03 דצמבר 2015

1. תביעה זו נמנית עם כ-300 תביעות שאוחדו בבית דין זה. מדובר בתובעים שקיבלו תואר מאוניברסיטת לטביה בישראל והנתבע (להלן - גם המדינה) סרב ליתן להם אישור שקילות לתואר לצורך הענקת הטבות שכר. התובע בענייננו טוען כי הנתבע מסרב , שלא בצדק, ליתן לו אישור שקילות אף שעמד כדין בדרישות לקבלת התואר.

2. זוהי השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הליך זה:

1. בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה (להלן – השלוחה), אשר אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.
2. הנתבע 1 (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.
3. במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי תארים אקדמיים הוענקו לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי השלוחה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים שניתנו בשלוחה, עד ליום 1.10.02.
4. בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים בשלוחה ונגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מהשלוחה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו כאמור. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוקה כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
5. בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.
6. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
7. ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב.

3. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

1. התובע הינו שוטר במשטרת ישראל. התובע סיים את לימודיו לתואר ראשון במנהל עסקים בשלוחה בשנת 2001.
2. בחודש 10/2001 הגיש התובע בקשה למתן אישור שקילות לתואר הנ"ל (נספח א' לסיכומי המדינה).
3. ביום 4.10.2001 הודיע הגף לתובע כי בשלב זה לא ניתן להעריך את התארים שניתנו בשלוחה מאחר שמתקיימת בדיקה בנוגע לפעילותה (נספח ב' לסיכומי המדינה).
4. לתובע נערך ראיון ולאחר מכן הודע לו כי בקשתו למתן אישור שקילות לצרכי דירוג שכר נדחתה משום שסירב למלא פרטים הרלבנטיים לקורסים שלמד בשאלון שנשלח אליו, ובראיון שנערך לו סירב לענות על שאלות שנשאל בעניין זה (מכתב מיום 28.2.05, נספח ג לסיכומי המדינה). ערעור התובע על החלטה זו נדחה (נספחים ד-ה לסיכומי המדינה).
5. ביום 1.8.07 הגיש התובע בקשה לראיון חוזר. בקשתו התקבלה ונערך לו ראיון חוזר (נספחים ו-ז לסיכומי המדינה). גם לאחר ראיון זה נדחתה בקשתו למתן אישור שקילות לצרכי דירוג שכר, משום שתשובותיו בראיון לא הצביעו על השתתפותו בהליך לימודים תקין. התובע ביקש כי יערך לו ראיון נוסף וכי הגף ישקול בשנית את החלטתו ואולם בקשה זו נדחתה (סעיפים 28-29 לסיכומי התובע).

4. התובע טוען כי:

הליך לימודיו היה תקין, והוא מילא אחר כל דרישות התואר. עריכת הראיון זמן רב לאחר סיום הלימודים, וכאשר במשך שנים אלה התובע לא עסק בתחום שלמד, הקשתה עליו, בשל קשיים אובייקטיביים להשיב על השאלות בראיון כדבעי. בהחלטת הנתבע לא ניתן משקל ראוי לקשיים אלה.

התובע נשאל על מושגים שוליים בחומר הנלמד אשר לא סביר לצפות כי יגלה בהם בקיאות, ובראיון השני השיב כדבעי לשאלות שנשאל ביחס למושגים השונים. טענת הנתבעת כי חלק מדפי עבודת הגמר צולמו אינה נכונה, ואף אם היא נכונה, אין בה בכדי להוכיח מרמה.

הנתבע לא הוכיח כי התובע קיבל את התואר שלא כדין, ומכל מקום מדובר בהחלטה שאינה סבירה ואינה מידתית וניתן היה לבחור אמצעי פוגעני פחות. בשל החלטת הנתבע נגרם לתובע נזק כלכלי ונפשי ואף נפגע שמו הטוב. כמו כן נפגע אינטרס ההסתמכות שלו. בשל כל אלה מתחייבת התערבות בית הדין בהחלטת הגף.

5. הנתבע טוען מנגד כי:

הראיון נערך במתכונת של שיחה ולא של בחינה. בשני הראיונות לא גילה התובע בקיאות בחומר הנלמד ובמושגים רלבנטיים. גם תשובותיו באשר לעבודת הגמר לא היו משביעות רצון, מה גם שנתגלו סתירות בין תשובותיו בשני הראיונות, וכן ביניהן לבין דברים שנכתבו בעבודת הגמר. כמו כן בעבודת הגמר נמצאו עמודים מצולמים, ולא ניתן לכך כל הסבר. מדובר בהחלטה מקצועית אשר לא על בנקל יתערב בה בית הדין, מה גם שהאמצעי שנבחר לצורך הכרעה בבקשה, ראיונות, הינו סביר ומידתי ואושר בבג"צ.

הנתבע הוסיף כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. פנייתו האחרונה של התובע היתה בחודש 3/2008 ו התביעה הוגשה זמן רב לאחר מכן.

6. ועדת השקילות

נציבות שירות המדינה פועלת מזה שנים רבות להעלאת אחוז בעלי ההשכלה הגבוה בשירות המדינה . בבסיס פעילות זאת מצויה הנחת היסוד כי "ישנו מתאם מסוים בין רמת השכלתו של העובד או המועמד לתפקיד לבין ערך התפוקה שלו" (פ"ד מוסטקי הראשון, סעיף 12). לצורך הגשמת תכלית זו הונהגו במסגרת הסכמי עבודה הטבות שכר שונות לבעלי תארים אקדמיים. במהלך השנים נוצר צורך להעריך תארים אקדמיים שנלמדו בחו"ל לצורך מתן הטבות שכר אלה, בין היתר בשל גלי העליה לארץ. אישור השקילות נועד להשוות תואר אקדמי שניתן במוסד בחו"ל לתואר אקדמי שניתן על ידי מוסד אקדמי מוכר בישראל.

בשנת 1977 נחתם הסכם קיבוצי אשר קבע כי בחינת התארים האקדמיים תיעשה על ידי הנתבע - הוועדה להערכת תוארים ודיפלומות אקדמיים מחוץ לארץ שליד משרד החינוך והתרבות. בתחילה דנה הוועדה רק בתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי). במהלך השנים התקבלה הפרקטיקה לפיה הוועדה דנה גם בתואר ראשון.

7. על תפקידה של ועדת השקילות ונפקות החלטותיה עמד בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 6977/98. כך נפסק שם:

"במטרה לברר את טיב התארים הזרים מבחינת שקילותם לתארים בישראל הקימה נציבות שירות המדינה בשנת 1973 את הוועדה הנזכרת. ועדה זו פועלת זה שנים רבות, כשמטרתה הבלעדית היא בחינת התארים הזרים לצורך הכרתם במסגרת תנאי התעסוקה הנזכרים. כלומר, אין לוועדה מעמד כלשהו בהכרת התארים במישורים אחרים. כך, להכרת הוועדה אין כל משמעות בתחום האקדמי במובן הצר (כגון לימודי המשך באוניברסיטה) או בתחום העיסוק המקצועי המותנה בקיום תארים כלשהם.

כאמור, בשנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום ההשכלה הגבוהה בעקבות הפרטתה והתרחבות הפעילות של מוסדות פרטיים זרים בישראל מתוך מטרות מסחריות. אין להתפלא אפוא שידי הוועדה מלאו עבודה... ייאמר מיד, כי יש חשיבות גדולה לפעילותה של הוועדה, שאמנם אינה רשות סטטוטורית, אך מפעילה סמכות מינהלית כ'גוף לווייני'..." (בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316, בעמ' 320-319, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תפקידה של הוועדה מתמצה, אם כן, בבחינת השאלה האם התואר שניתן בחו"ל הינו שווה ערך לתואר אקדמי שניתן במוסד ישראלי מוכר. העקרון המנחה את הוועדה הוא עקרון השוויון. מחד גיסא - השוואת תנאי השכר בין מי שקיבל תואר אקדמי בחו"ל לבין מי שלמד בישראל ומקבל באופן אוטומטי את תנאי העבודה והטבות השכר; ומאידך גיסא בחינת זהות הדרישות האקדמיות לצורך קבלת התואר בישראל ובחו"ל (בג"צ 6977/98 הנ"ל). מתן אישור השקילות מותנה בשני תנאי סף: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף.

8. הבחינה המינהלית
כאמור לעיל, במסגרת הליכים אלה, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין סירוב הגף ליתן אישורי שקילות לצרכי דירוג שכר. בעניין בן שמעון נפסק כי לגף נתונה הסמכות לתת אישור שקילות, והחלטתו בעניין זה תיבחן על ידי בתי המשפט רק במישור המינהלי:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

לאורה של הלכה זו תיבחן אף החלטת הגף בענייננו (ראו סעיף 2.ו' לעיל).

9. בחינת ההחלטה המינהלית נעשית לאורן ראיות מנהליות שהוצגו לבית הדין, ובהן הראיונות שנעשו לתובעים. המבחן לקבלתה של ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות, והיא קבילה גם אם אינה עומדת במבחן קבילות בהליך פלילי. הרשות המינהלית, בענייננו – הגף, רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהם, ובכלל זה ראיות בעלות משקל שונה בהתאם לצורך, ותוך איזון בין השיקולים השונים העומדים על הפרק. כאשר עלולה להיפגע זכות אדם לא ניתן להסתמך על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד הנעדרות כל ביסוס. על הרשות לאזן בין השיקולים השונים באופן סביר ומידתי (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.11). בית המשפט ובית הדין יתערבו בהכרעת הרשות-

"רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 הנ"ל).

נבחן, אם כן, השאלה האם החלטת הגף בענייננו עומדת באמות המידה שפורטו לעיל.

10. הראיון הראשון

בראיון זה השיב התובע על שאלות שנשאל בעניין מועדי המפגשים ואופיים (ע' 3), וציין כי השתתף ב-37 קורסים שהוכתבו מראש על ידי השלוחה (ע' 4 ש' 25). ואולם אלה היו כמעט השאלות היחידות שעליהן השיב התובע באופן משביע רצון. על רוב השאלות השיב התובע כי אינו זוכר: הוא לא זכר שמות של מנחים, למעט אחד ("יכול להיות מישהו בשם פלד" ע' 3 ש' 15-16), לא עלה בידו לציין אף לא תחום או קורס שעניין אותו במיוחד (ע' 5 ש' 18-29), והוא לא גילה בקיאות מינימלי במושגי יסוד בקורסים השונים שבהם השתתף לטענתו. התובע לא ידע מהם פלח שוק, סטיית תקן, חציון ושכיח (ע' 6), אף כי למד לתואר במנהל עסקים. גם כאשר נשאל על קורסים המופיעים ברשימת הקורסים שהגיש, לא ידע לומר על כך דבר וחצי דבר (ע' 6 ש' 22-23, ראו רשימת הקורסים נספח א לסיכומי המדינה).

גם תשובותיו בעניין עבודת הגמר שהגיש אינן מצביעות על ידע שנרכש בעקבות כתיבת העבודה: התובע אמר תחילה כי נעזר בשאלונים שהוציא מהאינטרנט, אך לאחר מכן אישר כי אינו זוכר אם הוציא מהאינטרנט (ע' 9 ש' 17), הוא לא זכר כיצד כימת את הנתונים (ע' 9 ש' 20-22) וכיצד השיג את המקורות הרשומים בביבליוגרפיה (ע' 9 ש' 28). נדגיש, כתיבת עבודת גמר, בוודאי מהסוג שהגיש התובע, מחייבת השקעת זמן לא מבוטל ומאמץ אינטלקטואלי נכבד. מי שהקדיש זמן ומחשבה להכנת עבודת גמר, יזכור בוודאי עובדות הקשורות להכנתה וגם תכנים בסיסיים שנים רבות לאחר מכן. לא כך היה בענייננו.

המסקנה העולה למקרא הראיון הראשון היא כי התובע לא גילה התמצאות בחומר הנלמד. רמת ידיעותיו הדלה והיעדר התמצאות בסיסית ביותר בנושאי הלימוד ובקורסים שהוא עצמו ציין כי השתתף בהם, מעידה כי לא עבר הליך לימוד תקין. הוא הדין גם בעניין עבודת הגמר. על כן החלטת הנתבע לדחות את בקשת התובע למתן אישור שקילות לצרכי שכר הינה סבירה ונכונה.

11. הראיון השני

כאמור לעיל, לבקשת התובע נערך לו ראיון חוזר. ואולם ראיון זה אינו שונה באופן משמעותי מן הראשון, וגם במהלכו לא עלה בידי התובע להפגין ידע הנדרש ממי שקיבל תואר במנהל עסקים גם אם לא עסק בתחום במשך השנים. לא עלה בידי התובע ליתן תשובות משביעות רצון לגבי קורסים שלמד, ואף קיבל בהם ציונים גבוהים. לדבריו:

"אני ממש לא זוכר קורס ספציפי להגיד לך, שום דבר (ע' 5 ש' 22).

התובע גם לא הצליח לציין אף לא שם של קורס אחד שסייע לו בהכנת עבודת הגמר (ע' 5 ש' 24-25).

גם בראיון זה תשובותיו לשאלות שנשאל לגבי מושגי יסוד בתחום לימודיו היו כלליות ביותר ובלתי מספקות. תשובותיו אינן מעידות כלל על ידיעה בתחום העולה על זו של כל קורא עיתונים מצוי. בכדי לסבר את האוזן נצטט מתשובותיו של התובע:

"ש. מה זה ממוצע משוקלל?

ת. ממוצע משוקלל אתה לוקח את כל הפרמטרים, אני זוכר היטב, עכשיו סיימתי, זה פשוט תלוי, תלוי מה אתה מחפש, פשוט אתה עושה אמצע והאמצע זה הממוצע המשוקלל שלו.

...

ש. מה זאת אומרת מאזן של חברה?

ת. זאת אומרת שהיא לא עומדת בדפיציט, אתה רואה איפה היא התחילה ואיפה היא סיימה ומה הפער בניהם זה המאזן.

...

ש. מה זה הוצאות קבועות?

ת. הוצאות קבועות, לא רוצה לנחש, אבל מן הסתם אני מניחה שזה הוצאות של החברה, שזה משכורות, תפעול. הוצאות תפעול" (ע' 3-4).

מתוך 6 מושגים, רק בגין תשובה אחת (קרטל) קיבל התובע את הציון המקסימלי 5.

בגין 4 תשובות קיבל התובע ציון מינימלי (1), ולאחת התשובות ניתן ציון 3 (נספח י"ג לסיכומי המדינה). מכאן שבקיאותו של התובע במושגי היסוד הבסיסיים שבתחום לימודיו היתה קלושה ביותר.

12. לכל זאת יש להוסיף כי התגלו סתירות בין תשובותיו בשני הראיונות: כך למשל בראיון הראשון אמר התובע כי למד בימי שלישי ולעיתים גם בימי שישי (ע' 3). לעומת זאת בראיון השני אמר כי הלימודים התקיימו בימי ראשון (ע' 3). בראיון הראשון טען התובע כי את העבודה הכין במשך חצי שנה (ע' 8 ש' 8-9), ואילו בשני טען כי העבודה נמשכה כשנה (ע' 7). בראיון הראשון אמר התובע כי סמנכ"ל השיווק של חברת נביעות, מושא עבודת הגמר, הוא ידיד של המשפחה והוא נתן לו נתונים על החברה עצמה (ע' 10 ש' 1-7). בראיון השני הציג גרסה עובדתית שונה על פיה מנהל השירות בחברה נתן לו שמות של לקוחות על מנת שיוכל להעביר אליהם שאלונים, והמידע עצמו נמצא באינטרנט (ע' 8, ע' 12). כל זאת בניגוד לאמור בעבודה עצמה כי הוכנה בלא שיתוף פעולה מצד חברת נביעות (ע' 64 לעבודת הגמר, נספח יד לסיכומי המדינה).

יתר על כן, בראיון השני תיאר התובע את אופן מילוי השאלונים, ואמר כי הלך לבתי לקוחות ועם חלקם נפגש במקומות ציבוריים (ע' 9). ואולם בעבודת הגמר נכתב כי השאלונים ללקוחות נשלחו בדואר בלבד (ע' 45 לעבודת הגמר, נספח יד לסיכומי המדינה). דבר זה לא צויין בראיון כלל.

גם בעניין תרגום מטלות ועבודות לאנגלית לא התיישבו תשובותיו השונות של התובע זו עם זו. בראיון הראשון אמר הסתייע בשירותי תרגום תמורת תשלום (ע' 4 ש' 6-12), בעוד שבראיון השני הציג התובע גרסה שונה לחלוטין על פיה הוא ורעייתו תרגמו את החומר הדרוש לעבודה כיוון ששניהם דוברי אנגלית (ע' 12 ש' 21-22)).

13. מסקנת האמור לעיל הינה כי גם בשני הראיונות גם יחד לא גילה התובע בקיאות הנדרשת מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים. התובע נשאל על מושגים בסיסיים ביותר, שאמורים להיות נהירים היטב לכל מי שהשתתף בהליך לימודים תקין לתואר זה. אין מדובר במושגים שוליים כפי שטען התובע.

כפי שפירטנו לעיל התגלו סתירות משמעותיות בתשובותיו של התובע לגבי עניינים עובדתיים בשני הראיונות, ובין תשובותיו לבין מה שנכתב בעבודת הגמר. סתירות אלה מעוררות חשש ממשי הן לגבי הכנת עבודת הגמר, שהיא כאמור תנאי הכרחי לקבלת התואר, והן לגבי השתתפות התובע בלימודים עצמם.

בשל כל אלה החלטת הנתבע שלא ליתן לתובע אישור שקילות לצרכי דירוג שכר הינה סבירה, והיא עומדת בכל אמות המידה הנדרשות מהחלטה מעין זו. למסקנה זו הגענו אף מבלי להידרש לטענת הנתבע כי עבודת הגמר הינה עבודה מצולמת.

14. התובע טען עוד בסיכומיו כי היה על הנתבע לבחור באמצעי פוגעני פחות. כך למשל ניתן היה לדרוש כי ישלים קורסים או יגיש עבודת גמר חוזרת וכד'.

הנתבע אינו בא בנעלי השלוחה. תפקידו, כמפורט לעיל, מתמצה בבדיקה האם התואר שהוגש לבדיקתו עומד בדרישות לקבלת אישור שקילות אם לאו. הא ותו לא. הגף אינו נדרש לסייע במציאת פתרונות שיסייעו בקבלת אישור שקילות, בוודאי לא בענייננו.

התובע לא הוכיח כי עבר הליך לימודים תקין ומשכך לא עמד בתנאים הנדרשים לקבלת אישור שקילות.

15. נזכיר כי עוסקים אנו באישור שקילות התואר שניתן לתובע לצורך זכאות להטבות שכר במסגרת עבודתו בשירות המדינה. הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים (ראו בבג"צ מוסטקי הראשון סעיף 48). לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי.

האמצעי שנבחר לצורך בחינת השאלה האם ניתן לבוגר תואר כדין אם לאו, הוא קיומו של ראיון שעל בסיסו ניתנה החלטת המדינה. בית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הראיונות הינם אמצעי הולם לבירור שאלה זו (עניין בן שמעון). משמע שהחלטת המדינה, המבוססת על ראיון שנערך לתובע, הינה סבירה ומידתית, שכן תשובותיו לשאלות שנשאל מעלות ספק אמתי אם השתתף בהליך לימודים תקין לצורך קבלת התואר.

משכך, סבורים אנו כי ההחלטה שלא להכיר בתואר שהציג התובע כשקול לתואר ישראלי לצורך מתן הטבות שכר עומדת בכל דרישות המשפט המנהלי. ונזכיר, כאשר הפעילה הרשות את שיקול דעתה כדין, אין מקום להתערבות בית הדין. נוכח מסקנתנו זו, אין אנו נדרשים לטענת שיהוי שהעלה הנתבע.

16. הסתמכות

לתובע אין זכות קנויה לקבל אישור שקילות. התובע בחר ללמוד בשלוחה של אוניברסיטה זרה. לפיכך, ידע, או היה עליו לדעת, כי קבלת אישור השקילות מותנית בעמידה בתנאים שנקבעו לצורך אישור שקילות התואר לקבלת הטבות שכר. האישור אינו ניתן באופן אוטומטי.

לא זו אף זו. כבר ב-21.11.99 נאסר על השלוחה לרשום תלמידים חדשים. משמע שהבעייתיות בלימודים בשלוחה התעוררה זמן לא רב לאחר שהתובע החל את לימודיו. כל אלה מערערים את הבסיס לטענת ההסתמכות של התובע ולפגיעה בקניינו.

סוף דבר- התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבע בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ו, (03 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".