16 יולי 2015

1. תביעה זו נמנית עם כ-300 תביעות שאוחדו בבית דין זה. מדובר בתובעים שקיבלו תואר מאוניברסיטת לטביה בישראל והנתבעים (להלן – המדינה) סרבו ליתן להם אישור שקילות לתואר לצורך הענקת הטבות שכר. התובע בענייננו טוען כי הנתבעים מסרבים, שלא בצדק, ליתן לו אישור שקילות, אף כי הפריך את הטענה שהעבודה שהגיש הועתקה, והוכח לטענתו כי ההיפך הוא הנכון, וכי מישהו העתיק את עבודתו שלו.

2. זוהי השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הליך זה:

1. בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה, אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.
2. הנתבע 1 (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.
3. במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי התואר האקדמי הוענק לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי אוניברסיטת לטביה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים מאוניברסיטת לטביה, עד ליום 1.10.02.
4. בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים באוניברסיטת לטביה וכן נגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מאוניברסיטת לטביה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו על ידי אוניברסיטה זו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוקה כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
5. בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.
6. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
7. ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב.

3. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

1. התובע פרש לגמלאות בשנת 2012, לאחר ששירת כקצין חקירות במשטרת ישראל.
2. התובע קיבל תואר ראשון במינהל עסקים ובמדעי החברה משלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל ביום 20.8.01 (נספח ב לסיכומיו).
3. ביום 21.7.04 הגיש התובע לגף בקשה לשקילת התואר הנ"ל לצורך קבלת הטבות שכר (נספח א' לסיכומי המדינה).
4. לתובע נערך ראיון ביום 23.1.05. במהלך הראיון הוצגו לתובע שאלות בעניין מהלך לימודיו, נושאי ההרצאות ששמע, החומר שנלמד במהלך התואר, והעבודות שהגיש ובכלל זה עבודת הגמר (נספח ב' לסיכומי המדינה).
5. ביום 27.2.05 הודיע הנתבע 1 לתובע כי נדחתה בקשתו להכיר בתואר כשקול לתואר אקדמי ישראלי משום שעבודת הגמר שהגיש זהה לעבודת גמר אחרת, וקיים חשד כי לא הוא כתב את העבודה. במהלך ראיון לא הצליח התובע להזים חשד זה, ועל כן בקשתו נדחית. עוד נכתב, כי תכנית הלימודים באוניברסיטת לטביה אינה זהה לתוכנית הלימודים שבה למד התובע באמצעות חברת "מודום".
6. התובע פנה לגף וטען כי איתר את מי שהעתיק את עבודתו - מר חיים ראובן (להלן - ראובן), והאחרון הביע את נכונותו, אם יוזמן על ידי הנתבע 1, לאשר זאת (נספח ג' לסיכומי המדינה). לאחר מכן הוסיף כי ראובן מוכן להצהיר בפני עורך דין כי אכן העתיק את עבודתו מהתובע (נספח ד' לסיכומי המדינה). הגף השיב כי הוא אינו גוף חוקר ולא עליו מוטלת האחריות לקבוע האם ראובן העתיק מהתובע או להפך, וכי הבקשה נדחית.
7. התובע פנה לגף פעמים נוספות והוסיף כי הוא מוכן להיבדק בפוליגרף, וכי פרטים בנוגע למעתיק העבודה נודעו לו רק לאחר הראיון (נספחים ו'- טז' לסיכומי התובע).
8. בתשובה לפניית התובע מיום 6.5.2009 הוסיף הגף כי פרט לטענה כי העבודה הועתקה, יש סיבות נוספות לדחיית בקשתו למתן אישור שקילות, ובכלל זה חוסר התמצאותו במושגי יסוד בנושאי הלימוד, בקורסים מרכזיים ובעבודת הגמר שהגיש (מכתב מיום 14.5.09, נספח י"ח לסיכומי התובע).

4. התובע טוען כי:

1. בראיון שמע לראשונה כי עבודתו הועתקה על ידי חיים ראובן, ומיד השיב כי יבדוק את העניין. בדיקה העלתה כי חיים ראובן הוא שוטר המשרת עמו באותה תחנת משטרה, וידוע בכינויו "בן גוריון", וכי האחרון ביקש מהתובע לעיין בעבודתו כדי ללמוד כיצד לכתוב העבודה. התובע נענה לבקשתו ומסר לו דיסקט עם העבודה, וחיים ראובן הגיש את העבודה לאחר שינוי הכותרת מ"סנטורס" ל"תור מסע בע"מ", כפי שאישר חיים ראובן עצמו. היה על הנתבע 1 לזמן את חיים ראובן לבירור טענתו זו, אך הוא לא עשה כן.
2. רק במכתבו האחרון של הגף מיום 14.5.09 הועלתה לראשונה טענה בדבר חוסר התמצאותו של התובע בחומר הנלמד ובעבודות הגמר במהלך הראיון. על כן יש לדון אך ורק בטענה בעניין העבודה הזהה.
3. בשל סירובם של הנתבעים לחקור את חיים ראובן על תצהירו או לקיים דיון הוכחות בהליך זה, יש לקבל את גרסתו של התובע במלואה. התובע הדגיש כי הנתבעים הם שהתעקשו על איחודו של הליך זה עם התיקים האחרים העוסקים בפרשה זו על אף השוני הניכר ביניהם.
4. באשר לעבודה המועתקת, התובע טוען כי מספרי העמודים הרשומים בשתי העבודות נכתבו בכתב ידו, משום ששכח למספר את העמודים באמצעות המחשב, וכי חיים ראובן הדפיס את העבודה וביקש ממנו למספר עבורו את העבודה שלו לאחר ששינה בה פרטים שונים. זאת במקום שיסתכל בעצמו בדיסקט ויגלה כיצד נכון למספר. התובע הוסיף כי עבודתו הוגשה לאחר שהוגשה עבודתו של חיים ראובן מאחר שערך תיקונים ושינויים בעבודה ואילו חיים ראובן הגיש אותה כמות שהיא. התובע המחיש טענה זו באמצעות שינויים בין שתי העבודות הקשורים באופן עימוד הדפים, עריכת הערות שוליים ועוד.
5. הסירוב העיקש והמתמשך של הגף לזמן את התובע או את חיים ראובן לבירור הינה בגדר חוסר סבירות קיצוני. לפיכך, גם בחינה מינהלית מעלה כי יש לבטל את ההחלטה.
6. על פי פסיקת בית המשפט העליון בעניין אוניברסיטת לטביה כל ספק פועל לטובת העובד. רק כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות, רק אז, ניתן לסרב למתן אישור שקילות. ובענייננו, לא כך הדבר.

נוכח האמור, טוען התובע כי יש לקבוע כי הוא זכאי להטבות השכר להן זכאים בעלי תואר ראשון, וכן לפצותו על עוגמת הנפש שנגרמה לו.

5. הנתבעים טוענים מנגד כי:

1. הגף אינו מוסמך לבצע פעולות שלטוניות על פי חוק, ועל כן אינו גוף מעין שיפוטי. אישור השקילות הוא תנאי הכרחי לקבלת הטבות שכר אך אינו תנאי בלעדי, והמעסיק רשאי לקבוע הוראות, תנאים וכללים בעניין זה.
2. הליך לימודיו של התובע לא היה תקין: מן הראיון עמו עולה כי אינו מתמצא במושגי יסוד הנוגעים לקורסים מרכזיים שנלמדו ובעבודת הגמר שהגיש. משכך, הוא אינו זכאי לאישור שקילות. הודגש כי גם עובדים שלא נמצאה אצלם עבודה מועתקת, לא קיבלו אישור שקילות אם לא גילו בקיאות בחומר הנלמד. אף כי טעם זה לדחיית הבקשה הועלה רק בשנת 2009, אין בכך כדי למנוע את דחיית הבקשה. מכלול הנימוקים לדחיית הבקשה מתבססים על הראיון שנערך לתובע כפי שנעשה גם לגבי עובדים אחרים. מכל מקום מששב התובע וביקש לעיין מחדש בהחלטה בעניינו, אין כל פסול בהעלאת נימוקים חדשים לדחיית הבקשה. אף בחינת כללי המשפט המנהלי שלפיהם נבחנת החלטת הגף מאפשרים העלאת טענה מאוחרת (יחסית) זו על ידי הרשות.
3. החלטה שלא לתת אישור שקילות לנוכח קיומה של עבודה זהה הינה סבירה ואין מקום להתערב בה, מה גם שהתובע לא ציין כלל בראיון כי העבודה הושאלה, אף כי לטענתו ידע זאת. קיומה של עבודה מועתקת בנוסף לחוסר התמצאות בראיון מעלה חשש סביר כי התואר הושג שלא כדין, ודי בראיות אלה, מבחינה מנהלית, בכדי להצדיק את החלטת הנתבעים. מדובר בהחלטה שהתקבלה על פי הראיות המנהליות ומשכך לא היה על הנתבעים לזמן את התובע או את חיים ראובן להעיד בפניהם.

6. ועדת השקילות

נציבות שירות המדינה פועלת מזה שנים רבות להעלאת אחוז בעלי ההשכלה הגבוה בשירות המדינה . בבסיס פעילות זאת מצויה הנחת היסוד כי "ישנו מתאם מסוים בין רמת השכלתו של העובד או המועמד לתפקיד לבין ערך התפוקה שלו" (פ"ד מוסטקי הראשון, סעיף 12). לצורך הגשמת תכלית זו הונהגו במסגרת הסכמי עבודה הטבות שכר שונות לבעלי תארים אקדמיים. במהלך השנים נוצר צורך להעריך תארים אקדמיים שנלמדו בחו"ל לצורך מתן הטבות שכר אלה, בין היתר בשל גלי העליה לארץ. אישור השקילות נועד להשוות תואר אקדמי שניתן במוסד בחו"ל לתואר אקדמי שניתן על ידי מוסד אקדמי מוכר בישראל.

בשנת 1977 נחתם הסכם קיבוצי אשר קבע כי בחינת התארים האקדמיים תיעשה על ידי הנתבע 1 - הוועדה להערכת תוארים ודיפלומות אקדמיים מחוץ לארץ שליד משרד החינוך והתרבות. בתחילה דנה הוועדה רק בתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי). במהלך השנים התקבלה הפרקטיקה לפיה הוועדה דנה גם בתואר ראשון.

7. על תפקידה של ועדת השקילות ונפקות החלטותיה עמד בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 6977/98. כך נפסק שם:

"במטרה לברר את טיב התארים הזרים מבחינת שקילותם לתארים בישראל הקימה נציבות שירות המדינה בשנת 1973 את הוועדה הנזכרת. ועדה זו פועלת זה שנים רבות, כשמטרתה הבלעדית היא בחינת התארים הזרים לצורך הכרתם במסגרת תנאי התעסוקה הנזכרים. כלומר, אין לוועדה מעמד כלשהו בהכרת התארים במישורים אחרים. כך, להכרת הוועדה אין כל משמעות בתחום האקדמי במובן הצר (כגון לימודי המשך באוניברסיטה) או בתחום העיסוק המקצועי המותנה בקיום תארים כלשהם.

כאמור, בשנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום ההשכלה הגבוהה בעקבות הפרטתה והתרחבות הפעילות של מוסדות פרטיים זרים בישראל מתוך מטרות מסחריות. אין להתפלא אפוא שידי הוועדה מלאו עבודה... ייאמר מיד, כי יש חשיבות גדולה לפעילותה של הוועדה, שאמנם אינה רשות סטטוטורית, אך מפעילה סמכות מינהלית כ'גוף לווייני'..." (בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316, בעמ' 320-319, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תפקידה של הוועדה מתמצה, אם כן, בבחינת השאלה האם התואר שניתן בחו"ל הינו שווה ערך לתואר אקדמי שניתן במוסד ישראלי מוכר. העקרון המנחה את הוועדה הוא עקרון השוויון. מחד גיסא - השוואת תנאי השכר בין מי שקיבל תואר אקדמי בחו"ל לבין מי שלמד בישראל ומקבל באופן אוטומטי את תנאי העבודה והטבות השכר; ומאידך גיסא בחינת זהות הדרישות האקדמיות לצורך קבלת התואר בישראל ובחו"ל (בג"צ 6977/98 הנ"ל). מתן אישור השקילות מותנה בשני תנאי סף: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף.

8. הבחינה המינהלית
כאמור לעיל, במסגרת הליכים אלה, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין סירוב הגף ליתן אישורי שקילות. בעניין בן שמעון נפסק כי לגף נתונה הסמכות לתת אישור שקילות, והחלטתו בעניין זה תיבחן על ידי בתי המשפט רק במישור המינהלי:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

לאורה של הלכה זו תיבחן אף החלטת הגף בענייננו, (ראו סעיף 2.ו' לעיל).

9. המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות. רשות מינהלית, בענייננו – הגף - רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהם, ובכלל זה ראיות בעלות משקל שונה בהתאם לצורך, ותוך איזון בין השיקולים השונים העומדים על הפרק. כאשר עלולה להיפגע זכות אדם לא ניתן להסתמך על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד הנעדרות כל ביסוס. על הרשות לאזן בין השיקולים השונים באופן סביר ומידתי (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.11). בית המשפט ובית הדין יתערבו בהכרעת הרשות -

"רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 הנ"ל).

נבחן, אם כן, השאלה האם החלטת הגף בענייננו עומדת באמות המידה שפורטו לעיל.

10. טענתו העיקרית של התובע הינה כי עבודתו שלו הועתקה ממנו, וכי מי שעשה זאת הודה בכך בכתב, עת חתם על תצהיר לפני עורך דין, אך הגף סירב להזמינו כדי לבחון זאת.

הנתבעים טענו מנגד כי הגף אינו גוף חוקר ואין זה מתפקידו לבצע חקירה בכדי לבחון מי העתיק ממי.

11. אילו אכן התבססה החלטת המדינה על העובדה האחת והיחידה כי יש עבודה נוספת זהה לזו של התובע, יתכן שהיה מקום לקבל את טענותיו של התובע, אולם לא כך הדבר. עיון בעבודתו של התובע ובעבודתו של חיים ראובן שצורפו לסיכומי התובע מעלה כי מדובר בעבודות זהות למעט כותרתן. ואולם גרסת התובע מעלה תמיהות לא מעטות. כך למשל טען התובע כי אינו יודע מיהו חיים ראובן משום שהכירו רק בכינויו "בן גוריון". ואולם, התברר כי חיים ראובן משרת בתחנת המשטרה שבה שירת התובע והוא מוכר לו מזה שנים (סעיף 10 לסיכומי התובע). על כן קשה להניח כי תובע הכירו רק בכינויו ולא בשמו (ראו למשל במכתב מיום 8.11.05 ובמכתב מיום 7.2.07 נספחים ג'-ד' לסיכומי הנתבעים ועוד).

זאת ועוד. לא ברור גם מדוע טען התובע בראיון כי אינו יודע מי העתיק את עבודתו, כאשר לדבריו הוא עצמו מסר לחיים ראובן את הדיסקט עם העבודה. התובע אף הוסיף כי הוא עצמו הוסיף את מספרי העמודים על עבודתו של חיים ראובן. בנסיבות אלה היה עליו לפחות לחשוש כי חיים ראובן העתיק את עבודתו. תמיהות אלה ואחרות, נותרו ללא מענה והן מערערות את גרסת התובע בכללותה בעניין זה.

12. כאמור טוען התובע כי משהוגש תצהיר המבסס את גרסתו כי עבודתו הועתקה, היה על המדינה להזמין את המצהיר כדי לברר זאת. טענה זו דינה להידחות משני טעמים. האחד – התמיהות שעליהן הצבענו לעיל בנוגע לגרסתו של התובע עצמו, והשני – המסקנות העולות מהראיון שנערך לתובע, כפי שיפורט להלן. לכך יש להוסיף כי הנתבע אינו גוף חוקר וכפי שפורט לעיל, סמכויותיו מצומצמות והן מתייחסות להכרה בתואר אך ורק לצורך הטבות שכר הניתנות לעובדי מדינה.

מסקנת האמור לעיל הינה כי לצורך הכרעה בשאלה האם נפל פגם בהתנהלות המדינה, בכך שלא זימנה את נותן התצהיר לבירור, יש לראות את התמונה בכללותה, ואת מכלול נסיבות העניין, ולנוכח גרסת התובע ותשובותיו לשאלות בראיון, לא נפל פגם בהתנהלות המדינה, בכך שלא זימנה את התובע ואת חיים ראובן לבירור גם לאחר שהתובע המציא תצהיר חתום של ראובן חיים.

13. התובע מוסיף וטוען כי סירוב הנתבעים להעניק לו אישור שקילות נשען בתחילה על שני נימוקים בלבד: האחד - הימצאות עבודה זהה לעבודתו (חשד להעתקה) ואי התאמה בין תכנית הלימודים שנלמדה בשלוחת האוניברסיטה בישראל לבין זו הנדרשת באוניברסיטת לטביה (מכתב מיום 27.2.05, נספח ג' לסיכומי התובע). במהלך השנים זנחו הנתבעים את הטענה השניה (אי התאמה בין תוכניות הלימודים) והתמקדו בחשד להעתקה. לפיכך מנועה המדינה, לטענת התובע, מהעלאת טענות נוספות בשלב מאוחר יותר (מכתב מיום 14.5.09) ובמהלך הליך זה.

יש לדחות טענה זו. הריאיון שנערך לבוגרי אוניברסיטת לטביה נועד מלכתחילה להוות בסיס להחלטה בדבר אישור שקילות. לפיכך, גם אם הנתבע 1 לא ציין זאת בנימוקיו במכתב הראשון מיום 27.2.05, אין להסיק מכך כי ראיון זה לא היווה שיקול בהחלטתו.

זאת ועוד, בפסק הדין מוסטקי השני קבע בית המשפט הגבוה לצדק כי אין כל דופי בנימוקי דחיה שהועלו באיחור:

"לקראת הדיון שהתקיים בפנינו ביום 26.4.2007 העלו העותרים טענה נוספת, לפיה לאחר שהמשיבים החליטו שלא לעמוד על נימוק אי ההתאמה, קיבלו מספר עותרים, אשר הנימוק המקורי לדחיית בקשתם היה נימוק אי ההתאמה, הודעות לפיהן בקשתם נדחית בשל נימוק אחר. מתגובת המשיבים להודעת העותרים, וכן מטענות המשיבים בדיון שהתקיים בפנינו עלה, כי טענתם של העותרים מתייחסת, בעיקר, לבוגרים אשר מלכתחילה נמצאו בעניינם ממצאים פרטניים, אך בנוסף הועלה לגביהם הטעם של אי ההתאמה, וטעם זה הודע להם בנימוקי דחיית בקשתם. משהחליטו המשיבים שלא לעמוד עוד על נימוק אי ההתאמה, קיבלו בוגרים אלה הודעה על כך שנימוק אי ההתאמה אינו עומד להם עוד לרועץ, אולם הממצאים הפרטניים בעניינם אינם מאפשרים הנפקת אישור שקילות. מובן כי בהתנהלות זו אין כל פסול" (ההדגשה הוספה- ד.פ.)

דברים אלה יפים בשינויים המחויבים גם בענייננו. נוסיף כי התובע עצמו שב ופנה אל הנתבעים בבקשה לשקול מחדש את ההחלטה בעניינו. לפיכך, גם אם מדובר בנימוקים חדשים, הרי אלה נוספו בעקבות פניותיו של התובע והעיון הנוסף שנעשה בעקבות פניותיו.

לנוכח האמור, לא מצאנו כי נפל פגם בהוספת הנימוקים על ידי הנתבעים.

14. באשר לראיון עצמו: עיון בתשובות התובע מעלה כי לא ידע להשיב על שאלות בסיסיות ביותר הנוגעות ללימודיו. התובע לא ידע לומר בוודאות כמה קורסים למד (ע' 3 ש' 32-ע' 4 ש' 3 לראיון) ובאילו נושאים (ע' 4 ש' 4-5 לראיון), מה היו שמות המרצים (ע' 6 ש' 2-5 לראיון), באלו ימים למד (ע' 6 ש' 15-17 לראיון) וכד'. על מנת לסבר את האוזן נצטט להלן את דברי התובע בראיון:

"חני: כמה קורסים עשית במהלך התואר?

ראובן בוחבוט: שלושים ומשהו.

חני: שלושים וכמה?

ראובן בוחבוט: אני לא זוכר. אני הגשתי אז את החומר אליכם.

חני: אתה זוכר שמות של קורסים שלמדת?

ראובן בוחבוט: לא, קשה לי לזכור. היה פסיכולוגיה, כל מיני שם מאקרו, מיקרו.

חני: יש עוד דברים שאתה זוכר?

ראובן בוחבוט: היה שם הרבה חשבונאות כל מיני חשבונאות והרבה עבודות שאני היום לא כל כך זוכר אותם.

....

חני: בדקו נוכחות בכתה?

ראובן בוחבוט: לא זכור לי, לא זוכר אם בדקו.

...

חני: אתה זוכר שמות של המרצים שלך?

ראובן בוחבוט: אני נדמה לי שהיה למו המרצה אחד בשם מורד נדמה לי.

....

חני: אבל היו עוד מרצים שאתה פשוט לא זוכר אותם או שלא היו עוד מרצים?

ראובן בוחבוט: אני לא זוכר, היו עוד מרצים שאני לא זוכר את השמות.

חני: איזה ימים למדתם? אתה זוכר?

ראובן בוחבוט: נדמה לי אם אני לא טועה זה היה סוף שבוע, נדמה לי יום חמישי, אבל אני לא בטוח, אני לא יכול להגיד בטוח.

חני: איזה שעות?

ראובן בוחבוט: אחה"צ....

חני: איזה?

ראובן בוחבוט: לא יכול להגיד בוודאות, אם אני לא טועה זה היה בין שלוש לארבע נדמה לי עד שבע או שמונה, משהו כזה. בשעות הערב אני זוכר" (ע' 4-6 ההדגשה הוספה- ד.פ.)

15. התובע גם לא ידע להסביר את ההבדל בין הקורס בשיווק 1 לקורס בשיווק 2 (ע' 7 ש' 10-14), ותשובתו לדבר ההבדלים בין הקורס במיקרו לקורס במקרו, שהם שני קורסים גדולים ובליבת הלימודים, היתה רפה משהו:

"יעלה: ומה ההבדל בין כלכלה מיקרו לכלכלה מקרו?

ראובן בוחבוט: אני יכול להגיד לך בערך מה זה מאקרו.

יעלה: אוקיי.

ראובן בוחבוט: נדמה לי אם אני לא טועה זה כשחברה היא מושפעת מסביבה חיצונית שמשפיעה על החברה, גורמים כמו גורמים פוליטיים או גורמים כלכליים או גורמים חברתיים.

יעלה: ומה זה כלכלה מיקרו?

ראובן בוחבוט: מיקרו זה הסביבה הפנימית נדמה לי של החברה. זאת אומרת הגורמים שמשפיעים על החברה מבחינת הסביבה הפנימית של החברה, שזה בואי נאמר אם צריכים לצרוך חומרי גלם, אם הם צריכים דברים שקשורים, שיש להם שליטה, שהחברה יש לה שליטה עליהם.

יכלה: ואיך זה שייך לכלכלה?

ראובן בוחבוט: מה?

יעלה: מה שאתה אומר לי איך זה שייך לכלכלה? כי זה...

ראובן בוחבוט: למה זה לא שייך? למשל... למשל אני עשיתי עבודה על חברת נסיעות. אז המאקרו כמובן שהוא (...) משפיע על סביבה חיצונית על ארגון או חברה או דבר כזה" (ע' 7 ש' 15- ע' 8 ש' 3).

התובע גם לא ידע להסביר מושגים בסיסיים ביותר כגון: סטיית תקן, ממוצע משוקלל ועוד (ע' 8 לראיון). מכאן שהתובע לא נתן תשובות מספקות לשאלות בסיסיות ביותר שהופנו אליו הן בפן הטכני והן בפן במהותי, ולא הפגין ידע בסיסי ביותר שאמור להיות ברשותו של מי שסיים תואר ראשון במנהל עסקים (וראו גם: סע (אזורי נצרת) 2767/08 יעקב בוסקילה ואנואר חרב נגד מדינת ישראל - משרד החינוך, ניתן ביום 28.8.11).

16. לזאת יש להוסיף כי גם תשובותיו של התובע בעניין העבודה שהכין לא היו משביעות רצון: התובע לא ידע לפרט באיזה מודל השתמש בעבודה, מי היו המתחרים של חברת התיירות שעליה ביסס את עבודתו ומה היו מסקנותיו בעבודה (ע' 10 לראיון). התובע אף לא ידע לומר כמה זמן נדרש לו לצורך הכנת העבודה (ע' 11 ש' 1-4 לראיון).

מדובר בעבודה שהשתרעה על פני 57 עמודים. כתיבת עבודה בהיקף כזה אמורה להשאיר עקבות כלשהן אצל הכותב גם אם חלפו למעלה מ-4 שנים מאז הגשתה. סביר להניח כי לפחות חלק ממסקנותיה יחרטו בזיכרונו של הכותב. תשובותיו של התובע לא אששו סברה זאת.

17. נזכיר כי עוסקים אנו באישור שקילות התואר שניתן לתובע לצורך זכאות להטבות שכר במסגרת עבודתו בשירות המדינה. הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים (ראו בבג"צ מוסטקי הראשון סעיף 48). לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי.

האמצעי שנבחר לצורך בחינת השאלה האם ניתן לבוגר תואר כדין אם לאו, הוא קיומו של ראיון שעל בסיסו ניתנה החלטת המדינה. בית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הראיונות הינם אמצעי הולם לבירור שאלה זו (עניין בן שמעון). משמע שהחלטת המדינה, המבוססת על ראיון שנערך לתובע, הינה סבירה ומידתית, שכן תשובותיו לשאלות שנשאל מעלות ספק אמיתי אם השתתף בהליך לימודים תקין לצורך קבלת התואר.

משכך, סבורים אנו כי ההחלטה שלא להכיר בתואר שהציג התובע כשקול לתואר ישראלי לצורך מתן הטבות שכר עומדת בכל דרישות המשפט המנהלי. ונזכיר, כאשר הפעילה הרשות את שיקול דעתה כדין, אין מקום להתערבות בית הדין.

18. סוף דבר- התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ה, 16 ביולי 2015, בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".