהווים רקע עובדתי דרוש להבנת בסיסה של מערכת היחסים, וחלקם נוגעים לליבת המחלוקות.
5. נפנה עתה לפירוט הדברים ביחס לכל אחד מן הסעיפים:

512937154678313

• 1. סעיפים 12 (החל מהמילה יצוין) ו-13 – תיאור עובדתי נטען של תחילת הקשר בין הצדדים, והמידע אותו הפיקו התובעים במסגרת בדיקתם. אין מדובר במידע שלקוח העביר לעורך דינו, ואף אין טענה כזו.
  2. סעיף 14 – מתייחס לקטע מתצהירו של לבנת, בבחינת רקע נדרש, אשר כפי שהובהר לעיל אינו חוסה תחת חיסיון.
  3. סעיף 15 – תיאור עובדתי נטען של המשך הקשר בין הצדדים והשירותים שסיפקו. מתוארות הצעות של התובעים ללבנת וממילא אין מדובר במידע הקשור ליחסי מי מהם עם בא כוחו. טענת הנתבעים בתגובה לתשובה כי מדובר בעצת עורכי הדין, הועלתה לראשונה בתגובה לתשובה וממילא אינה נזכרת בתביעה ואף לא נתמכה בתצהיר על ידי לבנת עצמו, כדבעי.
  4. סעיף 16 – מדובר בציטוט מדברי לבנת בישיבת דירקטוריון אשר חסיון לא חל לגביה. ממילא לא ברור תחת איזה חסיון חוסה המסמך – מי הלקוח ומי עורך הדין. הטענות העובדתיות בתגובה לתשובה (סעיף 58) לפיהן הואיל ועורכי הדין של החברות השתתפו בישיבה ונדונו מהלכים בבסיס ההליך הקודם, כי אז מדובר במידע חסוי, לא נתמכו בתצהיר כדין וממילא רו"ח דמרי אשר הצהיר לגביהם (סעיף 19 לתצהירו) לא נכח כלל באותה ישיבה, ותצהירו בענין זה הוא בבחינת עדות מפי השמועה.
  5. סעיף 17 - הסעיף מדבר על המשך השתלשלות האירועים בבחינת רקע עובדתי נדרש. בחלקו יש טענה בדבר החלטות שקיבל לבנת בשיתוף משפחתו ועורכי דינו, אשר על פי הנטען חלקן היו גלויות וחלקן סמויות. בסעיף זה אין פירוט מעבר לכך. אין מידע קונקרטי. הטענה בדבר קבלה של טיוטה בבקשה לגילוי מרצון מטעם אדלר ופדלון היא טענה עובדתית בדבר קבלת מידע בידיו של לבנת. אין מדובר במידע ודברים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דינו. עצם האמירה כי הוחלט לנקוט בפעולות כנגד אדלר ופדלון, אף היא אינה חוסה תחת החיסיון. ממילא וכאמור כל אלה לא נתמכו בתצהיר כדין.
  6. סעיף 19 – אין בסעיף דבר אשר חוסה תחת החיסיון. דבר הסכסוך בין לבנת לאדלר ופדלון, והפרטים בדבר עורכי הדין המייצגים את הצדדים אף פורסמו בעיתונות, לרבות בכתבה מתאריך 6.7.2014, אשר פורסמה בעיתון "כלכליסט" וצורפה לתשובה לבקשה. ממילא זנחו הנתבעים טענותיהם באשר לסעיף זה בתגובה לתשובה.
  7. סעיף 21 – מדובר בתיאור נטען של השתלשלות האירועים, לרבות העמדות המשפטיות הנטענות והמניעים הנטענים. אין בכך דבר החוסה תחת חסיון עורך דין לקוח. גם כאן היעדרו של תצהיר מחזק את אי העמידה בנטל.
  8. סעיף 22 – המשך התיאור של האמור בסעיף הקודם.
  9. סעיף 23 – המשך תיאור החרפת הסכסוך, וטענות עובדתיות בנוגע לניהולו. דברים ברוח דומה פורסמו בעיתונות הכלכלית (נספח ה לכתב התביעה). גם לגופם, אין בסעיפים אלו דבר החוסה תחת חיסיון עורך דין לקוח.
  10. סעיף 24 – 26 ונספח ו' – מדובר בתיאור שירותי התובעים.
  11. סעיף 27 – 30 ונספחים ז' – ט' – סעיפים המלמדים על טיב הקשר בין הצדדים. לעניין המסמכים הרי שמדובר במסמכים שהועברו לתובעים ישירות מנתבע 1 ואף הופצו כנטען על ידיו לצדדי ג' אחרים. גם כאן הטענות בתגובה לתשובה לא נתמכו בתצהירו של לבנת כנדרש, באשר כעולה מהנספח הוא היה זה שהעביר את המסמך לתובעים, והעובדות הנטענות בתגובה לתשובה (סעיפים 67-69) מתייחסות לפעולותיו במישרין וללא כל איזכורו של דמרי כשותף. מכאן שגם כאן, תצהירו של דמרי הוא בבחינת עדות מפי השמועה.
  12. סעיף 32 – 34 – סעיפים המתארים את הסכמות הצדדים ועילת התביעה. ממילא אין שם דבר הקשור עם יחסי עו"ד לקוח.
  13. סעיף 36 – תצהיר שהוגש על ידי לבנת בהליך אחר, בבחינת רקע – ראו לעיל.
  14. סעיף 40 – 41 ונספח י' – טבלה שנשלחה ליועץ התקשורת של הנתבעים ונטען כי פורסמה על ידיהם. הטענות המיוחסות ללבנת בתגובה לתשובה, שוב, לא נתמכו על ידיו בתצהיר. מכל מקום, מדובר במסמך אשר כהגדרת עורכת הדין השולחת, כולל היבטים כלכליים של פסק הדין בסכסוך הקודם, בצורה טבלה הכוללת 4 עמודות: המחלוקת, קביעת בית המשפט, המשמעות הכלכלית לחברות והמשמעות הכלכלית ללבנת; על פניו ולגופו של מסמך, אין מדובר במידע חסוי וזאת מבלי להידרש אף לטענות בדבר פעולותיהם של הנתבעים לפרסם מסמך זה (סעיף 40 לתובעים).
  15. באשר לטענות הנתבעים בקשר עם נספח י' (סעיף 33 לסיכומים) הרי שאלה טענות אשר יש לבררן במסגרת ההליך גופו ואין בהן כדי להצדיק מחיקתו.
  16. סעיף 56 ונספח יג – תצהיר שהוגש לבית המשפט – ראו לעיל.
  17. סעיף 57 – תיאור באשר לטענות הנתבעים בדבר היעדר בסיס לדרישות התובעים ואין בו דבר הקשור ליחסי עו"ד לקוח.
  18. סעיף 67 – תיאור עילת התביעה ופרסום לשון הרע במסגרת כתבה אודות התובעים. שוב, אין כאן דבר חסוי או דבר הקשור ליחסי מי מהנתבעים עם בא כוחו.

ג.8. הטענות בענין הפרת חובות אמון וסודיות וחוסר רלבנטיות

1. סבורני כי מקום בו לא חל חסיון על המידע, ספק אם ניתן לטעון לחובות סודיות מכח היותם של התובעים נושאי משרה בחברות האחזקה.
2. מכל מקום וכאמור, השימוש באותו מידע שאינו חסוי, נעשה לצורך תביעת שכרם הנטען של התובעים ולא לצורך שימוש הקשור עם צידי ג' אחרים.
3. בהתאם, פסקי הדין עליהם נסמכים הנתבעים ואשר דנים בין היתר בחסיונות דו"חות בנקאיים במסגרת יחסי בנק לקוח, אין ביניהם, בכל הכבוד, ובין המחלוקת דכאן, דבר.
4. לאור כל האמור דין הבקשה להידחות.
5. בקשת הנתבעים לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים
6. במסגרת בקשה זו מבקשים הנתבעים לחייב את התובעים, היחידים והחברות, בהפקדת ערובה.
7. כך ובין היתר, טענו הנתבעים כי יש לחייב את החברות בהפקדת ערובה להוצאות בהתאם לדין וכן בשל העובדה כי קיימים טעמים מובהקים להורות לחברות לעשות כן.
8. ראשית, שכן למיטב ידיעת הנתבעים החברות התובעות הן "חברות ארנק" נעדרות נכסים ממשיים, שכל מטרתן לשמש מסגרת לתובעים לספק את שירותיהם.
9. שנית, כתב התביעה נעדר עילה ממשית, ללא כל ביסוס ראייתי, סיכוייה של התביעה קלושים, וזו נגועה בשיהוי רב שכן עילת התביעה התגבשה עוד בשנת 2014.
10. עוד נטען כי התביעה נועדה להפעיל לחץ פסול על הנתבעים כדי שיסכימו לשלם לתובעים את הסכומים הדמיוניים הנתבעים, דבר המעיד על חוסר תום ליבם של התובעים.
11. לפיכך, ביקשו לחייב כל חברה בערובה בסך 500,000 ₪ וכל תובע יחיד בסך 250,000 ₪.
12. התובעים טענו מנגד כי הרציונאל שבבסיס חיוב חברה בערובה – הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה – אינו מתקיים בענייננו שכן אין מדובר בתביעה של חברה לבדה, עת בעלי המניות של החברות ממילא תובעים גם בעצמם. עוד טענו, כי קיימת זהות מלאה בין החברות ליחידים שכן אלה בעלי המניות והמנהלים היחידים בחברות – בנרוש בתובעת 3 ובר ניר בתובעת 4.
13. התובעים אף תמכו טענותיהם בראיות לפיהן יהיה בידי החברות לשלם הוצאות, אם וככל שיפסקו.
14. אף באשר לתובעים היחידים יש לדחות את הבקשה שכן הנתבעים לא טענו כי מצבם הכלכלי של התובעים לא יאפשר להם לשלם הוצאות אם תפסקנה; כי אין מדובר במקרה חריג ונדיר כנדרש בהלכה הפסוקה; כי לתובעים יתרות מספקות לתשלום הוצאות כנתמך בראיות; וכי סיכויי התביעה גבוהים וסיכויי חיוב בהוצאות נמוכים.

על חיוב בערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984

1. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, וזו לשונה:

ערובה לתשלום הוצאות

519. (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות.

1. ההלכה היא כי ערובה להוצאות מכוח הוראות תקנה 519 לא תוטל בקלות, ויש לפעול בזהירות רבה ובמשורה בהטלתה, וזאת בעיקר משום זכותו החוקתית של האזרח לפנות לערכאות. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בעניין רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004) (להלן: "עניין איברהים"):

הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ [1], בעמ' 650). יש הסוברים כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [2], בעמ' 629). זכות זו נתונה לכול, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית היא זכות קניין המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד [10], בעמ' 26)." [ההדגשות שלי –ע.נ]

1. תקנה 519 הנ"ל, נועדה לאזן בין הזכות החוקתית לפנות לערכאות, לבין מניעתן של תביעות סרק, אשר יש בהן לבטל את זמנו של בעל הדין שכנגד. וכך אומר בית המשפט העליון, בעניין איברהים, בהמשך לדברים הנזכרים לעיל:

"הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל: רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן [3]; ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ [4])." [ההדגשות שלי –ע.נ]

על חיוב בערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות

1. שעה שבוחנים את שאלת החיוב בהפקדת ערובה, יש להבחין בין תובע שהוא אדם פרטי, לבין תובעת שהיא חברה [רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר (13.7.2008) (להלן: "עניין אואזיס"].
2. על חברה [בנוסף לתקנה 519 הנ"ל], חל סעיף 353א לחוק החברות, הקובע כי כאשר חברה, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, מגישה תביעה לבית המשפט, רשאי בית המשפט לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
3. הוראות הסעיף קובעות עוד כי בית המשפט רשאי לסרב לבקשה להפקיד ערובה אם הוא סבור כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. זו לשון הסעיף:

ערובה להוצאות משפט

353א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. [ההדגשות שלי – נ.ע]

1. הפסיקה פירשה את הסעיף כקובע חזקה לפיה חברה בערבון מוגבל חייבת להפקיד ערובה להוצאות לבקשת הנתבע, אולם, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה. כך מבהיר זאת בית המשפט העליון בעניין אואזיס:

" חזקה זו ניתנת לסתירה כיום על פי שתי דרכים חלופיות המוצגות בסעיף 353א לחוק החברות. על פי החלופה האחת, החזקה תיסתר אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין. אין חולק, כי במקרה דנא לא הוכיחה זאת המבקשת. אף המבקשת בדבריה מאשרת כי ייתכן שלא יהיה ביכולתה לשלם את הוצאותיהם של המשיבים, אם התביעה נגדם תידחה. זאת ועוד, לא הוכח כי קיימים בידי המבקשת נכסים, מלבד נכס מקרקעין לגביו קיים כינוס נכסים. על פי החלופה השנייה, החזקה ניתנת לסתירה אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. משמע, בהחליטו בבקשה להפקדת ערובה נתון לבית המשפט שיקול דעת. במסגרת הפעלת שיקול דעתו עליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה לשאלות האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סיכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על ידי התנהגות הנתבע, ועוד..." [שם, פסקה 6; ההדגשות שלי – נ.ע.]

1. אם כן, על מנת לסתור את החזקה, על החברה התובעת להוכיח את אחת משתי החלופות הקבועות בסעיף 353א:
2. על פי החלופה הראשונה בלשון הסעיף (היא החלופה השנייה אליה מתייחס כב' השופט גרוניס בהחלטתו הנ"ל) החזקה ניתנת לסתירה אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.
3. החלופה השנייה (היא החלופה הראשונה אותה מזכיר כב' השופט גרוניס) היא כי החזקה תיסתר אם הוכיחה החברה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין.

מן הכלל אל הפרט

1. עיון בבקשה מעלה כי בכל הקשור לתובעים היחידים נטענו טענות הנתבעים באופן לקוני ובעיקר כי ענייננו בתביעה בעלת סיכויים קלושים במיוחד. ממילא לא הוצגו כל ראיות כי לא יהיה ביכולתם של התובעים לשאת בהוצאות אם בסופו של יום יחויבו בכך. להיפך, התובעים הציגו נתונים בדבר יכולותיהם הכלכליות (יתרות של מאות אלפי ₪) שסבורני כי אף אם היו נמוכות משמעותית, קשה היה להצדיק חיובם בערובה (ראו סעיף 14 לסיכומי התובעים).
2. ניתן ללמוד לענייננו, בבחינת מקל וחומר מן הפסיקה הקובעת כי:

"הכלל הוא שאין בית^-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית" [רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004)].

1. יתר על כן ומבלי כמובן לקבוע מסמרות, איני סבור כטענת הנתבעים כי ניתן לומר כבר עתה כי מדובר בתביעה בעלת סיכויים קלושים במיוחד.
2. כך אף לא ניתן לומר בפסקנות כי מדובר בהליך סרק, כאשר ניתן להסיק מהגנת הנתבעים כי אם אכן יוכחו טענות התובעים באשר להסכמים הנטענים או התחייבויותיהם של לבנת, הרי שאין עסקינן בתביעה מופרכת. אף חקירות התובעים לא שמטו את הבסיס תחת הטענות להתחייבויות נטענות וממילא ענין זה יהא עלינו לברר במסגרת ההליך גופו (חקירת בר ניר, עמוד 17, שורות 27 ואילך; חקירת בנרוש עמוד 19, שורות 21 ואילך; עמוד 20, שורה 9). לכך יש להוסיף את עמדות הנתבעים בתצהירי התשובה לשאלונים ביחס לנטען בכתב ההגנה, אשר ככל הנראה עוד יתבררו במהלך ההליכים (ראו סעיף 16 לסיכומי התובעים).
3. יתר על כן, התובעים היחידים הציגו אישורי רו"ח באשר ליתרות בנק עדכניות דבר התומך אף הוא בדחיית הבקשה; ממילא טענותיהם באשר למצבם הכלכלי לא נסתרו אף לא בחקירה נגדית. בכל הכבוד אין חובה לצרף דו"חות כספיים דווקא (כפי שטענו הנתבעים בסיכומיהם – סעיף 40) וסבורני כי המסמכים שהוצגו בצירוף תשובות התובעים בחקירתם הנגדית, תומכת במכלול הנסיבות, באי חיובם בהפקדת ערובה.
4. באשר לחברות הרי שמקובלות עלי טענות התובעים כי הואיל ומדובר בחברות אשר בעלי מניותיהן ומנהליהן היחידים הם גם תובעים יחידים, הרי שהרציונאל בבסיס חיוב חברה לבדה אינו מתקיים. יתר על כן, התובעים העידו כי הם ערבים לחובות החברה ואף ערבים זה לזה ובענין זה סמכו ידיהם על פסק דינו של כבוד השופט הנדל ברעא 7221/16 הטכניון - מכון טכנולגי לישראל נ' צ'רלס מילגרום (13.9.2017) (להלן: "עניין מילגרום").
5. שלישית ולא פחות חשוב, בתשובתם לבקשה הונחה תשתית מספקת לכך כי החברות הראו כי ביכולתן לשלם הוצאות, כמפורט במאזני בוחן שהוגשו ובאישורי רו"ח ביחס ליתרות בנקים ויתרות הון עצמי (נספחים 1-2 לתשובה; סעיפים 8-10 לסיכומי התובעים).
6. הנתבעים טענו כי אין בפסק הדין בענין מילגרום, כדי לסייע לתובעים ואין בעובדה כי התובעים הם בעלי מניות בחברות או בכך שהם עשויים להיות מחויבים בהוצאות עם החברות "ביחד ולחוד", כדי לפטור את החברות מהפקדת ערובה.
7. אכן בפסק דין מילגרום התייחס כבוד השופט הנדל לסיטואציה בה תביעת חברה תדחה וחיובה בהוצאות יהיה לחוד:

"ערכאה קמא סברה, כאמור, כי בנסיבות העניין אין חשש לכך שהמבקשים לא יוכלו לגבות את הוצאותיהם, היה ויזכו בדין, לנוכח היכולת לגבות את ההוצאות מיתר המשיבים. הקושי העקרוני בתזה זו, להשקפתי, נוגע לאישיות המשפטית הנפרדת של כל אחד מן התובעים, וההסדר המיוחד הקבוע בחוק החברות ביחס לתובעים מסוג של "חברה... אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת". גם אם עשויים התובעים להיות מחויבים בהוצאות המשפט ביחד ולחוד, עדיין אין בכך כדי להתיכם לישות משפטית אחת, ולו לעניין הוצאות המשפט. לקביעה זו תוצאות מעשיות מובהקות. טול לדוגמא מקרה שבו יוחלט כי יש לדחות את תביעת החברה ולקבל את תביעת יתר התובעים. במקרה כזה, חיוב החברה בהוצאות משפט יהיה "לחוד" בלבד. יכולת הפירעון של יתר התובעים לא תהא לנתבע לעזר בבואו לגבות את ההוצאות שנפסקו לחובת החברה."

1. אלא שמיד לאחר מכן, קבע כי מקרה כבענייננו יכול להיות חריג לאמור:

"זהו הכלל, אך יתכן שבמקרים מסוימים ניתן יהיה לחרוג ממנו, תוך בחינת כל התובעים כמעין מכלול. כך, לדוגמא, כאשר קיימת זיקה משפטית מובהקת בין כל התובעים, כגון תביעה שהוגשה על ידי חברה ובעלי מניותיה. יתכן שבמקרים מעין אלה תהיה הצדקה להתחשב במצבם הכלכלי של בעלי המניות, אם כי גם במקרים אלה יש להוסיף ולבחון את הנסיבות הפרטניות, למשל האם על פני הדברים מעמדה של החברה בתביעה זהה או בעל זיקה למעמדם של התובעים בשר ודם. דומה כי במקרים החריגים רשאי בית המשפט להתחשב בהסתברות לפסיקת הוצאות "ביחד ולחוד" כנימוק עזר, המסייע להגיע לנקודת איזון ראויה בין השיקולים לפטור מהפקדת ערובה והשיקולים התומכים בהפקדתה. אך זאת יש להדגיש: מדובר בשיקול שכוחו מוגבל. ביכולתו לתרום לעיצוב הראוי של התוצאה הסופית, המאזנת בין שיקולים שונים, אך אין בכוחו להכריע, לבדו, את גורל הבקשה להפקדת ערובה. לא ניתן אפוא "לדלג" על בחינת הנתונים שנקבעו בפסיקה, כגון סיכויי ההליך, נכונות בעלי החברה לערוב באופן אישי להוצאותיה, מידת הפגיעה בזכות הקניין של הנתבע ובזכות הגישה לערכאות של התובעת וכיוצא באלה (ראו למשל רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ [פורסם בנבו] (14.02.2016))." (פסקה 4; ההדגשה שלי).

1. הטענה הכללית לפיה התובעים יכולים לרוקן מתוכן את החברות (סעיף 17 לסיכומי התשובה), או אף יהיה מי שיטען להעלים את כלל נכסיהם האישיים, עשויה להצדיק חיוב בערובה במקרה בו הונחה לכך תשתית ראייתית מתאימה, אך מקום בו אין לטענה זו כל בסיס ראייתי, הרי שלא ניתן לבסס עליה את החיוב המבוקש.
2. כך או כך, בסופו של יום, בבחינת מכלול נסיבות הענין, כאשר הן לתובעים והן לחברות יכולת כלכלית לשאת בהוצאות אם אלה תפסקנה בסופו של הליך, כאשר התובעים ערבים לחברות וערבים אף זה לזה, וכאשר לא ניתן לומר כבר עתה כי מדובר בתביעת סרק - כל אלה מובילים למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
3. בקשת הנתבעים 3 – 4 לסילוק על הסף
4. נתבעים 3 ו -4 טוענים כי כתב התביעה אינו אלא כתב סחיטה כלפי משפחת לבנת וכי נתבעים אלה צורפו באופן מלאכותי לכתב התביעה.
5. בין היתר טענו, כי כתב התביעה אינו כולל טענה או עילת תביעה המופנית באופן ישיר אליהם ועל פי גרסת התובעים כל ההתחייבויות הנטענות כלפיהם ניתנו להם כביכול מפיו של שי לבנת וכל כולה של ההתקשרות ההסכמית נערכה מולו ומולו בלבד. מכאן שהם אינם רלבנטיים לתובענה.
6. יתר על כן, בשרבובם לכתב התביעה מבקשים התובעים לייצר הלכה למעשה "הרמת מסך" אל עבר בעלי המניות בחברת לבנת ללא כל הצדקה משפטית לעשות כן.
7. עוד טענו, כי כתב התביעה כולל התחייבויות שניתנו לתובעים בעל פה על ידי נתבע 1 ועל ידיו בלבד וכי כריכתם לתביעה נעשתה על בסיס טענה בודדת כאילו נתבע 1 התחייב לכאורה "בשמו ואף בשם משפחתו" וכי נתבע 1 הודיע לתובעים "כי שני אחיו מודעים להסכמות עמם". התובעים לא תמכו טענותיהם בבדל ראיה וממילא אין בכך כדי להקים עילת תביעה או יריבות נגד נתבעים 3-4.
8. כנטען, אף עילת התביעה של פרסום לשון הרע אינה מקימה יריבות וממילא לא הציגו התובעים תימוכין לטענה כי מי שעומד מאחורי הכתבה מושא התביעה הם בני משפחת לבנת לא כל שכן נתבעים 3 – 4.
9. התובעים טענו מנגד כי הנתבעים 3-4 היו מעורבים לפני ולפנים בהתקשרות מול התובעים, הם פעלו להפר אותה והם אף דאגו לנכס לעצמם את פירות עמלם של התובעים (כמפורט וכנטען בכתב התביעה).
10. עוד טענו, כי נתבעים אלה נמנעו מלתמוך את בקשתם בתצהיר ושלחו פעם נוספת אל החזית את רו"ח איתן דמרי מי שכבוד השופט גרוסקופף כבר קבע בעניינו כי ניכר בעדותו כי הוא מבקש לסייע לנתבע 1 וכי המשקל שיש לתת לעדותו הוא מוגבל [ה"פ 7250-05-11 אדלר ואחרים נגד לבנת ואחרים (פורסם בנבו)].
11. פורטו ההלכות הידועות לעניין סילוק תביעה על הסף ופורטו הסעיפים בתביעה המלמדים על קיומה של עילה כנגד נתבעים אלה.
12. אשר לטענות בענין הרמת מסך נטען כי בניגוד לנטען בבקשה, אין מדובר במודל של "הרמת מסך" אלא ב"אחריות אישית" המבוססת על עקרונות יסוד נזיקיים או חוזיים, בגינם ניתן לתבוע באופן אישי כל אחד מהאורגנים בתאגיד.
13. בתגובה לתשובה טענו הנתבעים כי אין בנטען בתביעה כדי לגלות עילת תביעה כנגד נתבעים אלה; כי צירופם מלאכותי וכי אין ולא היה להם כל קשר להעסקת התובעים. עוד טענו כי טענת התובעים לעניין אחריותם האישית של הנתבעים להבדיל מהרמת מסך, מהווה הרחבת חזית אסורה שיש לדחותה.
14. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי לדחות אף בקשה זו.
15. כידוע, ההלכה הפסוקה מורה כי סעד של סילוק על הסף הוא סעד קיצוני וקשה אשר יינתן במשורה בלבד, ורק כאשר אפילו תתברר התובענה עד תומה לא יהא בה בכדי להקנות לתובע את הסעד המבוקש [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12) בעמוד 342]. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט א' רובינשטיין בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007):

"...'הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן' (פרשת חסין, 724; רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (לא פורסם); רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם); ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); לעניין סילוק על הסף כאמצעי שבלית ברירה ראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 672-671 - הנשיא שמגר). על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת.

י"ג. אמנם לא למותר לומר, כי בסופו של יום, אם מתברר בדיעבד כי אכן היה מקום לסילוק על הסף, ניתן לפצות על זאת - במידה רבה למצער - בהשתת הוצאות."

1. אכן עיקר העובדות והטענות בכתב התביעה מיוחסות לשי לבנת וההתייחסות לנתבע 3 ועוד יותר לנתבע 4 היא מצומצמת. כך גם חלקם בפרק העובדות מצומצם.
2. יחד עם זאת והגם שאין מדובר בטענות חסרות טעם, לא ניתן לומר כבר עתה כי התביעה כנגד נתבעים אלה נעדרת עילה לחלוטין ובוודאי שלא ניתן בנסיבות אלה, כדי להורות על סילוקה על הסף כנגדם, כבר עתה.
3. סבורני כי עיון בכתבי הטענות מושא הבקשה מלמד כי אלה כוללים התייחסות לעובדות שנויות במחלוקת ואשר יהיה צורך לבררן במהלך ההליך.
4. כך ובין היתר כוללת התביעה התייחסות גם למעורבותם של נתבעים 3 ו – 4, בסעיפים 52 (נתבע 3), 58 (3), 60 (3+4), 64 (3+4), 70 + 71 (3+4).
5. אף אם יהיה מי שיטען כי אין בכך די הרי שבכל הקשור לעילת לשון הרע, מיוחסת זו לנתבעים כולם יחד, ללא הבחנה, כאחראים לפרסום המכפיש ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. טענות הנתבעים בסיכומיהם לענין אי הצגת תימוכין לזהות העומדים מאחורי פרסום הכתבה (סעיף 19) אינן, בכל הכבוד, מצדיקות סילוק על הסף ויש כאמור לבררן בהליך העיקרי.
6. לאלה יש להוסיף כי במסגרת החקירה הנגדית, התובע בר ניר כלל לא נשאל לגבי שאלת היריבות ואילו בנרוש עמד על כך שנתבע 3 נתן לו הבטחה וכי נתבע 4 היה מודע לכל ההבטחות וכל ההבנות (עמוד 20, שורות 12-15) אף אם לא ניהל מו"מ עמו (סעיף 5 לסיכומי התשובה). אמנם מודעות אינה בהכרח מקימה עילה אך האמור לעיל בכללותו מלמד כי אף כנגד נתבעים 3 ו – 4 קיימות טענות אשר יש מקום לבררן.
7. בנסיבות אלה, והגם שאין מדובר בטענות חסרות טעם, אין מקום להורות על סילוק התובענה על הסף, באשר מדובר בעניינים ועובדות אשר יש מקום לבררן במסגרת שמיעת הראיות. מכאן שאין עסקינן על פניו בה אשר יש לסלקו על הסף בשלב מקדמי זה.
8. סיכום
9. לאור כל האמור, דין הבקשות להידחות.
10. הנתבעים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות התובעים בסך 7,500 ₪, בגין שלוש הבקשות, לתשלום תוך 30 יום.
11. בהתאם להחלטתי מיום 9.3.2020, בבקשה 14, באשר לדחיית עיון בתמלילים בהתאם להלכת "סוויסה", יעבירו התובעים לעיוני במעטפה את המסמכים האמורים תוך 7 ימים, ולאחר מכן תינתן החלטתי.
12. ת.פ. 2.6.2020.

ניתנה היום, א' סיוון תש"פ, 24 מאי 2020, בהעדר הצדדים.