עמדת התובעת:

לפני סדרת תביעות מאוחדות, כאשר התובעת הגישה תביעות במתכונת דומה עד זהה כנגד בעלי סוויטות במלון שהיה בניהולה.

התובעת הינה חברה בפירוק ובכינוס נכסים, בהתאם לצווי פירוק וכינוס שניתנו ע"י בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

הנתבעים בתביעות השונות, הם בעלי סוויטות במלון.

על פי הנטען בכתבי התביעה השונים, הנתבעים חתמו בשעתם עם התובעת, על הסכמי ניהול זהה לכל בעלי הסוויטות במלון.

התקיימה בוררות כספית לפני השופט בדימוס הבורר אורי שטרוזמן אך מועד תקופת הבוררות לא הוארך ובית המשפט העליון הנכבד קבע, כי על התובעת להגיש תביעתה אל בית המשפט.

כמפורט בכתב התביעה, המלון הוקם החל משנת 1987.

בתחילת 1998, מצבו הפיזי של המלון היה בכי רע והחברות שהיו אמורות להפעילו כבר נמצאו בכינוס.

חברת דורטל, נאותה להקים חברה אשר תנהל את המלון עבור החברות ובעלי הסוויטות, בתמורה לדמי ניהול שנתיים שישולמו לה. הוקם מתווה של תשלום כספי לחברת דורטל ולניהול המלון.

החל מיום 12.4.98 נפתח המלון לקהל הרחב. המלון פעל לטענת התובעת, ברווח תפעולי כבר בשנה השנייה, אולם המאורעות בשטחי יו"ש ועזה גרמו להתמוטטות שוק התיירות הישראלי וקשיים בתפעול המלון.

התובעת התמוטטה והמלון נסגר בחודש דצמבר 2000.

לטענת התובעת, בעלי הדירות ובתוכם הנתבעים הפרו את חוזה הניהול ומכאן התביעה נגדם.

לגרסת התובעת, הם סרבו לשאת בהוצאות שנגרמו למרות שהיו חייבים לכך על פי חוזה הניהול.

הם מנעו קבלת רישיון עסק למלון משום שהעלימו מידיעתה קיומם של חריגות בנייה ללא היתר. הם הסתירו ממנה את מצבו הפיזי הקשה של המלון.

בנוסף, ועד הדיירים שפעל מטעם דיירי הסוויטות מנע מדורטל אילת הגשת תביעות משפטיות כנגד בעלי סוויטות שהשכירו ללא היתר את הסוויטות שלהם לצדדי ג'.

בעלי הסוויטות אף גרמו לטענת התובעת, לפגיעה מכוונת במתקני המלון, למשל בצינור המים המרכזי בערב פסח 2000.

התובעת מפרטת, כי נוצרו כלפיה חובות כבדים, בגין אי גבייה כתוצאה מהתמוטטות פתאומית של סוכני תיירות גדולים בשנת 2000.

מנגד, בעלי הסוויטות לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא שילמו את דמי הניהול ומכאן התביעה.

הבקשות המקדמיות:

כל אחד מן הנתבעים התגונן בנפרד, איש ונימוקו עימו.

עם זאת, הוגשו בקשות מקדמיות ע"י הנתבעים השונים במכלול התביעות.

בישיבת יום 19.3.13 אשר התקיימה לפני, עמדו ב"כ הנתבעים על מתן החלטה בבקשות המקדמיות בטרם יתקדמו ההליכים.

לפיכך, הנני להכריע בהן במסגרת זו.

טענת התיישנות:

הנתבעים טוענים, כי התביעה הינה תביעה כספית אשר מתיישנת לאחר שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה לפי סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958.

בכתב התביעה עצמו מציינת התובעת, כי הודיעה עוד ביום 10.12.00 על קיומו של חיוב.

מכאן, גורסים הנתבעים כי עילת התובענה נגדם קמה בחודש דצמבר 2000. לעומת זאת התביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2011, כלומר מקץ 12 שנה כמעט.

לפיכך , טוענים הם כי התביעה התיישנה ודינה להידחות על הסף.

עם זאת, יש לקחת בחשבון כי סוף שנת 2007, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, פנתה התובעת בתביעה דומה עד זהה לפני הבורר השופט בדימוס אורי שטרוזמן.

הבורר פעל לקיום הבוררות אך ביום 10.12.08 הפסיק אותה והיא לא התחדשה מאז.

אי לזאת, טוענים הנתבעים להתיישנות התביעה ביום 31.12.07.

לחילופין, טוענים הנתבעים כי היה ויוחלו הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 הרי גם אז חלפה תקופת ההתיישנות מאחר ומאז שהופסקה הבוררות ביום 10.12.08 חלפה תקופה נוספת של כשלוש שנים, אשר התווספה לתקופה של כמעט שבע שנים מיום שנולדה העילה ועד הגשת התביעה הראשונה.

כיוון שעברו יותר מעשר שנים, יש לקבוע לטענתם כי התביעה התיישנה.

הנסיבות המקימות את עילת התביעה אכן היו ידועות לצדדים עוד בחודש דצמבר 2000. האם הבוררות שהתנהלה לפני כבוד השופט בדימוס אורי שטרוזמן בשנים 2007-2008 עצרה את מרוץ תקופת ההתיישנות ?

על פי לשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958:

"תובענה שנדחתה

הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובדין דחייתה".

התובעת פנתה לבורר ולא להליכי משפט רגילים, מכוח ההסכמים המקוריים בינה לבין בעלי הסוויטות. לאחר שהבוררות הופסקה ובית המשפט העליון קבע, כי אין מקום להמשיך בהליכי בוררות וכי פתוחה לפני התובעת הדרך להמשיך למיצוי זכויותיה בהליכי משפט, הוגשו התביעות המאוחדות הנוכחיות.

קביעת בית המשפט העליון נעשתה ע"י כבוד השופט דנציגר ביום 22.3.11 בתיק רע"א 667/11.

בחישוב פשוט, עילת התביעה קמה לתובעת החל מדצמבר 2000.

החברה נקלעה להליכי פירוק וביום 25.5.11 אושרה הגשת התביעה הנוכחית כנגד הנתבעים בשם החברה שבפירוק. ראו החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין זה מיום 25.5.11 בתיק פש"ר 6402/00.

קודם לקבלת אישור בית המשפט העליון ובית המשפט של פירוק שניתנו רק במחצית שנת 2011, לא היתה התובעת יכולה לפנות להליכי משפט בבית משפט רגיל.

הווה אומר, הפנייה לבורר שנעשתה לפני תום תקופת ההתיישנות עצרה את מרוץ תקופת ההתיישנות על פי הוראות סעיף 15 לחוק האמור.

הגשת התביעות הנוכחיות נעשתה אומנם בקצה תקופת ההתיישנות, אך עדיין תוך כדי התקופה.

לפיכך אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף בטענת התיישנות.

טענת שיהוי:

הנתבעים העלו טענת שיהוי והיזק ראייתי.

הואיל ולטענתם, התובעת תוך כדי חוסר תום לב מוחלט, המתינה עד קצה תקופת ההתיישנות ולא הגישה כל הליך משפטי במשך שבע שנים ממועד היווצר העילה. לגרסתם, השיהוי הרב והבלתי מוצדק גרם וגורם להם נזק עצום, בעצם היכולת לקבל מידע ולהשיג ראיות הנדרשות להם לצורך התגוננות כראוי.

אכן, התביעה הוגשה בשלב מאוחר כפי שציינתי לעיל. ממש בישורת האחרונה של תקופת ההתיישנות. לאחר מכן, באו אורכות נוספות הנובעות מעצם קיום ההליך לפני הבורר והצורך לקבל אישור בית המשפט העליון להפסקתו וכן אישור בית המשפט של פירוק להגשת התביעות בבית משפט רגיל.

כל זה גרם לעיכוב משמעותי בבירור התיק כך שחלפו כמעט 12 שנה מיום היווצר העילה ועד להגשת התביעה.

יחד עם זאת, אינני רואה מקום לסלק את התביעה על הסף מחמת השיהוי דנן.

אכן, קיים שיהוי אך ייתכן ויש לו הסבר סביר ויש לשמוע את עמדת התובעת בעניין זה בהליכי משפט.

כמו כן, נושא השיהוי עשוי לשמש כלי הגנה לגיטימי בידי הנתבעים בבואם להתמודד עם טענות התובעת. אולם, נושא השיהוי שלעצמו אינו מהווה כאן לדידי משום עילה לסילוק על הסף.

על כן, הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת שיהוי, נדחית בזה.

חיוב התובעת בהפקדת ערובה להוצאות:

על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, כמו גם הוראות סעיף 353 א' לחוק החברות התשנ"ט-1999:

"הוגשה לבית המשפט תביעה ע"י חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

על פי הדין והפסיקה, במקרה של חברה בע"מ כתובעת, חובה עליה להפקיד ערובה להוצאות. המחוקק יצא מנקודת הנחה, כי כאשר עסקינן בגוף משפטי יציר כפיו של הדין, שלא ניתן יהיה אולי להיפרע ממנו אם יפסיד בדינו, חובה עליו להפקיד ערובה להוצאות הנתבע.

ראו לעניין זה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647 בעמ' 652 וכן ברע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מ"ז (2) 192 וכן רע"א 5088/96 STOOMHAMEER AMSTERDAM. N.Y נ' שגב ואח', פ"ד נ' (3) 473, 471.

בפסה"ד בע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים [פורסם בנבו] תק-על 2008 (1) 1855, קבע כב' השופט העליון מלצר בסעיף 13 כדלקמן:

"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהייתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:

(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).

(ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (השוו: The White Book, 624).

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים (השוו:  The White Book, 620 para. 25.12.7). הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי (עיינו:פרשת איברהים, שם,שם; רע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מדינת ישראל – מנהלת ההגירה /משטרת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 18.10.2007) וכן דבריו של ד"ר שלמה לוין בספרו החדש: תורת הפרוצדורה האזרחית, 2008, שם בעמ' 30-27)".

במקרה דנן, זו עובדה קיימת שמדובר בחברה תובעת שהתמוטטה כלכלית ומצויה בהליכי פירוק. כלומר, החברה עצמה לא תוכל לשאת בהוצאות; היה ויפסקו כאלה לטובת הנתבעים.

לא מצאתי התחייבות של המפרקים לשאת בתשלום הוצאות שיפסקו בתובענה זו (היה ויפסקו).

נראה כי אין גם סיבה להטיל על המפרקים באופן אישי לשאת בהתחייבויותיה של החברה.

חובות המפרקים יישקלו מול בית משפט של פירוק ולא מול בית משפט זה.

לחברה התובעת, אין איפוא יכולת פירעון היא למעשה חדלת פירעון ומצויה בהליכי פירוק.

עיון בכתבי התביעה מעלה כי סיכויי ההליך אינם גבוהים, בהתחשב בכך שהתובעת מבקשת לגלגל לפתחם של בעלי הסוויטות את הכישלון הכלכלי של עיסקה אליה נכנסה בעיניים פקוחות עוד ב- 1998 ואשר נכשלה כשנתיים לאחר מכן.

על כן, אני קובעת כי באיזון בין שני הפרמטרים, הן סיכויי הגבייה של ההוצאות מחד גיסא והן משקילת סיכויי ההצלחה בתביעה מאידך גיסא, יש מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות.

יודגש, המגמה היא להבטיח את הוצאות הנתבעים ולא לנעול את שערי בית המשפט לפני תובעת חברה המצויה בחדלות פירעון. על כן יש לקבוע את שיעור הערובה במשורה.

בשים לב למספר הגבוה של הנתבעים, אני מחליטה לחייב את התובעת בהפקדת ערובה במשורה. לא כנגזרת של סכום ההליך אלא בסכום של 1,000 ₪ לכל תיק ובסך הכל סך של 100,000 ש"ח. סכום זה יופקד בקופת בית המשפט במזומן או בערבות בנקאית הצמודה למדד הידוע היום תוך 60 יום מקבלת החלטה זו במשרד ב"כ התובעת.

המגמה היא כי ישיבת קדם המשפט הקבועה ליום 23.6.13 תתקיים לאחר שהערובה כבר תופקד בתיק.

לסיכום פרק זה – אני נעתרת לבקשה להפקדת ערובה להוצאות ומורה כי הערובה תופקד כמפורט לעיל. היה והערובה לא תופקד תוך המועד שקבעתי, יידחו התביעות.

השבת פיקדון:

רכיב זה בהחלטה מתייחס לבקשת עו"ד ברקן כפי שעלתה בפרוטוקול ישיבת יום 19.3.13 בעמוד 24 בין השורות 18-22.

לאחר שאני שוקלת את כתבי התביעה ובהתחשב בשיהוי הרב שננקט ע"י התובעת עד הגשת התביעה, אין לבוא חשבון עם הנתבעים שאיחרו בהגשת הגנתם פרק זמן של ימים.

אני מורה כי הפיקדון הכספי בכל אחד מארבעת התיקים דנן, בשיעור של 10,000 ₪ כל אחד, יוחזרו ויועברו לידי עו"ד ברקן כב"כ המבקשים.

עו"ד ברקן רשאי לפנות לגזברות המתאימה בבית המשפט השלום בדימונה שם בוצעה ההפקדה במקור, על מנת לקבל את ההשבה.

סיכום:

אני דוחה את טענת הסף שהעלו הנתבעים, בעניין התיישנות התביעה.

נושא השיהוי שהעלו הנתבעים, נדחה באופן שלא יהא בו כדי לשמש מנוף לסילוק התביעה על הסף. עם זאת, טענה זו עומדת לנתבעים בניהול ההליך לגופו.

אני מקבלת את הבקשה להפקדת ערובה להוצאות ומחייבת את התובעת להפקיד תוך 60 יום מקבלת החלטה זו ערובה בסך 100,000 ₪ לכיסוי הוצאותיהם של כלל הנתבעים בתיקים המאוחדים. הערובה תופקד במזומן או בערבות בנקאית צמודה למדד הידוע היום.

אני מקבלת את טענת עו"ד ברקן להשבת ההפקדות כמפורט לעיל.

הוצאות הדיון בבקשה זו יישקלו על פי התוצאות בסיום ההליך.

ישיבת יום 23.6.13 תקוים כסדרה.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תשע"ג, 02 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.