לפני הליך במסגרתו אוחדו מעל 100 תובענות שהוגשו לבית משפט זה ולבתי משפט נוספים בשנת 2011. נוסח התביעות זהה. נטען, כי התובעת דורטל אילת (1998) בע"מ (בפירוק וכינוס נכסים) (להלן :"דורטל" או "התובעת"), התקשרה, במועד כלשהוּ במרץ 1998 עם כל אחד מהנתבעים, בהסכם ניהול אחיד (להלן: "הסכם הניהול"), לניהול מלון דורטל סול באילת (להלן: "המלון"). יחידי הנתבעים הינם בעלי סוויטות במלון (כ- 250 יחידים, להלן: "בעלי הסוויטות").

1. בכתב התביעה, נטען כי בבסיס הסכם הניהול, עמדה ההסכמה, כי דורטל תפעיל את המלון בתמורה לתשלום דמי ניהול קבועים בשיעור 2% מסכום התקבולים הכולל של המלון, ובתוספת דמי ניהול משתנים בשיעור של 12.5% עד 17%, אשר נקבעו כאחוז משתנה מרווחיו התפעוליים של המלון. עוד נקבע, כי חשבונה הבנקאי של התובעת יהא חשבון המלון בו יופקדו כלל הכנסותיה ודרכו תנוהל פעילות המלון. הרווחים שיצטברו בחשבון יעמדו לחלוקה לדורטל ולבעלי הסוויטות, ויתרות החובה בחשבון, במידה ויהיו, יכוסו על ידי דורטל ובעלי הסוויטות, כל אחד לפי חלקו היחסי. עוד, נטען כי התובעת התחייבה לקבל אשראי בסך של כ- 450,000 דולר לצורך ההשקעות הראשוניות הדרושות לפתיחת המלון.
2. המלון נפתח ביום 12.04.98. לטענת התובעת, עקב מאורעות בשטחי יו"ש ועזה והתמוטטות שוק התיירות הישראלי בצירוף קשיים בתפעול המלון, התובעת התפרקה והמלון נסגר בדצמבר 2000.
3. עוד, נטען כי מיד עם קבלת החזקה במלון, בהתאם לחוזה הניהול, ביצעה התובעת שיפוצים נרחבים במלון כדי לאפשר פתיחתו לאורחים וקיום דרישות הרשויות, לשם קבלת רישיון עסק כדין. נטען, כי התובעת קיבלה, עבור בעלי הסוויטות, אשראי בחשבון בנק איגוד לישראל בע"מ, להשקעות בשיפוץ המלון ולהון חוזר. כמו כן, ניתן לה אשראי מספקים שסיפקו טובין ושירותים למלון.
4. בהתאם למוסכם, שכרו הצדדים שירותי רו"ח חיצוני, אשר הוציא מדי חודש בחודשו דו"ח כספי במסגרתו נבחנו הוצאות והכנסות המלון. בכתב התביעה (סע' 27-28) נטען כי החל מפתיחת המלון "החברות ובתוכן בעלי הסוויטות סירבו לעמוד בהתחייבותהם לכסות את ההוצאות שנגרמו לדורטל אילת הן כתוצאה מההשקעות במלון בשנת ההפעלה הראשונה... אף הפרו מחוייבויות יסוד שלהם אשר גרמו לכך שנמנע מדורטל אילת לקבל רישיון עסק למלון ונגרמו לה הוצאות כבדות נוספות... בין היתר משום שהם הסתירו את עובדות קיום חוב היטל השבחה שחל עליהם, ואת העובדה שקיימת במלון בניה שלא בהיתר כחוק, הכל כפי שעוד יפורט להלן. חוב זה עמד בשנת 1998 על סך של 2,956,500 ₪ ומאז ועד תשלומו נשא ריבית והצמדה...". בהמשך נטען, כי כתוצאה מהפרות החוזה, הפעלת המלון גררה הוצאות מימון בסכומים נכבדים, "אשר מנעו את המעבר לעבודה ברווח בשנה השניה והשלישית לתפעול המלון".
5. ביום 10.12.2000, מסרה התובעת הודעה לחברות ולוועד הדיירים כי בכוונתה לסגור את המלון. בנסיבות אלו, נטען, כי בהתאם להסכם הניהול, מוטלת החובה על בעלי הסוויטות לשלם את חובם לתובעת, מיד בסמוך להודעה על סגירת המלון, ביום 31.12.2000 (סע' 42 לכתב התביעה).
6. בהמשך, מפרטת התובעת את הפרות חוזה הניהול שבוצעו על ידי הנתבעים, בין היתר אי מניעת השכרה פירטית של דירות על ידי הבעלים, אשר מנעו ניהול תקין ורווחים למלון, אי כיסוי הוצאות והפסדים שנבעו ממימון השיפוצים והוצאות שנגרמו כתוצאה מההפסדים התפעוליים "בהפעלת המלון בשנת הפעילות הראשונה" (סע' 34.1), מניעת קבלת רישיון עסק למלון, העלמת עובדות באשר למצבו הפיזי הקשה של המלון ולפיכך את הצורך בהשקעות רבות בקימום מערכותיו, והפרעות לניהול.
7. לטענת התובעת, בהתאם לסעיפים 7.5 ו- 15.3 להסכם הניהול, חייבים בעלי הסוויטות לשאת בפרעון של 80.5% מהאשראי הכולל שהועמד למלון באמצעות התובעת, למעט הוצאות השיפוצים, בעוד שהתובעת מחוייבת לשאת בפרעון 19.5% מהאשראי שהועמד למלון. בהמשך, מפרטת התובעת את האשראים, אשר הועמדו על ידי התובעת, בשנת 1998, לביצוע השיפוצים ולמימון הפסדים תפעוליים והוצאות מימון בסך של 3,612,411 ₪. נטען כי חלקם של הנתבעים הינו 2,162,861 ₪. אשראי שהועמד על ידי התובעת, בשנת 1999, לביצוע שיפוצים ולמימון הפסדים תפעוליים, בסך של 1,736,250 ₪. נטען כי חלקם של הנתבעים הינו 526,084 ₪ (בכתב התביעה צויין 1,088,924 ₪, בטעות). בגין האשראי לשנת 2000, נגרמו לתובעת הוצאות בסך 1,819,785 ₪. נטען כי חלקם של הנתבעים הינו סך של 939,624 ₪.

עוד נטען להפסדים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתמוטטות סוכני תיירות בשנת 2000 ונסיונות גבייה שלא צלחו. בנוסף, נטען כי על הנתבעים לפצות את התובעת בגין הפרת החוזה ובגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך, בשיעור של 2% מהכנסות המלון וזאת לתקופה של 7 שנים ממועד סגירת המלון.

נטען כי בהתאם לסעיף 4.4 להסכם הניהול, הנתבעים ערבו כלפי התובעת לכל סכום עד כדי 125% מחובו או חיובו האישי של כל בעל סוויטה. נטען כי החוב הנובע מאשראי בנקאי מסתכם בסך של 2,508,000 ₪, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה. לכתב התביעה צורפה טבלה המפרטת את "הניקוד" שניתן לכל דירה ודירה. הסכום שנתבע מכל בעל סוויטות התייחס לעקרונות החישוב המפורטים להסכם הניהול.

לסיכום, נטען כי חובם של כלל בעלי הסוויטות חתומים על חוזה הניהול, נכון ליום הגשת התביעה, מסתכם בסך העולה על 30 מליון ₪.

טיעוני הצדדים בשאלת ההתיישנות

1. בישיבה מיום 19.03.13, בטרם הוגשו כתבי ההגנה, טענו ב"כ הנתבעים לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות ושיהוי. עו"ד ברקן, התמקד בטענה כי הליך הבוררות, אשר התנהל לפני כב' השופט בדימוס שטרוזמן, מסוף שנת 2007, נוהל כנגד חלק מהנתבעים בלבד. זאת, מכיוון שלא בוצעו מסירות לכל הנתבעים ולכן ההליכים שהתקיימו במסגרת ת"א (מחוזי ת"א) 19185/08 ובמסגרת רע"א 667/11 ובסופו של דבר החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 25.5.11, במסגרת תיק פש"ר 6402/00, אינם חלים על הנתבעים אותם הוא מייצג.
2. טענה זו נדחתה על ידי כב' סגנית הנשיא (כתוארה אז), השופטת גרוסמן, בהחלטתה מיום 23.6.13. כשההליך הועבר אלי, בינואר 2017, לאחר שהוגשו ראיות התובעת, שבו הנתבעים וטענו לעניין זה, בהעדר התייחסות התובעת לנטען. בהחלטתי מיום 22.3.17 דחיתי את הנטען, הן על בסיס התנהלותם של הנתבעים אשר מנעו בירור עובדתי והן לגופו של עניין תוך שהפניתי להלכה ולפיה מרוץ ההתיישנות נפסק עם עצם הגשת התובענה, גם אם דבר הגשתה לא הובא לידיעת הנתבעת (ע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני, פד"י יט (2), 595 וע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (מיום 4.1.2009)).
3. בישיבת קד"מ שהתקיימה ביום 18 יולי 2017, לאחר שהושלמה הגשת הראיות על ידי הנתבעים, שבו הנתבעים וביקשו כי תנתן החלטה בבקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת ההתיישנות, כפי שפורטה בבקשה שהוגשה על ידי עו"ד שרעבי, אשר התייחסה להתיישנות החובות הנטענים לשנת 1998 ו- 1999.
4. לטענת הנתבעים, החובות הכספיים עליהם נסובה התביעה הינם מהשנים 1998 , 1999 ו- 2000 ועילות התביעה נולדו בשנים אלו בהתאמה, כעולה מטענת התובעת עצמה, לפיה היה על הנתבעים לשלם את חובם עפ"י חלקם בסוף כל שנת פעילות, קרי, בסופה של שנת 1998, של שנת 1999 ושל שנת 2000. לפיכך, נטען, כי חובות אלה התגבשו במועדים האמורים בהתאמה, בעוד התביעה הוגשה ונתקבלה אצל הנתבעים רק ביום 04.01.2012 ולאחר שחלפו יותר מ- 7 שנים. זאת ועוד, גם אם נעצרה תקופת ההתיישנות החל מנובמבר 2007 ועד מתן החלטת בית משפט עליון ברע"א 667/11, מיום 22.03.11, או אף עם קבלת מתן הרשות בהחלטת בית המשפט של הפירוק בב"ש מיום 25.05.11, הרי שעל התביעה לחובות הנטענים מהשנים 1998 ו- 1999 חלה התיישנות.
5. לטענת הנתבעים, בהתאם להסכם, ההתחשבנות צריכה היתה להיעשות בתום כל שנה קלנדרית או ב- 31 למרץ לכל שנה שלאחר מכן לכל המאוחר. התחשבנות של שנת 1998 נעשתה בסוף שנת 1999, ההתחשבנות של שנת 1999 נעשתה על ידי המפרק בשנת 2003. עוד נטען, כי בהתאם להסכם הניהול, קבעו הצדדים, כי עם ניצול ומיצוי האשראי בסך של 450,000 דולר, היה על התובעת לפנות אל הנתבעים ולתבוע את חלקם - פניה כזו לא נעשתה.
6. לטענת התובעת דין הטענה להדחות ולחילופין נטען כי הטענה להתיישנות החובות הנטענים בשנים 1998 ו- 1999, נטענה "בהזדמנות הראשונה" רק על ידי עו"ד שרעבי ולא על ידי ב"כ הנתבעים האחרים.
7. לעניין זה הפנה לסע' 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיו אין נזקקים לטענת התיישנות שלא נטענה על ידי הנתבעים בהזדמנות הראשונה. העלאת טיעון חדש בעניין זה, בהתאם לטענת התובעת מהווה שינוי חזית אסור. עוד, הפנתה התובעת לכך כי ישנם נתבעים אשר לא טענו כלל טענת התיישנות במסגרת כתב ההגנה ואין להתיר הוספתה, לרבות בדרך של תיקון כתבי טענות.

דיון והכרעה

1. כאמור, זוהי הפעם השלישית בה ביהמ"ש נדרש לטענות הנתבעים לדחיית התביעה על הסף. באשר להיקף ומהות טענת ההתיישנות והאם נטענו הטענות בהזדמנות הראשונה על ידי ב"כ הצדדים, איני מקבלת טענת ב"כ התובעת, כי אין להתיר לנתבעים, למעט אלו המיוצגים על ידי עו"ד שרעבי, לטעון להתיישנות החוב הנטען משנת 1998 עד שנת 2000. לעניין זה, ראו ע"א 9392/10 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סער רסולי (מיום 4.7.13), שם קבע כב' השופט הנדל כי בשעה שטענת ההתיישנות נטענה לראשונה, הרחבת פרוט עובדתי והעלאת טענות נוספות בהמשך לטענת ההתיישנות, במסגרת כתבי טענות נוספים, אין לראות בה משום העלאת טענה חדשה, אלא עדכון של הטענה שהועלתה בהזדמנות הראשונה. (שם, עמ' 14).
2. לשאלת מועד התגבשות העילה והאם היא התיישנה, נטועה מחלוקת עובדתית ומשפטית בין הצדדים. די בכך כדי לדחות את הבקשה לדחיית התביעה על הסף. ואולם, אין בכך כדי למנוע דיון והכרעה בסוגיה זו לאחר שתתבררנה העובדות הרלבנטיות.
3. בנסיבות אלו, בכדי לתהות אחר כוונת הצדדים ותכלית החוזה שנכרת ביניהם, בכדי לקדם את ההליך מתוך נסיון לחסוך בעלויות ומשאבים ניכרים, הכרוכים בדיון בטענות בדבר הפסדים נטענים משנת 1998 ועד מועד הגשת התביעה, לרבות ההוצאות הכרוכות במינויו של מומחה מטעם בימ"ש לצורך בחינת חוות הדעת המנוגדות שהוגשו על ידי הצדדים, אני קובעת כי הדיון בתובענה יפוצל, כך שבשלב ראשון יתקיים דיון הוכחות בשאלה נשוא המחלוקת לגבי מועד התגבשות העילה והאם היא התיישנה. בהתאם להכרעה בסוגייה זו, יימשך הדיון ויינתנו הנחיות למינוי מומחה מטעם בימ"ש, ככל שיידרש.
4. בתיק זה נקבעו 8 מועדי הוכחות, לחודשים ינואר ופברואר 2018. נוכח פיצול הדיון, יודיעו ב"כ הצדדים עד ליום 7.11.17 אילו עדים מטעמם נדרשים לצורך סוגייה זו, בכדי שיינתנו הנחיות למועד שמיעת עדי התובעת ועדי הנתבעים ולמועד שמיעת סיכומים בעל פה בהתאם למפורט.

מציעה לצדדים להגיש הסדר דיוני מוסכם ולתאם ביניהם את מועדי ההוכחות הנוחים להם מאלו שנקבעו על ידי.

תז"פ ליום 8.11.17.

ניתנה היום, י"א חשוון תשע"ח, 31 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.