ניתנה ביום 13 מרץ 2017

השופט אילן איטח

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 14.2.17 (השופטת אילת שומרוני ברנשטיין; ב"ל 551-04-14) שבה הורה בית הדין על מינוי מומחה נוסף מתחום הפסיכיאטריה.
2. בקליפת אגוז אציין כי המבקשת הגישה תביעה להכיר במחלת מפרקים בה לקתה כפגיעה בעבודה שהיא תוצאתם של שני אירועים חריגים אותם חוותה בימים 1.1.12 ו-3.1.12. בית הדין האזורי שוכנע בקיומם של אירועים חריגים אלה ומינה מומחה רפואי, ראומטולוג, לבחינת הקשר הסיבתי. אחר קבלת חוות דעת המומחה הראומטולוג הורה בית הדין האזורי על מינוי של פרו' בוסקילה – גם הוא ראומטולוג, כמומחה רפואי נוסף.
3. בחוות דעתו מיום 2.1.17 קבע המומחה הנוסף כי המבקשת לקתה בדלקת מפרקים שיגרונתית סרונגטיבית. לשאלה האם ניתן לקבוע קשר סיבתי בין האירועים החריגים ובין מחלת המבקשת קבע המומחה הנוסף כך:

"הגורמים המעורבים בהתפתחות דלקת מפרקים רוימטואידית ישנם גנטיים, יתכן זיהומיים, חיסוניים ועישון. אירועי מתח אקוטי – Acute stress בדומה לאלו שחוות גברת סוננזון בזמן עבודתה לא תוארו כגורמים לדלקת מפרקים בספרי לימוד מרכזים עדכניים מהשנים האחרונות (2,3). אך בספר לימוד עדכני אלקטרוני, המתעדכן תדיר (4) מופיע בשנת 2016 כי תסמונת מתח פוסט טראומטית PTSD יכולה להעלות את הסיכוי להתפתחות דלקת מפרקים שיגרונתית.

כך שאם תאובחן גברת סוננזון כלוקה בתסמונת PTSD אפשר להניח בשל סמיכות העניינים שבין האירועים של סטרס חד בהם הייתה מעורבת התובעת לבין הופעת הדלקת על קיומו של קש"ס בין שניהם."

ממשיך המומחה הנוסף וקובע בחוות דעתו כך:

"יש צורך למנות מומחה מתחום הפסיכיאטריה שיקבע מהו ליקויה אם בכלל של גברת סוננזון בתחום הנפשי. היה ויקבע הפסיכיאטר כי האירועים מימים 3/1/12 ו-12/1/12 אכן גרמו לגברת סוננזון תסמונת PTSD, או אז אוכל להידרש לשאלות 14.3 עד 14.5. במקרה זה על הפסיכיאטר לקבוע באופן בלתי תלוי האם חלק מאי הכושר נובע למעשה מסיבה נפשית"

1. על רקע קביעה זו של המומחה הנוסף הורה בית הדין האזורי, חרף התנגדות המבקשת, על מינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הפיכיאטריה. זאת על מנת לבחון האם המבקשת סבלה מ-PTSD.
2. במסגרת בקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי נפלה שגגה בהחלטת בית הדין האזורי וזאת מכמה טעמים: בית הדין התעלם מהחלטה קודמת שנתן ביום 22.9.16 ובה קבע כי בהמשך לעמדת המומחה הראומטולוג אין למנות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, שכן בית הדין כבר קבע כי האירועים מיום 1.1.12 ומיום 3.1.12 הם אירועים חריגים; בית הדין התעלם מכך שהמבקשת כלל לא היתה בטיפול פסיכיאטרי; בית הדין התעלם מהנימוקים שעמדו ביסוד החלטתו מיום 22.9.16; חוות דעתו של המומחה הנוסף מהווה "הרחבת חזית"; אין מקום להותיר בידי המומחים הרפואיים את קביעת העובדות ועוד.
3. לאחר שעיינתי בבקשה ובכלל חומר בתיק הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, וזאת מן הטעמים הבאים:
4. סעיף 26 (א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969, קובע כי רשות ערעור תנתן "אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". במקרה זה לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף. ככל שיהיה בכך צורך תוכל המבקשת בתום ההליך להעלות את השגותיה על ההחלטה מושא הליך זה. פעולה לפי ההחלטה מושא הליך זה לא תגרום למבקשת נזק של ממש וכמפורט להלן לא נראה כי יתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.
5. על פני הדברים אין ממש בטענות המבקשת. כעולה מחוות דעתו של המומחה הנוסף, האפשרות להכיר בקשר הסיבתי בין האירועים החריגים ובין מחלת המבקשת קשורה בקביעה הרפואית כי למבקשתPTSD שנגרם בשל אירועים אלה. לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות בענין, אי מינוי פסיכיאטר לא יאפשר לקבוע כי היא סבלה מ- למבקשתPTSD והדבר עלול להביא לדחיית תביעתה בהעדר הוכחה לקיומו של קשר סיבתי. למותר לציין כי ההכרה באירועים החריגים כארועים "מלחיצים ומחרידים" - כקביעת בית הדין האזורי, לכאורה, אינה מספקת לכשעצמה לצורך קביעה כי המבקשת סובלת מתסמונת PTSD, שלפי הנאמר בחוות דעתו של המומחה הנוסף "יכולה להעלות את הסיכוי להתפתחות דלקות מפרקים שגרונתית".
6. לא מצאתי ממש גם בטענות המבקשת בנוגע להחלטות קודמות שנתן בית הדין האזורי. באשר, על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, אלה לא יכולות להיות רלוונטיות לחוות דעת מאוחרת שמחייבת התייחסות לגופה.
7. סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו אדר תשע"ז (13 מרץ 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.