24 דצמבר 2015

1. תביעה זו נמנית עם כ-300 תביעות שאוחדו בבית דין זה. מדובר בתובעים שקיבלו תואר מאוניברסיטת לטביה בישראל והנתבע (להלן המדינה או הגף) סרב ליתן להם אישור שקילות לתואר לצורך הענקת הטבות שכר. התובע בענייננו טוען כי הנתבע מסרב, שלא בצדק, ליתן לו אישור שקילות אף שהליך לימודיו היה תקין.

2. זוהי השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הליך זה:

1. בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה (להלן – השלוחה), אשר אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.
2. הנתבע (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.
3. במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי תארים אקדמיים הוענקו לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי השלוחה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים שניתנו בשלוחה, עד ליום 1.10.02.
4. בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים בשלוחה ונגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מהשלוחה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו כאמור. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוקה כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
5. בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.
6. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
7. ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב.

3. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

1. התובע הוא שוטר במשטרת ישראל משנת 1993.
2. בין השנים 1998-2001 למד התובע בשלוחה לתואר ראשון במנהל עסקים. בחודש יולי 2001 הגיש התובע בקשה לנתבע למתן אישור שקילות (נספח א לסיכומי המדינה).
3. תחילת הודע לתובע כי מתקיימת בדיקה בעניין השלוחה, ובשלב זה לא ניתן להעריך את התארים שניתנו בה (נספח ב' לסיכומי המדינה).
4. לתובע נערך ראיון ביום 26.12.04, ולאחריו הודיע לו הנתבע כי בקשתו נדחתה מאחר שסרב להשיב לשאלות בשאלון שנשלח אליו בדואר ולשאלות שהופנו אליו במהלך הראיון, ולא סיפק לנתבע את המידע הנחוץ לצורך מתן אישור שקילות (מכתב מיום 24.2.05, נספח ג' לסיכומי המדינה).
5. התובע השיג על החלטת הנתבע (נספחים ד-ו לסיכומי המדינה), ובסופו של יום נאות הנתבע לקיים לתובע ראיון חוזר (נספח ז לסיכומי המדינה).
6. ביום 4.9.07 התקיים הראיון החוזר, אך החלטת הנתבע לא השתנתה. נקבע בה כי התובע לא גילה בקיאות מספקת בחומר הנלמד ובאופן הכנת עבודת הגמר. כמו כן בעבודת הגמר התגלו פגמים משמעותיים המעלים חשד כי התובע לא הכין את העבודה בעצמו (מכתב מיום 28.2.08, נספח ח לסיכומי המדינה). התובע השיג גם על החלטה זו, ואולם כל טענותיו נדחו (נספחים ט-יד לסיכומי המדינה).

4. התובע טוען כי:

1. הוא עצמו הכין את עבודת הגמר. כך התרשמו גם המראיינים בסיכום הראיון עמו. כמו כן העבודה הזהה לעבודת הגמר שהגיש התובע, הוגשה לאחר שהתובע הגיש את עבודתו. יתכן שמפקדו העתיק את העבודה לאחר שביקש מהתובע לעיין בה. מאחר שהיה שוטר חדש, ובשל יחסי המרות, חשש לציין זאת בראיון.
2. בראיון השני גילה התובע התמצאות מספקת בחומר הנלמד, בפרט בהתחשב בחלוף הזמן מאז סיום התואר. כך עולה גם מתרשומת המראיינים בסיכום הראיון. לפיכך, החלטת הנתבע לדחות את בקשתו אינה סבירה.
3. התובע נרשם ללימודים בעידודה המלא ובהנחייתה של המשטרה אשר הפנתה אותו ושוטרים נוספים ללמוד בשלוחה. עידוד זה התבטא גם במענקים ומלגות לסטודנטים ובבקשת אישור ממפקדו לפני ההרשמה ללימודים. בוגרים מהמשטרה אשר השלימו את לימודיהם בשלוחה קיבלו את הטבות השכר המיוחלות. בהסתמך על מצג זה השקיע התובע ממרצו ומכספו על מנת לרכוש תואר. לפיכך, החלטת הנתבע פוגעת באינטרס ההסתמכות שלו ובמצג שהוצג לו כל העת על ידי המשטרה.

5. הנתבע טוען מנגד כי:

1. למקרא תמליל הראיון עולה בבירור כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין. התובע לא ידע להסביר מושגי יסוד שלמד במהלך התואר, וגם בקיאותו בעבודת הגמר לוקה בחסר. כמו כן התגלו סתירות בין תשובותיו בראיון הראשון לתשובותיו בראיון החוזר.
2. יתר על כן, נמצאה עבודת גמר חלקית המונה 25 עמודים ובה חלקים זהים לעבודת הגמר שהגיש התובע. די בכך בכדי לקבוע כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין, בפרט, כאשר ידוע כי בשלוחה התקיימה "תעשיית" עבודות ענפה, וסטודנטים הגישו עבודות שלא הם כתבו.
3. החלטת הנתבע נשענת על הראיון וסיכום הראיון שנערך על ידי המראיינים, והיא מתקבלת על ידי הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר. לפיכך, גם אם היתה התרשמות חיובית מצד המראיינים, התרשמות זו אינה מחייבת את מקבלי ההחלטה. לא זו אף זו. עיון בסיכומי המראיינים בכללותם מעלה תמונה שונה מזו שמבקש התובע להציג, והיא כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין. מכל מקום, מדובר בהחלטה מקצועית של הגף, והיא תיבחן על ידי בית הדין בפן המינהלי בלבד.
4. טענות ההסתמכות שמעלה התובע הועלו בבג"צ מוסטקי השני ובעניין בן שמעון ונדחו. גם אם היה מדובר בהבטחה מינהלית, הרי שבנסיבות העניין, ובשים לב לפגמים שנתגלו בפעילות השלוחה, קם צידוק מלא לביטולה של ההבטחה.
5. טענת התובע כי מפקדו העתיק ממנו את עבודת הגמר הועלתה רק בסיכומי התובע, ולא נזכרה כלל בהתכתבות בין הצדדים או בכתב התביעה. מדובר, אם כן, בגרסה מאוחרת ויש לדחותה על הסף. יתר על כן, גם אם כך היה, על התובע מוטלת החובה להגיש תלונה במשטרה ולברר את העניין. אם היה מתברר כי העבודה הועתקה על ידי אחר, היה הנתבע נותן לכך משקל בהחלטותיו.
6. התכתובת האחרונה בין הצדדים היתה בשנת 2009 ואילו התביעה הוגשה כשנתיים לאחר מכן. לפיכך מדובר בשיהוי המצדיק את דחיית התביעה.

6. ועדת השקילות

נציבות שירות המדינה פועלת מזה שנים רבות להעלאת אחוז בעלי ההשכלה הגבוה בשירות המדינה. בבסיס פעילות זאת מצויה הנחת היסוד כי "ישנו מתאם מסוים בין רמת השכלתו של העובד או המועמד לתפקיד לבין ערך התפוקה שלו" (פ"ד מוסטקי הראשון, סעיף 12). לצורך הגשמת תכלית זו הונהגו במסגרת הסכמי עבודה הטבות שכר שונות לבעלי תארים אקדמיים. במהלך השנים נוצר צורך להעריך תארים אקדמיים שנלמדו בחו"ל לצורך מתן הטבות שכר אלה, בין היתר בשל גלי העליה לארץ. אישור השקילות נועד להשוות תואר אקדמי שניתן במוסד בחו"ל לתואר אקדמי שניתן על ידי מוסד אקדמי מוכר בישראל.

בשנת 1977 נחתם הסכם קיבוצי אשר קבע כי בחינת התארים האקדמיים תיעשה על ידי הנתבע - הוועדה להערכת תוארים ודיפלומות אקדמיים מחוץ לארץ שליד משרד החינוך והתרבות. בתחילה דנה הוועדה רק בתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי). במהלך השנים התקבלה הפרקטיקה לפיה הוועדה דנה גם בתואר ראשון.

7. על תפקידה של ועדת השקילות ונפקות החלטותיה עמד בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 6977/98. כך נפסק שם:

"במטרה לברר את טיב התארים הזרים מבחינת שקילותם לתארים בישראל הקימה נציבות שירות המדינה בשנת 1973 את הוועדה הנזכרת. ועדה זו פועלת זה שנים רבות, כשמטרתה הבלעדית היא בחינת התארים הזרים לצורך הכרתם במסגרת תנאי התעסוקה הנזכרים. כלומר, אין לוועדה מעמד כלשהו בהכרת התארים במישורים אחרים. כך, להכרת הוועדה אין כל משמעות בתחום האקדמי במובן הצר (כגון לימודי המשך באוניברסיטה) או בתחום העיסוק המקצועי המותנה בקיום תארים כלשהם.

כאמור, בשנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום ההשכלה הגבוהה בעקבות הפרטתה והתרחבות הפעילות של מוסדות פרטיים זרים בישראל מתוך מטרות מסחריות. אין להתפלא אפוא שידי הוועדה מלאו עבודה... ייאמר מיד, כי יש חשיבות גדולה לפעילותה של הוועדה, שאמנם אינה רשות סטטוטורית, אך מפעילה סמכות מינהלית כ'גוף לווייני'..." (בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316, בעמ' 320-319, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תפקידה של הוועדה מתמצה, אם כן, בבחינת השאלה האם התואר שניתן בחו"ל הינו שווה ערך לתואר אקדמי שניתן במוסד ישראלי מוכר. העקרון המנחה את הוועדה הוא עקרון השוויון. מחד גיסא - השוואת תנאי השכר בין מי שקיבל תואר אקדמי בחו"ל לבין מי שלמד בישראל ומקבל באופן אוטומטי את תנאי העבודה והטבות השכר; ומאידך גיסא בחינת זהות הדרישות האקדמיות לצורך קבלת התואר בישראל ובחו"ל (בג"צ 6977/98 הנ"ל). מתן אישור השקילות מותנה בשני תנאי סף: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף.

8. הבחינה המינהלית
כאמור לעיל, במסגרת הליכים אלה, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין סירוב הגף ליתן אישורי שקילות. בעניין בן שמעון נפסק כי לגף נתונה הסמכות לתת אישור שקילות, והחלטתו בעניין זה תיבחן על ידי בתי המשפט רק במישור המינהלי:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

לאורה של הלכה זו תיבחן אף החלטת הגף בענייננו.

9. בחינת ההחלטה המינהלית נעשית לאורן של ראיות מנהליות שהוצגו לבית הדין, ובהן הראיונות שנעשו לתובעים. המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות. רשות מינהלית, בענייננו – הגף - רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהם, ובכלל זה ראיות בעלות משקל שונה בהתאם לצורך, ותוך איזון בין השיקולים השונים העומדים על הפרק. כאשר עלולה להיפגע זכות אדם לא ניתן להסתמך על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד הנעדרות כל ביסוס. על הרשות לאזן בין השיקולים השונים באופן סביר ומידתי (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.11). בית המשפט ובית הדין יתערבו בהכרעת הרשות-

"רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 הנ"ל).

נבחן, אם כן, השאלה האם החלטת הגף בענייננו עומדת באמות המידה שפורטו לעיל.

10. הראיון הראשון

לתובע נערך ראיון ראשון בשנת 2004. בראיון ידע התובע לומר כי מפגשי הלימוד נערכו בימי ראשון (ע' 4 ש' 16-19), הוא ציין שמות של סטודנטים נוספים (ע' 3 ש' 4-9) ושל 3 מרצים (ע' 5 ש' 20-22), והוסיף כי נדרש להגיש 10 עבודות וביתר הקורסים נבחן על החומר (ע' 6 ש' 1-6). עם זאת, התובע לא ידע לומר באיזו שנה החל ללמוד (ע' 2 ש' 7-12), וכמה קורסים נדרש ללמוד (ע' 3 ש' 20-21). בעצת ב"כ סרב התובע להשיב על שאלות הנוגעות לחומר הלימוד.

המראיינים התרשמו כי התובע ידע להשיב על שאלות הנוגעות בעבודת הגמר באופן שטחי בלבד, ונראה היה להם "כאילו קיבל מידע ממישהו לגבי העבודה". עוד נכתב בסיכום הראיון כי התובע טעה לגבי איסוף הנתונים וכי התגלתה סתירה בין דבריו בראיון לכתוב בעבודת הגמר (נספח טז לסיכומי המדינה).

11. למקרא תמלול הראיון עולה כי התובע סיפק פרטים על לימודיו, אך סרב להשיב על שאלות הנוגעות לחומר הלימוד שהן ליבת העניין, והן המכריעות את הכף בעת ההחלטה על מתן אישור שקילות. לפיכך, משלא סיפק התובע מידע כלשהו לגבי תוכן הלימודים, לא ניתן היה לברר את השאלה אם עבר התובע הליך לימודים תקין, והחלטת הנתבע לדחות את בקשתו למתן אישור שקילות הינה סבירה בהחלט.

12 הראיון השני

הראיון החוזר התקיים בשנת 2007. בראיון זה נשאל התובע על מושגי יסוד בסיסיים הנלמדים במסגרת הלימודים לתואר בוגר במנהל עסקים. ידיעותיו של התובע היו קלושות ביותר. על מנת לסבר את האוזן נצטט חלק מתשובותיו:

"ש. מה זה ממוצע משוקלל?

ת. ממוצע?

ש. ממוצע משוקלל.

ת. זה כמו שאמרתי בהתחלה, ומה השני אמרת?

ש. לא, לא זה אותו מושג.

ת. בסדר, אז לא, סליחה.

ש. אוקי בוא ננסה אולי משהו אחר. מה זה מדגם?

ת. מדגם זה כמו שזה נשמע. לקחתי נתון כזה ונתון כזה והוצאתי מדגם מסוים כדי לצורך העניין זה בד"כ נמצא בממדים של אחוזים. לקחתי אחוז כזה ואחוז כזה ומזה יצרתי את המדגם שרציתי באחוזים מסוימים. ... כמו שאמרתי. לקחתי אחוז מסוים מאיזה מוצר למשל ולקחתי אחוז מסוים מקהל הלקוחות לדוגמא ומזה יצא שהמדגם שיצרתי, או שרציתי ליצור נתן לי את הקניה, או את ה, אני לא יודע איך להסביר את זה" (ע' 5-6).

התובע גם לא ידע מהם מס פרוגרסיבי (ע' 6 ש' 14-15), תיסוף ואוליגופול (ע' 7 ש' 7-12) ועוד. אמנם עבור חלק מתשובותיו קיבל התובע ציון 4 מתוך 5 ו-3 מתוך 5 (סיכום המראיינים, נספח יח לסיכומי המדינה), אך ככלל, וגם באשר לקורסים שנלמדו לא הפגין התובע בקיאות מספקת. התובע לא ידע לפרט תיאוריות ומודלים שנלמדו במהלך הקורסים (ע' 9 ש' 1-4, ע' 10 ש' 3-8), תשובותיו היו כלליות ביותר, ולא עלה בידו להפגין אף לא ידע מינימלי הנדרש ממי שלמד לתואר בוגר במנהל עסקים (ע' 8-9).

נדגיש כי שהתובע נשאל גם שאלות כלליות ביותר, שאפשרו לו לספר על נושאי לימוד על פי בחירתו, ולא עלה בידו לדלות מזכרונו ולו נושא אחד. התובע התבקש לפרט "משהו שאתה זוכר שלמדת בלימודים, נגיד איזושהי תיאוריה, איזשהו הוגה דעות, מודל שאתם למדתם בקורס", ואף לשאלה כללית זו השיב התובע: "לא עולה לי כרגע" (ע' 9 לראיון השני). גם חלוף הזמן אינו מצדיק שכחה כה מוחלטת של כל החומר שנלמד.

13. בעניין עבודת הגמר ידע התובע להשיב כיצד בחר את הנושא (ע' 11 ש' 6-10), כמה זמן שקד על הכנת העבודה (ע' 12 ש' 5-7), וכיצד נערך המחקר (ע' 12 ש' 14-26). עם זאת, התובע לא ידע לפרט את ממצאי העבודה (ע' 15 ש' 24- ע' 16 ש' 3) ומסקנותיה (ע' 16 ש' 14-24). גם בראיון זה הכחיש התובע כי העתיק את העבודה, וביקש כי תניתן התייחסות לכך שעבודתו הוגשה לפני העבודה המועתקת (ע' 18 ש' 1-5).

אמנם מראיינת אחת סברה כי התובע עבר הליך לימודים תקין "במידה רבה", ואולם המראיין השני סבר כי עשה זאת רק "במידה חלקית ביותר". בסיכום הדברים נכתב כך:

"יש בעבודה שאלון ותוצאות שמנותקים לגמרי מהסקירה הספרותית ומהמסקנות. בעבודה מופיעים מודלים שונים מעבודת המשטרה שלא ניתן עליהם הסבר. לפי התרשמותי כן למד מספר קורסים, הפגין ידע מסוים- כללי למד מושגים. יתכן כי העבודה אינה טובה אולם הוא כתב אותה על סמך סקר שערך+ חיבור עם ספרות שמצא בעבודתו" (נספח יח לסיכומי המדינה).

משמע שדעתם של המראיינים היתה אמביוולנטית ביחס לתובע. לא ניתן לומר כי התרשמו מהתובע לחיוב באופן מובהק. שכן בצד תשובות שציינו כנכונות (למשל התשובות לאגרות חוב ואופן בחירת נושא העבודה), הצביעו המראיינים גם על חוסר התמצאות בסיסי של התובע בעניינים אחרים כפי שפורט לעיל (הסברים על מהות קורסים, חלק ממושגי היסוד, ממצאי העבודה ועוד).

14. זאת ועוד. כפי שטענה המדינה, היה חוסר התאמה בין תשובותיו של התובע בראיון הראשון לתשובותיו בראיון השני בנוגע לשאלונים שחילק במסגרת המחקר שהיה חלק מעבודת הגמר. בראיון הראשון אמר התובע כי את השאלונים חילק בעצמו כאשר עבר מבית לבית (ע' 14 ש' 5-6). לעומת זאת בראיון השני אמר התובע כי לא חילק את השאלונים בעצמו אלא לקח מתנדבים של המשמר האזרחי שהוצבו בכניסות לקניון כרמיאל והם חלקו את השאלונים (ע' 12 ש' 14-26). בעבודת הגמר נכתב כי השאלונים חולקו על ידי מתנדבי משמר אזרחי בקניון כרמיאל (ע' 61, נספח יט לסיכומי המדינה).

15. לכל אלה יש להוסיף כי הוצגה לפנינו עבודה נוספת זהה, לפחות בחלקה, לעבודת הגמר שהגיש התובע (נספח י"ט לסיכומי המדינה). העבודה הזהה הוגשה כחצי שנה לאחר שהתובע הגיש את עבודתו (ראו בע' 5 לתרשומת המראיינים בראיון הראשון, נספח טז לסיכומי המדינה). משכך, יתכן שמישהו העתיק את עבודתו של התובע. התובע טען כי יתכן שמפקדו הוא שהעתיק ממנו. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי התובע, ולא נזכרה כלל בשני הראיונות שנערכו לתובע, אף כי הוא נשאל על כך. בתשובותיו בעניין זה התייחס התובע רק לעניין מועדי הגשת העבודות (ע' 12 ש' 21-24, ע' 17 ש' 15-16). מדובר אם כן בגרסה מאוחרת שנולדה בעקבות ההליך המשפטי , אין מקום ליתן לה משקל כלשהו (השוו: 24023-04-14 עבד אל עאל פאוזי נגד המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 26.1.15).

על אף האמור לעיל, בתשובותיו של התובע בנוגע למסקנות העבודה, הממצאים, השאלונים ועוד לא הפגין התובע את מידת הבקיאות הנדרשת ממי ששקד על הכנת עבודת גמר בעצמו. משכך, גם אם העבודה הזהה הועתקה מהתובע, עדיין קיים חשש כי העבודה עצמה לא הוכנה על ידי התובע. בל נשכח כי עבודת גמר אמורה להיות עבודה מקיפה ויסודית המשקפת בחינה מעמיקה ורצינית של הנושא הנדון בה, לאחר איסוף חומר תיאורטי, עריכת מחקר והסקת מסקנות. עבודה מעין זו מחייבת השקעה של שעות ואף של ימי עבודה מרובים, ומי שאכן מילא מטלה זו כנדרש לא ישכח את עיקריה גם לאחר שנים, ויוכל לתאר לפחות בקווי מתאר כללים כיצד ערך את המחקר ומה היו מסקנותיו. העדר יכולת לעשות זאת, כעולה מתשובותיו של התובע במהלך הראיון, מעלים חשד מבוסס כי לא מילא מטלה זו כנדרש, במיוחד כאשר מדובר בעבודה המשתרעת על פני כ-70 עמודים, וכוללת תרשימים דיאגרמות וכד'.

16. הסתמכות

לתובע אין זכות קנויה לקבל אישור שקילות. התובע בחר ללמוד בשלוחה של אוניברסיטה זרה. לפיכך, ידע, או היה עליו לדעת, כי קבלת אישור השקילות מותנית בעמידה בתנאים הנדרשים והאישור אינו ניתן באופן אוטומטי (וראו גם בע' 3 ש' 12-19).

נזכיר כי עוסקים אנו באישור שקילות התואר שניתן לתובע לצורך זכאות להטבות שכר בשירות המדינה. הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, הוא אינו מצדיק מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים (ראו בבג"צ מוסטקי הראשון סעיף 48). לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי.

כפי שהבהרנו בהרחבה לעיל האמצעי שנבחר לצורך בחינת השאלה האם ניתן לבוגר תואר כדין אם לאו, הוא קיומו של ראיון שעל בסיסו ניתנה החלטת המדינה. בית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הראיונות הינם אמצעי הולם לבירור שאלה זו (עניין בן שמעון). משמע שהחלטת המדינה, המבוססת על ראיון שנערך לתובע, הינה סבירה ומידתית, שכן תשובותיו לשאלות שנשאל מעלות ספק אמיתי אם השתתף בהליך לימודים תקין לצורך קבלת התואר.

משכך, סבורים אנו כי ההחלטה שלא להכיר בתואר שהציג התובע כשקול לתואר ישראלי לצורך מתן הטבות שכר עומדת בכל דרישות המשפט המנהלי. ונזכיר, כאשר הפעילה הרשות את שיקול דעתה כדין, אין מקום להתערבות בית הדין.

נוכח מסקנתנו זו, אין אנו נדרשים לטענת השיהוי שהעלתה המדינה.

סוף דבר- התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבע בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ו, (24 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".