האם התיישנה התביעה – זו הטענה בא עלי להכריע.

רקע כללי

לפני הליך במסגרתו אוחדו מעל 100 תביעות שהוגשו לבית משפט זה ולבתי משפט אחרים בשנת 2011 - נוסח התביעות זהה. בהתאם לנטען, התובעת דורטל אילת (1998) בע"מ (בפירוק וכינוס נכסים) (להלן: "דורטל" או "התובעת"), התקשרה ב- 2 במרץ 1998 ובמועדים סמוכים, עם כל אחד מהנתבעים, וכן עם חברת ים אילת בע"מ וחברת מלון נופית אילת בע"מ, שתיהן בפירוק וכינוס נכסים (להלן: "החברות"), בהסכם ניהול אחיד (להלן: "הסכם הניהול"), לניהול מלון דורטל-סול באילת (להלן: "המלון"). יחידי הנתבעים (כ- 400) הינם בעלי סוויטות במלון (279 מתוך 301 יחידות, להלן: ביחד "הנתבעים" או "בעלי היחידות" או בנפרד "בעלים של יחידת נופש").

התביעות הינן להשבת חלקם של הנתבעים באשראי שהועמד על ידי התובעת לביצוע שיפוצים ומימון הפסדים תפעולים, בין השנים 1998 עד לשנת 2000, פיצוי בגין אי גביית חוב סוכני התיירות משנת 2000 ופיצוי בגין הפרת הסכם הניהול, כאשר לטענת התובעת הינה זכאית לתשלום דמי ניהול בשיעור של 2% מההכנסות ל-7 שנים נוספות.

נטען כי סך חוב הנתבעים לתובעת, ליום הגשת התביעה עומד על כ- 30 מיליון ₪. לצורכי אגרה העמידה התובעת סכום כל תביעה על סך של 80 אלף ₪ בלבד. מאז הוגשו התביעות ועד היום, הגיעה התובעת להסכמי פשרה עם כ- 108 נתבעים, בכ-60 הסכמים שקיבלו תוקף של פס"ד, לתשלום בסכומים של בין 6,000 ש"ח ל- 7,500 ₪ להסכם.

עובר להגשת התביעות לביהמ"ש, הוגשו התביעות באוקטובר 2007, במסגרת הליך בוררות שנוהל לפני

כב' הבורר, השופט (בדימוס) שטרוזמן (להלן: "הבוררות"). בקשה להארכת משך הבוררות נדחתה ביום 6.1.2011 על ידי כב' השופטת מ. אגמון, בתל"א (מחוזי ת"א) 19185/08 דורטל אילת (1998) בע"מ נ' מלון נופית (להלן: "הבקשה להארכת משך הבוררות"). בקשת רשות ערעור נדחתה על ידי כב' השופט דנציגר ביום 22.3.2011, בר"ע 667/11 דורטל אילת (1998) בע"מ נ' מלון נופית (להלן: "הבר"ע"). בית המשפט המחוזי בבאר שבע במסגרת תיק פש"ר 6402/00 (להלן: "תיק הפש"ר"), אישר הגשת התובענות נשוא הליך זה ביום 25.5.11.

הליך זה הועבר לטיפולי בינואר 2017 מכב' סגנית הנשיא (כתוארה אז) השו' נ. גרוסמן. ביום 6 מאי 2018 סיכמו הצדדים טיעוניהם בשאלת ההתיישנות (דיוני הוכחות התקיימו ביום 18 ו- 26 במרץ 2018).

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, בהסכם הניהול מיום 2 מרץ 1998 (סומן ת/1) שנכרת בין הצדדים, כונסי הנכסים של החברות והמפרק הזמני של חברת מלון נופית אילת בע"מ, הוסכם כי דורטל תפעיל את המלון עד ליום 31.7.2007, בתמורה לתשלום דמי ניהול קבועים בשיעור של 2% מסכום התקבולים הכולל של המלון. הרווחים שיצטברו בחשבון יעמדו לחלוקה בין התובעת בעלי היחידות והחברות ויתרות החובה בחשבון, במידה ויהיו, יכוסו על ידי התובעת, בעלי היחידות והחברות, כל אחד לפי חלקו היחסי. עוד, נטען כי התובעת התחייבה לקבל אשראי ראשוני בסך של כ- 450,000 דולר לצורך ההשקעות הדרושות לפתיחת המלון.
2. עם קבלת החזקה במלון, טוענת התובעת כי ביצעה שיפוצים נרחבים כדי לאפשר פתיחתו וקיום דרישות הרשויות והמלון נפתח ביום 12.04.98. עקב מאורעות בשטחי יו"ש ועזה והתמוטטות שוק התיירות הישראלי בצירוף קשיים בתפעול המלון, המלון נסגר בדצמבר 2000 והתובעת פורקה. ביום 10.12.2000, מסרה התובעת הודעה לחברות ולוועד הדיירים כי בכוונתה לסגור את המלון. בנסיבות אלו, נטען, כי בהתאם להסכם הניהול, מוטלת החובה על בעלי היחידות והחברות לשלם את חובם לתובעת, מיד בסמוך להודעה על סגירת המלון, ביום 31.12.2000.
3. התובעת מפרטת את הפרות הסכם הניהול שבוצעו על ידי הנתבעים, בין היתר אי מניעת השכרות פירטיות של דירות על ידי הבעלים, אשר מנעו ניהול תקין ורווחים למלון, אי כיסוי הוצאות והפסדים שנבעו ממימון השיפוצים והוצאות שנגרמו כתוצאה מההפסדים התפעוליים, מניעת קבלת רישיון עסק למלון, העלמת עובדות באשר למצבו הפיזי הקשה של המלון ולפיכך את הצורך בהשקעות רבות בקימום מערכותיו.
4. לטענת התובעת, בהתאם לסעיפים 7.5 ו- 15.3 להסכם הניהול, חייבים בעלי היחידות לשאת בפירעון של 80.5% מהאשראי הכולל שהועמד למלון באמצעותה, בעוד שהחברות מחויבות לשאת בפירעון 19.5% מהאשראי. לטענתה, בשנת 1998, הועמד אשראי לביצוע השיפוצים ולמימון הפסדים תפעוליים והוצאות מימון בשיעור של 3,612,411 ₪. נטען כי חלקם של הנתבעים הינו 2,162,861 ₪. בשנת 1999, הועמד אשראי כולל לביצוע שיפוצים לתשלום הוצאות מימון בשיעור של 1,736,250 ₪. נטען כי חלקם של הנתבעים הינו 1,088,924 ₪. בשנת 2000, הועמד אשראי כולל לביצוע שיפוצים ולמימון הפסדים תפעוליים והוצאות מימון שהסתכם בסך של 2,647,325 ₪. נטען כי חלקם של הנתבעים הינו 1,819,785 ₪.
5. עוד, נטען להפסדים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתמוטטות סוכני תיירות בשנת 2000 וניסיונות גבייה שלא צלחו. בנוסף, נטען כי על הנתבעים לפצות את התובעת בגין הפרת ההסכם והנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך, בשיעור של 2% מהכנסות המלון וזאת לתקופה של 7 שנים ממועד סגירת המלון.
6. נטען כי בהתאם לסעיף 4.4 להסכם הניהול, הנתבעים ערבו כלפי התובעת לכל סכום עד כדי 125% מחובו או חיובו האישי של כל בעל יחידה. נטען כי החוב הנובע מאשראי בנקאי מסתכם בסך של 2,508,000 ₪, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה. לכתב התביעה צורפה טבלה המפרטת את "הניקוד" שניתן לכל יחידת נופש. הסכום שנתבע מכל בעל יחידת נופש התייחס לעקרונות החישוב המפורטים בהסכם הניהול.
7. לטענת הנתבעים, החובות עליהם נסובה התביעה הינם מהשנים 1998 , 1999 ו- 2000 ועילות התביעה נולדו בשנים אלו בהתאמה, כעולה מטענת התובעת עצמה, לפיה היה על הנתבעים לשלם את חובם עפ"י חלקם בסוף כל שנת פעילות, קרי, בסופה של שנת 1998, של שנת 1999 ושל שנת 2000. לפיכך, נטען, כי חובות אלה התגבשו במועדים האמורים בהתאמה, בעוד התביעה הוגשה ונתקבלה אצל הנתבעים רק ביום 04.01.2012 ולאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים. זאת ועוד, גם אם נעצרה תקופת ההתיישנות החל מאוקטובר 2007, הגשת התביעות במסגרת הליך בוררות ועד מתן החלטת בית המשפט העליון במסגרת הבר"ע, הרי שהתביעה לחובות הנטענים מהשנים 1998 ו- 1999 התיישנה.
8. עוד, נטען כי בהתאם להסכם הניהול, ההתחשבנות צריכה היתה להיעשות בתום כל שנה קלנדרית או ב- 31 למרץ לכל שנה שלאחר מכן לכל המאוחר. התחשבנות לשנת 1998 נעשתה בסוף שנת 1999, ההתחשבנות לשנת 1999 נעשתה על ידי המפרק בשנת 2003. עוד נטען, כי בהסכם הניהול, קבעו הצדדים, כי עם ניצול ומיצוי האשראי בסך של 450,000 דולר, היה על התובעת לפנות אל הנתבעים לקבל אישורם לקבלת אשראי נוסף - פניה שלא נעשתה.

השתלשלות ההליכים עד כה בשאלת ההתיישנות

1. בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה במסגרת ההליך ביום 19.03.13, בטרם הוגשו כתבי ההגנה, טענו ב"כ הנתבעים לדחיית התביעה על הסף של התביעה בשל התיישנות ושיהוי. עו"ד ברקן, התמקד בטענה כי הליך הבוררות נוהל רק נגד חלק מהנתבעים, אלו שהגישו כתב הגנה. זאת, מכיוון שלא בוצעו מסירות לכל הנתבעים ולכן ההליכים שהתקיימו במסגרת הבקשה להארכת מועד ובמסגרת הבר"ע וההחלטה בתיק הפש"ר, אשר אשרה הגשת התובענות נשוא הליך זה, אינם חלים על כל הנתבעים אותם הוא מייצג.
2. בהחלטה מיום 23.6.13, דחתה כב' סגנית הנשיאה (כתוארה אז) השופטת נ. גרוסמן, את הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") וקבעה כי "הפנייה לבורר שנעשתה לפני תום תקופת ההתיישנות עצרה את מרוץ תקופת ההתיישנות על פי הוראות סעיף 15 לחוק האמור." (עמ' 4 להחלטה)
3. לאחר שהוגשו ראיות התובעת, שבו הנתבעים וטענו לדחיית התביעה על הסף בטענת ההתיישנות, בטענה שלא הוכח כי בוצעו מסירות לכל הנתבעים במסגרת הליך הבוררות. בהחלטתי מיום 22.3.17 דחיתי את הנטען, הן על בסיס התנהלותם של הנתבעים אשר מנעו בירור עובדתי והן לגופו של עניין תוך שהפניתי להלכה ולפיה מרוץ ההתיישנות נפסק עם עצם הגשת התובענה, גם אם דבר הגשתה לא הובא לידיעת הנתבעת. (ראו ע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני, פד"י יט (2), 595 וע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (מיום 4.1.2009)).
4. בהחלטה מיום 31.10.17, בבקשה חוזרת של הנתבעים לדחיית התביעה על הסף. קבעתי, כי באשר לשאלת מועד התגבשות העילה והאם היא התיישנה, נטועה מחלוקת עובדתית ומשפטית בין הצדדים. לפיכך, הורתי על פיצול הדיון בתובענה, כך שבשלב ראשון יתקיים דיון הוכחות בשאלה זו. בר"ע 2346-12-17 דורטל אילת 1998 בע"מ נ' יחזקאל שלו ואח' על החלטה זו לפיצול הדיון , נדחתה על ידי כב' השופטת אביגיל כהן ביום 15 ינואר 2018.

טיעוני הצדדים בשאלת ההתיישנות

1. טיעוני הנתבעים הינם בשני ראשים. הראשון - למועד התגבשות העילה והחובות נשוא התובענה, השני - של חלוף 7 שנים, מכל מועד שיקבע, בשל הליכי הבוררות שהופסקו וההליכים שננקטו לאחר מכן ומשך הזמן שחלף עד להגשת התביעות נשוא הליך זה.
2. לגבי הראשון, נטען כי הטענות הכספיות המתייחסות לכל שנת פעילות: 1998, 1999 ו- 2000 התיישנו בחלוף 7 שנים מכל שנה בהתאמה. לגבי החובות שנוצרו בשנת 2000, נטען כי ההתיישנות נכנסה לתוקף לכל המאוחר ביום 1.1.2008 וזאת לאחר שהבוררות הופסקה.
3. לגבי השני, נטען כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו חל במקרה דנן. שכן, המונח "תובענה שנדחתה" אינו כולל תובענה שהופסקה בהליך בוררות. לחילופין, מייד עם פקיעת הבוררות ביום 14.4.2008, מרוץ ההתיישנות המשיך, וההתיישנות נכנסה לתוקף ביום 1.7.2008. נטען, כי לא נתבקשה בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה להארכת משך הבוררות. בפועל, כך נטען, בקשת התובעת להארכת תקופת הבוררות, הוגשה לאחר שהבוררות הסתיימה וההתיישנות כבר נכנסה לתוקף.
4. לגבי מעל ל- 400 נתבעים, בחרה התובעת במודע שלא לצרפם כמשיבים בבקשת הארכה, כך שעברו למעלה מ- 3 שנים נוספות עד הגשת התביעות נגדם בספטמבר 2011. בהתנהגותה זו הפסיקה וזנחה התובעת את הבוררות כלפי הנתבעים .
5. לטענת הנתבעים, עדיהם תמכו בטענתם למועד התיישנות החובות ומועד התגבשות העילה. קרי, ההבנה והכוונה שגובשה בהסכם הניהול, כי ההתחייבות היחידה של בעלי היחידות הינה להשיב לתובעת עד לסך של 450,000 דולר, רק במשך שנת הפעילות הראשונה של חברת הניהול. עוד, כי בהתאם למוסכם ככל שלא יהיו רווחים לאחר השנה הראשונה, שהסתיימה במרץ 1999, חברת הניהול זכאית להחזר האשראי לפי סעיף 13.5 להסכם הניהול, מרווחים בלבד ולא מהנתבעים.
6. לטענת התובעת דין טענת ההתיישנות להידחות. לחילופין, נטען כי הטענה להתיישנות החובות הנטענים בשנים 1998 ו- 1999, נטענה "בהזדמנות הראשונה" רק על ידי עו"ד שרעבי ולא על ידי ב"כ הנתבעים האחרים, עו"ד ברקן. לעניין זה הפנתה לסעיף 3 לחוק ההתיישנות, לפיו אין נזקקים לטענת התיישנות שלא נטענה על ידי הנתבעים בהזדמנות הראשונה. העלאת טיעון חדש בעניין זה, בהתאם לטענת התובעת מהווה שינוי חזית אסור. עוד, הפנתה התובעת לכך כי ישנם נתבעים אשר לא טענו כלל להתיישנות במסגרת כתב ההגנה ואין להתיר להם הוספת טענה, לרבות בדרך של תיקון כתבי טענות.
7. כאמור, בהחלטתי מיום 31.10.17, דחיתי טענה זו להרחבת חזית וקבעתי כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין לראות בפרט עובדתי והעלאת טענות נוספות בהמשך לטענת ההתיישנות הרחבת חזית אסורה. (ראו ע"א 9392/10 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סער רסולי (מיום 4.7.13)). אשר לטענה כי לא כל הנתבעים טענו להתיישנות, גם היא נדחית, שכן, הנתבעים שנותרו צד להליך מיוצגים כולם על ידי עו"ד ברקן ובכתב ההגנה שהוגש מטעמם נטענה טענת ההתיישנות.
8. בעיקרי הטיעון ובבקשה למחיקת עיקרי הטיעון של הנתבעים, שהוגשה על ידי התובעת, נטען כי בית המשפט לא התיר דיון מחודש בשאלות שכבר נדונו והוכרעו בהחלטות קודמות. טענת הנתבעים למועד הגשת כתב התביעה בבוררות ולזמן שחלף ממנה ועד להגשת התביעה בתיק זה, נדחתה בהחלטת כב' השופטת גרוסמן מיום 02.04.2013, והטענה בדבר מסירת כתב התביעה בבוררות, נדחתה בהחלטת בית משפט זה מיום 22.03.2017. עוד נטען, כי ככלל, הלכה פסוקה היא כי יש לפרש את דיני ההתיישנות באופן מצמצם הואיל ויש בהם כדי למנוע גישה לערכאות (ר' ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, (מיום 22.4.04) ע' 784).
9. לגופו של עניין נטען כי ביום 10.12.2000 מסרה התובעת הודעה לחברות ולוועד הדיירים כי בכוונתה לסגור את המלון. הליכי הבוררות נגד הנתבעים נפתחו ביום 14.10.2007. ההליכים לפני הבורר הופסקו ביום 10.12.08 ולא חודשו, לאחר שבקשה להארכת משך הבוררות ובר"ע שהוגשה על ההחלטה נדחתה ביום 22.3.2011. ביום 25.5.11 אושרה הגשת התביעה הנוכחית כנגד הנתבעים בתיק הפש"ר. התביעות הוגשו במהלך חודש ספטמבר 2011, ובטרם חלפה שנה מסיום ההליך.
10. לגופו של עניין נטען, כי לאחר שנשמעו כל עדי הצדדים, אין מחלוקת לכוונת הצדדים למועד בו תוכל התובעת לדרוש השבת האשראי שהועמד על ידה לשם תפעול המלון, שלא מתוך רווחי המלון, הינו אך ורק בסיום ההסכם ולא לפני כן. בנוסף לכך, התחייבות הנתבעים להשיב את האשראי נלמדת גם מהוראת סעיף 7.5, 14.1 ו- 14.2 ובמיוחד מהוראות ס' 15.3 להסכם הניהול. נטען, כי בהסכם הניהול אכן נקבעה התחשבנות שנתית, ביחס להשקעות התובעת וחובות הנתבעים אליה, אולם בהתאם למוסכם בין הצדדים, התובעת לא הייתה זכאית לתבוע מהנתבעים להשיב את האשראי כל עוד הייתה קיימת אפשרות כי האשראי יושב מרווחים עתידיים של המלון. לאחר שהתובעת פורקה ובעת שלא קיימת מחלוקת כי לא נותרו רווחים למלון מהם יכולה היתה להיפרע בגין האשראי, הוגשה התביעה.
11. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה במועד בו נולדה עילת התביעה. זהו היום בו יכולה היתה התובעת להגיש תביעתה בפועל. המועד בו הייתה לתובעת הזכות בפועל לתבוע את השבת הכספים הינה עם פקיעת הסכם הניהול ביום 31.12.2000, והנתבעים אף הודו בכך בסעיף 33 לכתב ההגנה.
12. לטענה כאילו הורה כב' הבורר על הפסקת הבוררות, נטען כי אינה נכונה. הבורר הורה לתובעת לפנות לבית המשפט ולבקש הארכת תקופת הבוררות, ומשהורה כך, ברור שכוונתו היתה לקיים את הבוררות ולא להפסיקה. לטענה כי לא כל הנתבעים היו משיבים בבקשה להארכה, נטען, כי הבקשה הוגשה מול הנתבעים שהגישו כתב הגנה בבוררות שכן לא היה צורך להגישה נגד מי שלא התגונן ולכאורה ניתן היה ליטול נגדו פס"ד וממילא לא הסתיים הליך הבוררות לגביו עד ליום בו ניתנה החלטת בית משפט של פירוק, שאישרה הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט.

דיון והכרעה

למועד התגבשות העילה

1. ראשית, עלי להכריע בשאלת "היום שבו נולדה עילת התובענה", מהו המועד בו התגבש הנזק והתגבשה הזכות הקונקרטית להגשת התביעה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). מכיוון שהתביעה מתייחסת למספר ראשי נזק, אדון בשאלה זו לגבי כל אחד מהם בנפרד.

הראשון- השבת האשראי שהועמד על ידי התובעת לביצוע שיפוצים ומימון הפסדים תפעולים;

השני - פיצויים בגין הפסד דמי ניהול ל- 7 שנים מיום ביטולו של ההסכם ועד תום תקופת ההסכם;

השלישי - הפסד וחוב בשל אי גבייה כתוצאה מהתמוטטות סוכני תיירות בשנת 2000;

1. מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה שעילתה בחוזה, משתנה בהתאם לסעד המבוקש. תביעה להשבה או לפיצוי בעקבות ביטולו של חוזה נולדת במועד הביטול- "זכות ההשבה ומניעת ההתעשרות משתכללות עם ביטול החוזה." ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, נו(4) 798 (2002). זאת, בשונה מחיוב שנקבע בהסכם מועד לקיומו – תקופת ההתיישנות במקרה כזה תחול במועד שנקבע בחוזה.
2. ההסכם בוטל כאמור ביום 10.12.2000 כאשר התובעת מסרה לחברות ולנתבעים הודעה על כוונתה לסגור את המלון. לכן, לטענת התובעת העילה התגבשה במועד זה. לטענת הנתבעים, בהתאם להוראות ההסכם התובעת זכאית להחזר האשראי והפסדים רק בחלוף שנת ההפעלה הראשונה של המלון, היינו עד מרץ 1999 ולאחר מכן הינה זכאית להחזר האשראי רק מרווחי המלון.
3. בשל חשיבותם של הסעיפים הרלבנטיים, אביא את נוסחם באופן מלא, ככל שנדרש (הדגשות אינן במקור).

סעיף 7.5 להסכם הניהול:

"הודיעה חברת הניהול כי לא מתאפשר ניהול תקין ו/או רווחי של המלון עקב ו/או כתוצאה מהפרעות של מי מן הבעלים שלא הצטרפו, תהא חברת הניהול זכאית להביא הסכם זה לידי סיום בהודעה בכתב של 3 חודשים מראש. הובא הסכם זה לידי סיום בנסיבות הנ"ל, יחזירו הבעלים אשר הצטרפו להסכם הניהול (80.5%) והחברות (19.5%) מן האשראים אותם העמידה חברת הניהול למלון להון חוזר ולאחזקה ואת האשראים ששימשו לצורך שיפוצים – בהתאם לעקרונות המפורטים בנספח י' ואשר לא הוחזרו לה, בצירוף הריביות בהן נשאה חברת הניהול ובצירוף ההוצאות שהוציאה בפועל לצורך ההתקשרות בהסכם זה וקיומו. החזר כנ"ל יבוצע בתוך 30 יום ממועד הדרישה על ידי חברת הניהול. בנוסף לכך, בנסיבות הנ"ל תחולנה הוראות סעיף 4.3 דלעיל. בנסיבות הנ"ל לא תהא חברת הניהול זכאית לסכומי פיצויים נוספים".

סעיף 13.5 להסכם הניהול:

"מוסכם בזאת כי כל עוד לא יוחזרו לחברת הניהול האשראים אותם היא תעמיד לבעלים ולחברות כהון חוזר ראשוני להפעלת המלון וכהון ראשוני הדרוש לביצוע התיקונים ו/או השיפוצים ו/או השיפורים במלון המפורטים בנספח ז' להסכם זה, בתוספת הוצאות המימון (להלן: "מימון חברת הניהול") וכל עוד לא יוחזרו לכונסים ההוצאות אשר הוצאו על ידם במהלך תקופת הכינוס לשם שמירת המלון, ביטוחו, תשלומים בגין ארנונה, חשמל, מים וטלפון בתוספת הוצאות המימון בגין הוצאות אלו (להלן: "מימון הכונסים") יחולק הרווח לחלוקה כדלקמן:

13.5.1 20% מהרווח לחלוקה ישולם לבעלים (80.5%) ולחברות (19.5%).

13.5.2 40% מהרווח לחלוקה ישולם לכונסים עד לסילוק מלא ומוחלט של מימון הכונסים.

13.5.3 40% מהרווח לחלוקה ישולם לחברת הניהול עד לסילוק מלא ומוחלט של מימון חברת הניהול.

שולם והוחזר לחברת הניהול מימון חברת הניהול במלואו ושולם והוחזר לכונסים מימון הכנסים במלואו, תתחיל חברת הניהול לשלם לבעלים ולחברות את חלקם ברווח לחלוקה כאמור בס"ק 14.4 דלעיל".

סעיף 14.1 להסכם הניהול:

"הואיל וחברת הניהול מצהירה כי ביכולתה לנהל את המלון ברמה שאיננה נופלת מרמת הניהול הממוצעת של בתי מלון דומים באילת, מוסכם בזאת שבמקרה ובשנת כספים כלשהי, יווצר הפסד תפעולי במלון עקב ניהול בלתי מקצועי של חברת הניהול, תשא בהפסד כנ"ל חברת הניהול. על אף האמור לעיל חברת הניהול לא תשא בהפסדים שיהיו, אם יהיו, במהלך 12 החודשים הראשונים להפעלת המלון אלא אם יוכח שחברת הניהול ניהלה את המלון ברשלנות חמורה".

סעיף 14.3 להסכם הניהול:

"למען הסר ספק מובהר בזאת שבמקרה שהמלון יצבור הפסדים שלא באשמת חברת הניהול, לא תהא חברת הניהול חייבת להמשיך לנהל את המלון והיא לא תהא חייבת להעמיד אשראי להמשך תפעולו. חברת הניהול תהא ראשית, בנסיבות כנ"ל, להביא הסכם זה לידי סיום בהודעה בכתב לחברות ולוועד של 60 יום מראש.

תחליט חברת הניהול בנסיבות הנ"ל להמשיך ולהפעיל את המלון תוך העמדת אשראים לשם המשך תפעול המלון, מבלי שהחברות ו/או וועד הבעלים הודיעו כי ברצונם להפסיק את הפעלת המלון, תתן חברת הניהול לבעלים ולחברות הודעה בכתב אשר בה תפרט את סכום האשראי להון חוזר אותו היא מתכוונת להעמיד לצורך המשך הפעלת המלון לאיזה תקופה ובאיזה תנאים. נתנה הודעה בכתב כאמור, תהיה רשאית חברת הניהול להמשיך לנהל את המלון רק לאחר קבלת אישור הוועד והחברות. נתנו הוועד והחברות הסכמה בכתב לחברת הניהול להעמיד אשראים כמוצע על ידה, תעמיד חברת הניהול את האשראים בתנאים אשר הוסכמו וזאת לצורך המשך תפעול המלון.

העמידה חברת הניהול אשראי נוסף כאמור, יהיו הבעלים והחברות חייבים להחזיר לחברת הניהול את כל הסכומים שהיא תעמיד לשם המשך תפעול המלון, כאמור לעיל, בצירוף הוצאות המימון בהן נשאה חברת הניהול בפועל, הבעלים נושאים ב- 80.5% מכל סכום כנ"ל ואילו החברות באמצעות הכונסים נושאות ב- 19.5% מכל סכום כנ"ל..."

סעיף 15.1 להסכם הניהול:

"הואיל ולחברות ולבעלים אין אפשרות מעשית להעמיד את הסכומים הדרושים כהון חוזר ראשוני וכן את הסכומים הדרושים לשם קבלת רשיונות הפעלה של המלון ותפקודו הסביר, מוסכם בזאת שחברת הניהול תעמיד לבעלים ולחברות את האשראי הדרוש בהיקף כולל אשר נאמד בסכום המקביל ל- 350,000-450,000 דולר ארה"ב."

סעיף 15.2 להסכם הניהול:

"מוסכם בזאת שחברת הניהול תחזיר לעצמה את כל מימון חברת הניהול אותם היא תעמיד לטובת הבעלים/החברות כאמור בס"ק 13.5 דלעיל".

סעיף 15.3 להסכם הניהול:

"מובהר בזאת שכל הבעלים חתומים על הסכם זה וכן החברות אחראים להחזיר לחברת הניהול את האשראים שהיא תעמיד לטובתם, במקרה וחברת הניהול לא תהיה מסוגלת להחזיר לעצמה את הסכומים הנ"ל מתוך הסכומים שיצטברו כרווח לחלוקה וזאת ביחס של 80.5% - הבעלים, ו-19.5% - החברות, ככל שאלה מתייחסים לאשראים אשר שימשו להון חוזר ולאחזקה, ובהתאם ליחס הקבוע בנספח י', ככל שאשראים אלה שימשו לצורך שיפוצים".

סעיף 16.3 להסכם הניהול:

"מוסכם בזאת שחברת הניהול אשר תעמיד בתחילת תקופת הניהול אשראי לבעלים ... לאחר מכן ,לא תהא מחוייבת להעמיד אשראי כלשהו"

סעיפי ההסכם מתייחסים לסוגיית האשראי הראשוני, להעמדת אשראי נוסף ולסוגיית רווחי או הפסדי התובעת לשנת התפעול הראשונה ולשנים שלאחר מכן ואופן חלוקתם.

1. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "החוק") קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

דהיינו, חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית, הניתנת לסתירה, שלפיה כל זמן שלשון החוזה ברורה וחד משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים בעת כריתת החוזה, תינתן ללשון הבכורה בהליך הפרשני. חזקה זו ניתנת לסתירה בנסיבות בהן, לשון החוזה אינה חד משמעית ובמקרים בהם עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. במקרה שכזה, על הפרשן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על רקע כלל הוראות החוזה בשילוב עם הנסיבות החיצוניות לו, התנהגות הצדדים במסגרת המשא ומתן ולאחריו וכן לנוהג המסחרי המקובל וכיוצ"ב. (ראו רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ (26.2.12) ע' 592; ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' CORNUCOPIA EQUITIES LTD (מיום 6.9.17)).

1. לפנינו דוגמת הסכם הניהול (ת/1) אשר צורפה לכתבי התביעה. הנתבעים-כולם, בכתבי ההגנה טענו כי לא הוצג ההסכם הספציפי שנחתם עימם. כי אין ברשותם העתק של ההסכם שנחתם עימם, שכן זה לא נמסר להם, כי יתכן שבוצעו שינויים בהסכם עליו חתמו ונוסחו שונה מההסכם שהוגש. אף לא אחד מהנתבעים הציג נוסח שונה ולא טען לנוסח שונה של סעיף כזו או אחר. עו"ד בן ששון לא נחקר לגבי סוגיה זו כלל ואילו רו"ח ולנשטיין הודה כי הנוסח המוצג הינו זה המחייב. די בכל אלו כדי לקבוע, ולו לשלב זה של הדיון כי זהו ההסכם ואין בלתו. בנוסף, אפנה למכתבי ועד בעלי הדירות במלון, אשר צורפו כנספח 11 לתצהירו של עו"ד בן ששון, המעידים על קיומו של הסכם ניהול סטנדרטי אחד עליו חתמו כל בעלי היחידות (למעט הסרבנים). בנסיבות אלו, אפסוק בשאלות הדרושות הכרעה באשר לנוסחו של ההסכם בהתאם לנוסח שצורף לכתב התביעה (ת/1).
2. לטענת התובעת, חובת הנתבעים להשיב את האשראי נלמדת מהוראות סעיף 7.5, 14.1 , 14.2 להסכם הניהול ובעיקר מהוראת סעיף 15.3, הקובע את חובת הנתבעים להשיב את האשראי לתובעת, במקרה בו לא תוכל להשיבו מהרווחים שיופקו מהמלון. לטענת התובעת לא היתה זכאית לתבוע השבת האשראי כל עוד הפעילה את המלון וכל עוד הייתה קימת אפשרות להשבתו מרווחים עתידיים של המלון. לכן, המועד הראשון בו יכלה התובעת לתבוע את השבת האשראי הינו המועד בו הפסיק המלון לתפקד והאפשרות להיפרע מרווחים עתידיים נגוזה.
3. לטענת הנתבעים, בהתאם לסעיף 14.1 להסכם הניהול, ההתחייבות היחידה של בעלי היחידות להחזר חלקם באשראי היתה עד לסכום של 450 אלף דולר וגם זאת רק למשך שנת התפעול הראשונה. את החזר האשראי אמורה היתה התובעת לקבל מרווחי המלון וזאת בהתאם לקבוע בסעיפים 15.2 ו- .13.5 להסכם הניהול. היינו, ככל שלא היו רווחים לאחר השנה הראשונה, שהסתיימה במרץ 1999, יכולה חברת הניהול להיפרע כאמור בסעיף 13.5, רק מרווחי המלון.
4. לטענת הנתבעים, כשחברת הניהול החליטה להמשיך ולנהל את המלון, בחלוף שנה, על אף ההפסדים ואי היכולת להשיב לה את האשראי, היה עליה לתת לבעלים ולחברות הודעה בכתב עם פירוט סכום האשראי להון חוזר אותו היא מתכוונת להעמיד, תקופתו ותנאיו. רק לאחר קבלת אישור הוועד והחברות היתה רשאית להמשיך לנהל את המלון. במקרה כזה, היו הבעלים והחברות חייבים להחזיר את הסכומים שחברת הניהול העמידה לשם המשך תפעול המלון.

להשבת האשראי וההפסדים התפעוליים

1. אשר לאשראי - מלשונו של סעיף 7.5 עולה כי התובעת רשאית לבטל את הסכם הניהול בהודעה בכתב של 3 חודשים. רק לאחר הביטול היא רשאית לדרוש החזר האשראי שהעמידה. עקרונות ההתנהלות וההתחשבנות השנתית, מתייחסים הן לדמי הניהול (סעיף 12 להסכם) והן לאופן חלוקת הרווחים (סעיף 13.4 להסכם). בהקשר זה נקבע במפורש, כי כל עוד לא יוחזרו לתובעת האשראי והוצאות הכונסים ישולם לחברת הניהול 40% מהרווח לחלוקה "עד לסילוק מלא ומוחלט של מימון חברת הניהול" (סעיף 13.5.3 להסכם).
2. בהתאם לסעיף 15.1 האשראי הראשוני עליו סוכם נאמד ב- 350,000-450,000 דולר ארה"ב. בסעיף 15.3 נקבעה באופן מפורש התחייבות החברות ובעלי היחידות להשיב לתובעת את האשראי. לשון ההסכם להשבת האשראי ולחבות החברות והבעלים הינה ברורה ובלתי מסוייגת, בכל הקשור לאשראי הראשוני ולאשראי הנוסף, בכפוף לקבלת הסכמה כאמור. זאת ועוד, לא נקבעה תקופה או מועד להשבת האשראי לתובעת, ככל והאחרונה לא תוכל להשיב האשראי מרווחי המלון, כאמור לעיל.
3. אשר להפסדים – בסעיף 14 נקבע כי הפסדים שיגרמו בשל ניהול בלתי מקצועי, תישא בהם התובעת. בסעיף 14.1 נקבע חריג לכלל זה ולפיו ב- 12 חודשי ההפעלה הראשונים של המלון, לא תישא התובעת בנזקים שיגרמו בשל ניהול בלתי מקצועי, אלא רק בנזקים שיגרמו בשל "רשלנות חמורה". בהתאם לסעיף 14.3, בנסיבות בהן המלון יצבור הפסדים, שלא באשמת חברת הניהול, תהא רשאית התובעת לסיים ההסכם בהודעה של 60 יום. ואולם, אם תחליט להמשיך ולנהל את המלון, תוך העמדת אשראי נוסף, יהיו הבעלים והחברות חייבים להחזיר לחברת הניהול את כל הסכומים שיועמדו לשם כך ובלבד שבטרם הוחלט על העמדת אשראי נוסף התקבל אישור הועד והחברות.
4. ביום 15.2.99, הודיע עו"ד בן ששון, בשם התובעת, לעוה"ד ברוכשטיין ואלזם (מפרקי החברות) ולוועד בעלי הדירות על סיום הסכם הניהול (ת/3) (להלן: "הודעת הביטול"). במסגרת זו נדרשו בעלי הדירות, החברות והכונסים, להשיב לתובעת עד ליום 15.3.99, כל אחד לפי חלקו, את הסכומים אותם העמידה כאשראי ואשר הסתכמו לטענתה, עד ליום 31.1.99 על סך של 991,876 דולר, בתוספת הוצאות מימון החל מיום 1.1.1999. עוד במסגרת ההודעה, הבהירה התובעת כי תיאות להמשיך לנהל את המלון בכפוף להעמדת הלוואה נוספת ושינוי בתנאי השימוש של בעלי היחידות והחברות בדירותיהם.
5. ביום 27.6.99, הודיע עו"ד בן-ששון על ביטול הודעת הביטול (ת/2) (להלן: "הודעת ביטול הביטול"). התובעת הודיעה לעו"ד ברוכשטיין ואלזם ולוועד בעלי הדירות, כי בהמשך למשא ומתן ממושך ולאור הסכמתו של בנק לאומי להעמיד לה הלוואה בסך 200,000 דולר, וכן המלצתו של הוועד לכלל הרוכשים, שלא לנצל את זכותם לשימוש עצמי בעונות השיא, השתכנעה להמשיך ולנהל את המלון. התובעת התחייבה להשתדל להחזיר לעצמה את האשראי הנוסף במהלך התקופה שעד ליום 30.10.99, כאשר במועד זה תעמוד לפירעון מידי יתרת האשראי. עוד צוין, כי במקרה והאשראי הנוסף לא יוחזר עד ליום 1.11.99 ולא יימצא מימון חילופי לאשראי הנ"ל, חברת הניהול תביא את ההסכם לידי סיום.
6. התובעת, כך עולה, פעלה בהתאם להוראות ההסכם. ביום 15.2.99 הודיעה על הפסקת ניהול המלון, אלא אם ייאותו הבעלים והחברות להצעתה להמשך הניהול בתנאים הכספיים כפי שפורטו בהודעה. משהגיעו הצדדים להסכמה, הרי שקיבלו על עצמם החברות והבעלים לשאת בהוצאות המימון והאשראי הנוסף, ככל שאלה לא יוחזרו עד ליום 1.11.99 כמפורט בהודעת ביטול הביטול. סופו של דבר, ההסכם בוטל כאמור ביום 10.12.2000 כאשר התובעת מסרה לחברות ולנתבעים הודעה על כוונתה לסגור את המלון.
7. לשאלת כוונת הצדדים ופרשנות ההסכם, עמדת התובעת נמסרה באמצעות עו"ד בן ששון. מטעם הנתבעים העידו רו"ח נחום ולנשטיין, ד"ר נח וולפסון, עו"ד גדעון פנחסי וגב' שרה קפרי (ציטוטים מהפרוטוקול יהיו בהתאמה למועדי הדיון).
8. עו"ד בן ששון בתצהירו פירט לנסיבות הסכמת התובעת להתקשר בהסכם הניהול והפנה להסכם הניהול הקודם שנחתם בין חברת נופית ים-אילת ניהול לבין בעלי היחידות, מיום 12 אוקטובר 1990, אשר גם בו נקבע מנגנון לפיו בעלי היחידות ישאו במלוא ההפסדים וההוצאות במקרה בו המלון אינו ריווחי. לדבריו, התובעת נכנסה בנעלי חברת הניהול הקודמת ונציגי ועד הדיירים הבהירו כי אין ביכולתם לגייס כספים מבעלי היחידות. עו"ד בן ששון הפנה לסעיפי הסכם הניהול והוסיף, כי התובעת הגישה דו"חות רווח והפסד מידי חודש בחודשו, כל רבעון וכל שנה, שנבדקו ע"י המבקר. "כאמור בהסכם הניהול דורטל היתה אמורה להשיב לעצמה את החוב שנוצר מרווחי המלון, במהלך תקופת הפעלתו, וככל שלא יהיו רווחים למלון או אלה לא יכסו את החוב במהלך תקופת ההפעלה, הרי שבתום תקופת הניהול ישיבו בעלי הסוויטות והחברות את חובם לחב' הניהול." (סעיף 259 לתצהיר). על גרסה זו חזר גם בחקירתו הנגדית.
9. להודעת הביטול מיום 15.2.99, המפנה לסעיף 7.5 והדרישה להעמדת האשראי לפירעון ביום 15.3.99, השיב כי מאחר וההודעה בוטלה לא קמה לתובעת הזכות לתבוע את הכסף עד לסיום הפעלתו של המלון. (עמ' 187 ש' 18-22). עו"ד בן ששון אישר כי התקיימה התחשבנות שוטפת בדו"חות שהתובעת הפיקה במהלך תקופת הניהול, אך הדרישה לחוב התגבשה רק בסוף תקופת הניהול (עמ' 195, ועמ' 200). למועד התגבשות החוב של שנת 2000 השיב, כי המלון נסגר ביום 12.12.2000 ולפיכך החובה להשיבו התגבשה בינואר 2001. 30 יום מההודעה בהתאם לסעיף 7.5 להסכם הניהול. (עמ' 203).
10. מטעם הנתבעים העיד רו"ח נחום ולנשטיין, אשר שימש מבקר מטעם בעלי הדירות מתחילת הפעלת המלון ועד לסגירתו. לטענתו "לדיירים היה הסכם עם חברת הניהול שבו יש התחשבנות רבעונית ובסוף שנה יש התחשבנות סופית ... מה זה התחשבנות סופית? לרגע שיש, בסוף שנה יש דו"חות, אמורים להיות דו"חות מבוקרים תוך כמה חודשים ליום 31 לדצמבר 98,99, 2000". (עמ' 211 ש' 7-12). לסעיף 12.5 להסכם הניהול הסביר, כי דו"ח מבוקר לשנת כספים יוצא לא יאוחר מ- 31 למרץ של השנה העוקבת. "יהיו דו"חות כספיים מבוקרים של אותה שנה ואז היו רואים עם דורטל איך היא ניהלה את המלון, אם היא הרוויחה כסף או הפסידה כסף, זה, זה התחשבנות" (עמ' 212 ש' 6-8). עוד הסביר, כי בהתאם לסעיף 13.4 להסכם הניהול, יתרת הסכומים ישולמו לבעלים ולחברות. לשאלה מה יהיה מנגנון ההתחשבנות בשנה שבה אין רווחים לחלוקה השיב "כשאין רווחים? שאלה טובה. שאין רווחים, שיש הפסדים, לא עלה אז על דעתם שיהיו הפסדים..." (עמ' 212 ש' 28-31) ולבסוף ענה "ואני לא זוכר מה עושים במצב של הפסדים" (עמ' 214 ש' 7). בנוסף, הודה כי עד נובמבר 2000 כל הביקורות שערך לתובעת היו תקינות. (הדגשות שלי)
11. ד"ר נח וולפסון, בעלים של יחידת נופש ומי ששימש חבר בוועד הדיירים, טען כי לאורך כל המו"מ היה ברור ומוסכם כי התובעת תשיב את הוצאותיה אך ורק מרווחי המלון. לטענתו, משנטשה את המלון בטרם הופקו רווחים מניהולה, איבדה את זכותה לתבוע כספים מבעלי הדירות וכל זאת בידיעתו של עו"ד בן ששון. בהתייחס להודעת ביטול הביטול מיום 21.6.9 טען "אם לא יהיו רווחים לא יוחזר כל סכום על השקעת חברת הניהול ככל שאכן הייתה, ולא יתקבל אשראי נוסף... כיוון שעברה יותר משנה ממועד הפעלת המלון, אזי חברת הניהול תוכל להתנהל על פי סעיף 14.3 להסכם הניהול. דהיינו, לא תהיה חייבת ליטול אשראי נוסף על אחריותה, ותוכל להודיע על הפסקת ניהול המלון בהודעה מראש של 60 ימים." משלא עשתה כן ובחרה להמשיך ולקחת אשראי, ללא כל ערבות או התחייבות של בעלי הדירות, נטלה התובעת על עצמה את הסיכון להפסדיה. לטענתו, כוונת הצדדים היתה שההלוואה שהועמדה ע"ס 450 אלף דולר תשולם מתוך הרווחים, זאת בין השאר, בהתאם לסעיף 14.1 להסכם. (עמ' 240-241).
12. עו"ד גדעון פנחסי, בעלים של יחידת נופש, בחקירתו הנגדית הודה שידע שחברת הניהול השקיעה 450 אלף דולר, וטען שהשבת האשראי אמורה היתה להיות מהרווחים. אולם, הסכים כי בעת שלא היו רווחים, התובעת היתה זכאית להחזר השקעתה, אולם לא באופן זה, אלא "חברת הניהול לא יכולה ללכת ולגרור את ההפסדים שלה משנה לשנה. היא צריכה להגיש דין וחשבון ... אני ציפיתי שבסוף כל שנה תיערך התחשבנות". (עמ' 253 ש' 11-24). עו"ד פנחסי אישר כי להבנתו, בהנחה שחברת הניהול היתה מודיעה על סיום ההסכם בתום השנה הראשונה, בעלי היחידות היו צריכים לשאת בחלקם ולהשיב לה את האשראי שנטלה בסך 450 אלף דולר, אולם, מעבר לשנה הראשונה, הפסדי התובעת באחריותה. (עמ' 254 ש' 6-14).
13. גב' שרה קפרי בעלים של יחידת נופש, טענה כי למיטב זיכרונה התנתה חתימתה על הסכם הניהול במימון של עלויות שיפוץ המלון עד לגובה של 450 אלף דולר על ידי התובעת. לטענתה, אם העלויות היו מעבר לכך, לתובעת היתה אופציה להפסיק את הניהול תוך הודעה בכתב או קבלת הסכמת בעלי הדירות למימון נוסף. לטענתה, לא ניתנה לתובעת הסכמה להגדלת העלויות ולא ניתן לה אישור בכתב לכך מהוועד. עוד, התחייבות הדיירים היתה לכסות הפסדים רק לגבי שנת הפעילות הראשונה ,בהתאם לסעיף 14.1 מועד אשר חלף במרץ 1999, כך שהתביעה לגביהם התיישנה. ההסכמה היתה כי התובעת תוכל לקזז החוב מהתשלומים המגיעים לדיירים וזאת בהתאם לסעיף 13.5 להסכם הניהול. בחקירתה הנגדית, טענה כי בהסכם הניהול הסכמה לעריכת התחשבנות שנתית. התחייבות בעלי הדירות לגבי הפסדים חלה רק עבור שנת הניהול הראשונה (עמ' 261 ש' 29-32; עמ' 252 ש' 1-7), הפסדים אלו ניתן היה לתבוע רק בסוף אותה שנה. (עמ' 268 ש' 9-31). ואישרה כי להבנתה, במידה והיו הפסדים, חברת הניהול אמורה היתה לכסותם מהרווחים העתידיים אחרי שנה . "לא, זה לא היה צריך לצאת מכיסי, זה היה צריך לצאת מהרווחים העתידיים, אחרי שנה" (ע' 270 ש' 7-8).
14. כעולה וכמפורט, שוכנעתי כי לשון ההסכם, התנהלות והתנהגות הצדדים, כוונתם המפורשת והמשתמעת היתה כי האשראי שיועמד על ידי התובעת, הן הראשוני והן הנוסף, בכפוף לאישור מוקדם ללקיחתו, ככל שלא יושב מרווחי המלון יוחזר לתובעת על ידי הנתבעים והחברות. הן רו"ח ולנשטיין ועו"ד פנחסי הודו בכך. איני מקבלת את גרסת ועמדת גב' קפרי וד"ר וולפסון – טיעוניהם בלתי סבירים ואינם עולים בקנה אחד עם העסקה ועקרונותיה. מקובלת עלי לחלוטין טענת התובעת כי מלשון ההסכם, כוונת הצדדים והתנהגותם, גם בראי ת/2, ת/3 וצרופות נספח 20 לתצהיר בן-ששון (למשל, התייחסות הועד לסכומי האשראי שנלקחו עד למועד – מכתב הועד מיום 9.6.1999) הרי שבעלי היחידות ידעו כי חלה עליהם החובה להחזיר את האשראי, בהתנהגותם נתנו לתובעת להמשיך ולפעול לא ביקשו לפרוע את החוב וקיוו כי בסופו של דבר לחברת הניהול יהיו רווחים וכך תוכל להשיב את האשראי שנטלה מבלי שיצטרכו לשאת בעצמם בחוב. לכן, ניאותה התובעת להמשיך ולנהל את המלון, בחלוף שנת הניהול הראשונה ולהשקיע משאבים נוספים. זאת, הן על בסיס אותה אמונה משותפת והן על בסיס התחייבותם של החברות והנתבעים לשאת בהחזרי האשראי בהתאם להוראות ההסכם. ברי, כי בהסכמה להמשיך ולנהל את ההסכם לא הסכימה התובעת לוותר על אותה התחייבות. איני מקבלת את טענות הדיירים בעניין זה והיטיב לתאר זאת, בהגינותו רו"ח ולנשטיין בחקירתו.
15. אני קובעת איפוא כי התביעה להחזר אשראי ולהחזר הפסדים, התגבשה במועד ביטולו של ההסכם בדצמבר 2000 ולא התיישנה עד למועד הגשת התביעה בבוררות. יודגש, כי אין בקביעה זו כדי להוות הכרעה בסוגיה המהותית, אם ניתנה ההסכמה הנדרשת על ידי הנתבעים להקצאתו של אשראי נוסף. והאם ההפסדים נגרמו ברשלנות התובעת אם לאו.
16. אשר לדרישה לפיצויים בגין הפרת ההסכם, בשיעור דמי הניהול שהתובעת היתה אמורה לקבל למשך יתרת תקופת ההסכם, גם דרישה זו "נולדה" רק ממועד ביטולו של ההסכם. לכן, אני קובעת כי גם תביעה זו לא התיישנה עד למועד הגשת התביעה בבוררות.
17. אשר לדרישה לתשלום החוב שלא נגבה כתוצאה מהתמוטטות סוכני התיירות. המדובר בחוב שבהתאם לנטען התגבש רק בשנת 2000 (לא נמסר המועד המדוייק והנסיבות בהן נקבע כי לא יוחזר) . לפיכך, אני קובעת שהתביעה לא התיישנה בגין ראש נזק זה עד למועד הגשת התביעה בבוררות.
18. משהכרעתי בשאלת מועד גיבושה של העילה. נותר להכריע בשאלה האם הליך הבוררות עצר את מירוץ תקופת ההתיישנות? והאם לבקשה להארכת משך הבוררות וחלוף הזמן בין המועד בו ניתנה ההחלטה בבר"ע ובית משפט לפירוק, נפקות לשאלת ההתיישנות.

לשאלת עצירת מרוץ ההתיישנות בעת שננקטו הליכי הבוררות

1. האם בענייננו חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות, לפיו: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."
2. לטענת ב"כ הנתבעים בע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ ואח' פ"ד לב(2), עמ' 17, נפסק כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא יחול במקרה שהליך בוררות הסתיים באופן שהיה ניתן להגיש תובענה אחרת באותה עילה (להלן: "הלכת איגוד עולמי"). לטענת ב"כ התובעת סוגיה זו הוכרעה זה מכבר על ידי כב' השופטת גרוסמן ביום 23.6.13, כשקבעה כי "הפנייה לבורר שנעשתה לפני תום תקופת ההתיישנות עצרה את מרוץ תקופת ההתיישנות על פי הוראות סעיף 15 לחוק האמור." (עמ' 4 להחלטה) (ראו סעיף 11 לעיל.)
3. עם זאת, הלכה היא כי ערכאה שנתנה את ההחלטה הראשונה רשאית לשנותה. בוודאי נכון הדבר בעת שהמדובר בהחלטה שניתנה במסגרת החלטה בבקשה לדחייה על הסף, כאשר ביהמ"ש שב ודן בסוגיה לאחר קיומה של ישיבת הוכחות. ביתר שאת כאשר חלק מהטענות לא בוררו ולא הוכרעו עד תום.
4. הלכת איגוד עולמי אינה נוהגת עוד ובית המשפט העליון סטה מהלכה זו במספר פסקי דין, בהם פסק הדין ברע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד ואח', פ"ד מג (2) 624, (להלן: "הלכת צור") כב' השופט ש. לוין קבע כי:- "שאין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט ... הלשון, שאותה נקט המחוקק, לא תמיד קובעת, ודיבור בדבר חקיקה פלוני צריך שייבחן על רקע החקיקה ותכליתה".
5. הטענה כאילו הלכת צור אינה חלה על הפסקת הליכי בוררות לא התקבלה על ידי כב' השופט מגן אלטוביה בת"א 1805-04 פרופ' אברהם זקס נ' ידידים הולדינג וניהול (1984) בע"מ, (מיום 29.7.2010) "עולה שההלכה שנקבעה ברע"א 68/89 [פורסם בנבו] נסמכה על פרשנות תכליתית של הוראות חוק ההתיישנות. ממילא, ככל שהחלת ההלכה שנקבעה ברע"א 68/89 [פורסם בנבו] על הפסקת הליכי בוררות אינה פוגעת בתכליתו של חוק התיישנות, איני רואה מניעה להחילה גם על הפסקת הליכי בוררות. לכך יש להוסיף, כי אין זה סביר שהמונח "נדחה" הנזכר בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, יפורש באופן שונה ביחס להפסקת הליכי בוררות מקום שעל פי ההגדרות הקבועות בחוק ההתיישנות "בית משפט" כולל "בורר" (סעיף 1 לחוק), באופן שיפגע בזכות הגישה לערכאות של בעל דין אשר בחר להתדיין בבוררות אשר הופסקה על פי החלטת בורר." (פסקה 15, עמ' 13) וגם לא בע"א (חיפה) 4292/98 א.פ. פרי בע"מ נ' גבאי רחל ואח' (מיום 16.12.99) שם נקבע כי:" סעיף 15 חל בכל מקרה שבו התובע פנה לערכאות לרבות לבורר (ראה הגדרת "בית משפט" בסעיף 1 לחוק ההתישנות הכוללת כל רשות שיפוטית ובורר) המתין להכרעה וזו בסופו של דבר לא ניתנה, וזאת בשל החלטה של הערכאה השיפוטית שלא ניתנה לפי בקשתו. הטעם להפסקת מרוץ ההתישנות במקרה זה הוא אותו הטעם העומד ביסוד מוסד ההתישנות." (עמ' 6) .
6. גם בענייננו, הצדדים הסכימו להפנות הסכסוכים ביניהם לבוררות, כך בהסכם הניהול. הנתבעים לא "שיתפו פעולה" עם עמדת הבורר והצעתו להארכת משך הבוררות. ברי כי התובעת היתה מנועה להגיש התביעות לביהמ"ש בטרם פנתה לבורר. בנסיבות אלו, בעת שהנתבעים התנגדו להארכת משך הבוררות ולא אפשרו בירור המחלוקות, הרי שמתקיים הטעם להפסקת מרוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 15 לחוק.
7. עוד, בהקשר זה אפנה לדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות (הצ"ח 312, תשי"ז, עמוד 280, בעמוד 285), לגבי סעיף 16 להצעה שהוא סעיף 15 כיום, לאמור:

"סעיף 16 מוסיף הוראה חדשה לפיה אם נדחתה תביעה ללא דיון לגופו של עניין אלא על סמך טענות פרלימינריות כגון חוסר סמכות וכדומה, לא יובא במניין תקופת ההתיישנות אותו פרק זמן שבין הגשת התביעה ודחייתה כדי שלא לקפח את בעל הדין שהפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת תביעה".

1. בענייננו, ההליכים לפני הבורר החלו בטרם חלפו 7 שנים מיום היווצרות העילה, כך קבע הבורר וכך קבעתי גם אני. חלק מהנתבעים הגישו כתבי הגנה במועד ואולם האחרים, אשר כיום וגם אז היה ידוע כי רובם מיוצגים על ידי עו"ד ברקן לא עשו כן. (עו"ד ברקן סירב להתייחס לסוגיה זו במסגרת הליכי הבוררות- ראו תכתובת בעניין זה בין כב' הבורר שטרוזמן לעו"ד ברקן ועו"ד לבונטין מיום 23.9.2008, ראו גם הפ (ת"א) 1417/02 ועד רוכשי הדירות בפרוייקט דירות הנופש דורטל סול אילת נ' אמיר דולב בתפקידו ככונס נכסים של חברת ים אילת בע"מ וחברת מלון נופית בע"מ, שם עתרו 163 בעלי יחידות, באמצעות עו"ד ברקן לביהמ"ש המחוזי בבקשה להצטרף להליכי הבוררות).
2. הבורר פנה לצדדים ביום 27.5.08 בבקשה לקבוע את סדרי הדין, משך הבוררות ומתי תחל. במקביל הבהיר כי בשל היקפה, לא סביר כי יעלה בידו לסיימה בתוך 6 חודשים ממועד הגשת התביעה או הדיון הראשון או תחילת שמיעת הראיות (כך בהחלטה). לכן, המליץ לב"כ התובעת לפנות בעניין זה לביהמ"ש המוסמך בבקשה להארכת מועד.
3. בהחלטת מיום 26.6.2008, התייחס הבורר לטענות מקדמיות של הצדדים, ביניהן הטענה כי חלפה תקופת הבוררות. הבורר ביקש התייחסות הצדדים לנושא זה, תוך שהפנה לעמדת ד"ר אוטולנגי (ז"ל), לפיה התקופה תחל להימנות לאחר שמיעת העדים. בהחלטתו מיום 21.7.2008, דחה הבורר את הטענה לחלוף מועד הבוררות, שכן במועד טרם החלו להישמע הראיות וטרם התקיימה ישיבת בוררות ראשונה. בהמשך לכך קבע כי צד שאינו מסכים למסקנתו ופרשנותו של ההסכם, רשאי לפנות בעניין זה לביהמ"ש המוסמך לקבלת צו האוסר על קיומה של הבוררות וביקש במקביל הסכמת הצדדים לקציבת הבוררות ולהארכת תוקפה בכדי לייתר פנייה לערכאות וקבע את ישיבת הבוררות הראשונה ליום 12.9.2008. יודגש כי הנתבעים לא פנו לביהמ"ש כאמור.
4. לאחר ישיבת הבוררות הראשונה, בהחלטה מיום 18.9.2008 חזר הבורר על עמדתו כי יש לפנות לביהמ"ש לשם הארכת משך הבוררות. בהחלטתו כתב כב' הבורר שטרוזמן כי "הסיכוי לסיום הבוררות עד ליום 11.3.2008 הוא אפסי..." (אניח כי צ"ל 11.3.2009 – הערה שלי). בקשת התובעת לביהמ"ש הוגשה בסמוך להחלטה זו באוקטובר 2008 ובטרם חלף המועד שנקבע לסיומה של הבוררות.
5. מכל המפורט אני דוחה את טענת הנתבעים כי הבקשה להארכת משך הבוררות הוגשה לאחר שפקעה הבוררות. בנסיבות אלו אני גם דוחה גם את טענת הנתבעים כי היה על התובעת להגיש בקשה להארכת מועד בטרם הוגשה הבקשה להארכת משך הבוררות. זאת ועוד, אני קובעת כי בוודאי בנסיבות כפי שפורטו על ידי, כאשר הנתבעים עשו ועושים כל אשר ביכולתם כדי לא לאפשר בירור המחלוקות, תוך העלאה חוזרת של טענות, העמסה והכבדה, הרי שהבוררות הגיעה לקיצה מכוח החלטה שיפוטית, כאשר הנתבעים כולם היו מודעים לקיומו של ההליך, לכן חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בנסיבות אלו, לאחר שניתנה ההחלטה בבר"ע ועד שהוגשו התובענות נשוא ההליך שלפני, הרי שטרם חלפה שנה ולכן חל הכלל הקבוע בסעיף 16 לחוק ההתיישנות.
6. סופו של דבר, דחיתי את כל טענות הנתבעים. לפיכך, התיק יקבע להוכחות. במקביל ימונה על ידי רואה חשבון, אשר יבחן את טענות הצדדים ויחווה דעתו אשר להוצאות המימון של התובעת בתקופת ניהול המלון בין השנים 1998-2000 וכן יתייחס להפסדים הנטענים ולאופן בו בוצע תשלום דמי הניהול, החזר הוצאות המימון וחלוקת הרווחים ככל שהיו. בשכר טרחת רו"ח ישאו בשלב זה התובעת והנתבעים בחלקים שווים. כתב מינוי והנחיות יינתנו בהחלטה נפרדת.
7. נקבע לישיבת תזכורת, לאחר קבלת חוה"ד ליום 6 דצמבר 2018, שעה 09:30.

נקבע להוכחות לימים 18, 26, 31 במרץ 2019 וליום 11 אפריל 2019 החל משעה 10:00.

1. הנתבעים כולם ביחד וכל אחד לחוד, ישאו בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 35,000 ₪ אשר ישולמו עד לום 1 אוקטובר 2018.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ח, 27 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.