13 ינואר 2016

1. תביעה זו נמנית עם כ-300 תביעות שאוחדו בבית דין זה. מדובר בתובעים שקיבלו תואר מהשלוחה של אוניברסיטת לטביה בישראל והנתבע (להלן המדינה או הגף) סרב ליתן להם אישור שקילות לתואר לצורך הענקת הטבות שכר. התובע בענייננו טוען כי הנתבע מסרב, שלא בצדק, ליתן לו אישור שקילות על אף שעבר הליך לימודים תקין.

2. זוהי השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הליך זה:

1. בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה (להלן – השלוחה), אשר אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.
2. הנתבע 1 (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.
3. במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי תארים אקדמיים הוענקו לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי השלוחה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים שניתנו בשלוחה, עד ליום 1.10.02.
4. בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים בשלוחה ונגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מהשלוחה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו כאמור. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוקה כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
5. בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.
6. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
7. ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב.

3. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

1. התובע הוא שוטר במשטרת ישראל.
2. בין השנים 1999-2001 למד התובע לתואר ראשון במינהל עסקים בשלוחה. בחודש 9/2001 הגיש התובע בקשה לאישור שקילות לנתבע (נספח א לסיכומי המדינה).
3. בחודש ינואר 2005 זומן התובע לראיון. מאחר שנמצאה עבודת גמר הדומה לעבודת הגמר שהגיש התובע, הוא זומן לראיון נוסף בחודש פברואר 2005. לאחר מכן הודיע לו הנתבע כי בקשתו נדחתה. במכתב הדחיה נכתב כי תוכנית הלימודים שנלמדה בשלוחה אינה תואמת את תכנית הלימודים שנדרשה על ידי אוניברסיטת לטביה. לפיכך על התובע לפנות לאוניברסיטת לטביה בכדי להבהיר זאת (מכתב מיום 1.3.05, נספח ג' לסיכומי המדינה).
4. התובע פנה בשנית אל הנתבע בעקבות בג"צ 4573/04, שבו הודיעה המדינה כי לא תעמוד עוד על נימוק אי ההתאמה, וביקש לקבל אישור שקילות. רק במועד זה הודיעה המדינה לתובע כי קיים חשד כי עבודת הגמר שהגיש לא הוכנה על ידו, ונדחתה בקשתו לאישור שקילות. התובע השיג על כך אולם טענותיו נדחו (נספחים ד-י לסיכומי המדינה).

4. התובע טוען כי:

1. הנימוק היחיד לדחיית בקשתו למתן אישור שקילות במכתב הראשון היה אי ההתאמה בין תוכנית הלימודים בשלוחה לבין זו של אוניברסיטת לטביה. משהודיעה המדינה כי אינה עומדת על נימוק זה, הרי שהתובע זכאי לאישור שקילות. הטענה כי נמצאה עבודה זהה לעבודתו, וכי התובע לא הכין בעצמו את עבודת הגמר, הועלתה בשלב מאוחר, כשנה וחצי לאחר קיום הראיונות ומכתב הדחיה מיום 1.3.05.
2. עיון בעבודה הנוספת מעלה כי יש דמיון מסוים ברשימת המקורות. ואולם, מאחר שהתובע הכין את עבודתו על מפעל מי עדן, וממנו קיבל גם חומר הרקע לעבודה, יתכן שניתן חומר דומה גם לסטודנטים אחרים. מכל מקום החלטת הנתבע כי התובע העתיק את עבודתו לא נתמכה בראיות מוצקות וברורות.
3. הראיונות שנערכו לתובע היו במתכונת של בחינה מתוך מגמה להכשילו. לא ניתן משקל לכך שהראיון התקיים כ-4 שנים לאחר שסיים את לימודיו, ולכך שלא עסק בתחום לימודיו.
4. התובע הסתמך על המצג שהוצג לו על ידי משטרת ישראל, המועצה הישראלית להשכלה גבוהה והנתבע לפיו הלימודים בשלוחה יזכו אותו בהטבות שכר. מדיניות המשטרה עודדה בפועל ללמוד בשלוחה. על סמך מצג זה השקיע התובע ממרצו ומכספו בכדי להשלים את לימודיו. דחיית בקשתו פוגעת בזכותו הקניינית ובשמו הטוב. כמו כן עצם ההכרה בבוגרים שהגישו את בקשתם לפני התובע מהווה אפליה.
5. זכות השימוע ההוגן של התובע נפגעה משלא ניתנה לו אפשרות לייצוג בעת הראיון. לטענתו אף לאחר הדחיה היה על הנתבע לאפשר לו לממש את זכות הטיעון.

נצייו כי התובע הגיש בקשה להגיש סיכומי תשובה בתיק זה, ובקשתו התקבלה (החלטה מיום 12.2.12, ומיום 8.10.2015). עד עתה לא הוגשו סיכומי תשובה מטעמו.

5. הנתבע טוען מנגד כי:

1. נמצאה עבודה הזהה בחלקים רבים לעבודה שהגיש התובע, ואשר הוגשה לפני שהגיש התובע את עבודתו. תשובותיו בעניין זה במהלך הראיון לא נתנו לכך הסבר מספק. בנוסף לכך התמצאות התובע בתוכנה של עבודת הגמר היתה מועטה ביותר, והוא לא גילה בקיאות בסיסית בחומר הנלמד, כמצופה ממי שלמד לתואר במנהל עסקים, אף בשים לב לחלוף השנים מאז שסיים את לימודיו. משכך, המסקנה היא כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין.
2. ההחלטה אם ליתן אישור שקילות היא עניין הדורש מקצועיות מיוחדת המסורה לנתבע. בית הדין יבחן את ההחלטה באופן מינהלי בלבד. משניתנה ההחלטה באופן סביר לא יתערב בית הדין בשיקול דעתו של הנתבע. לנוכח האמור לעיל בעניין הראיונות ועבודת הגמר, מדובר בהחלטה סבירה בהחלט.
3. טענות התובע בעניין ההסתמכות, הפגיעה בזכות הקניין ואפלייתו הועלו בבג"צ מוסטקי השני ובן שמעון ונדחו. יתר על כן, לנוכח מעשי המרמה שהתגלו בשלוחה, ותעשיית העתקת העבודות נאלץ הנתבע לערוך ראיונות לבוגרים. מדובר במקרה מיוחד שבו היה צורך לבחון את אמיתות הלימודים, ובג"צ אישר זאת. יודגש כי האישור אינו ניתן באופן אוטומטי, והוא ומותנה בבחינה פרטנית של כל מקרה לגופו. התובע לא הוכיח כי עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אין כל מקום לטענת הסתמכות. מאחר שטרם ניתן לתובע אישור שקילות הרי שזכותו הקניינית טרם התגבשה. כמו כן, משלא הוכיח התובע כי עבר הליך לימודים תקין, אין הוא זכאי לאישור שקילות ועל כן אין מדובר באפליה ביחס לבוגרים אחרים.
4. לסיום הוסיף הנתבע כי התכתובת האחרונה בין הצדדים היתה בשנת 2008 ואילו התביעה הוגשה כשנתיים לאחר מכן. לפיכך מדובר בשיהוי המצדיק את דחיית התביעה אף אם לא חלפה תקופת ההתיישנות.

6. ועדת השקילות

נציבות שירות המדינה פועלת מזה שנים רבות להעלאת אחוז בעלי ההשכלה הגבוה בשירות המדינה. בבסיס פעילות זאת מצויה הנחת היסוד כי "ישנו מתאם מסוים בין רמת השכלתו של העובד או המועמד לתפקיד לבין ערך התפוקה שלו" (פ"ד מוסטקי הראשון, סעיף 12). לצורך הגשמת תכלית זו הונהגו במסגרת הסכמי עבודה הטבות שכר שונות לבעלי תארים אקדמיים. במהלך השנים נוצר צורך להעריך תארים אקדמיים שנלמדו בחו"ל לצורך מתן הטבות שכר אלה, בין היתר בשל גלי העליה לארץ. אישור השקילות נועד להשוות תואר אקדמי שניתן במוסד בחו"ל לתואר אקדמי שניתן על ידי מוסד אקדמי מוכר בישראל.

בשנת 1977 נחתם הסכם קיבוצי אשר קבע כי בחינת התארים האקדמיים תיעשה על ידי הנתבע - הוועדה להערכת תוארים ודיפלומות אקדמיים מחוץ לארץ שליד משרד החינוך והתרבות. בתחילה דנה הוועדה רק בתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי). במהלך השנים התקבלה הפרקטיקה לפיה הוועדה דנה גם בתואר ראשון.

7. על תפקידה של ועדת השקילות ונפקות החלטותיה עמד בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 6977/98. כך נפסק שם:

"במטרה לברר את טיב התארים הזרים מבחינת שקילותם לתארים בישראל הקימה נציבות שירות המדינה בשנת 1973 את הוועדה הנזכרת. ועדה זו פועלת זה שנים רבות, כשמטרתה הבלעדית היא בחינת התארים הזרים לצורך הכרתם במסגרת תנאי התעסוקה הנזכרים. כלומר, אין לוועדה מעמד כלשהו בהכרת התארים במישורים אחרים. כך, להכרת הוועדה אין כל משמעות בתחום האקדמי במובן הצר (כגון לימודי המשך באוניברסיטה) או בתחום העיסוק המקצועי המותנה בקיום תארים כלשהם.

כאמור, בשנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום ההשכלה הגבוהה בעקבות הפרטתה והתרחבות הפעילות של מוסדות פרטיים זרים בישראל מתוך מטרות מסחריות. אין להתפלא אפוא שידי הוועדה מלאו עבודה... ייאמר מיד, כי יש חשיבות גדולה לפעילותה של הוועדה, שאמנם אינה רשות סטטוטורית, אך מפעילה סמכות מינהלית כ'גוף לווייני'..." (בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316, בעמ' 320-319, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תפקידה של הוועדה מתמצה, אם כן, בבחינת השאלה האם התואר שניתן בחו"ל הינו שווה ערך לתואר אקדמי שניתן במוסד ישראלי מוכר. העקרון המנחה את הוועדה הוא עקרון השוויון. מחד גיסא - השוואת תנאי השכר בין מי שקיבל תואר אקדמי בחו"ל לבין מי שלמד בישראל ומקבל באופן אוטומטי את תנאי העבודה והטבות השכר; ומאידך גיסא בחינת זהות הדרישות האקדמיות לצורך קבלת התואר בישראל ובחו"ל (בג"צ 6977/98 הנ"ל). מתן אישור השקילות מותנה בשני תנאי סף: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף.

8. הבחינה המינהלית
כאמור לעיל, במסגרת הליכים אלה, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין סירוב הגף ליתן אישורי שקילות. בעניין בן שמעון נפסק כי לגף נתונה הסמכות לתת אישור שקילות, והחלטתו בעניין זה תיבחן על ידי בתי המשפט רק במישור המינהלי:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

לאורה של הלכה זו תיבחן אף החלטת הגף בענייננו.

9. בחינת ההחלטה המינהלית נעשית לאורן ראיות מנהליות שהוצגו לבית הדין, ובהן הראיונות שנעשו לתובעים. המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות. רשות מינהלית, בענייננו – הגף - רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהם, ובכלל זה ראיות בעלות משקל שונה בהתאם לצורך, ותוך איזון בין השיקולים השונים העומדים על הפרק. כאשר עלולה להיפגע זכות אדם לא ניתן להסתמך על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד הנעדרות כל ביסוס. על הרשות לאזן בין השיקולים השונים באופן סביר ומידתי (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.11). בית המשפט ובית הדין יתערבו בהכרעת הרשות-

"רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 הנ"ל).

נבחן, אם כן, השאלה האם החלטת הגף בענייננו עומדת באמות המידה שפורטו לעיל.

10. הראיון הראשון

לתובע נערך ראיון ראשון ביום 9.1.05. בראיון זה ידע התובע לציין כי למד 37 קורסים והגיש עבודת גמר (ע' 2 ש' 10-11), מהי עלות שכר הלימוד (ע' 2 ש' 28-29), וכי הלימודים התקיימו בימי חמישי (ע' 8 ש' 23) ובהם ניתנו הנחיות שלפיהן הגיש מטלות ועבודות למנחה (ע' 6). כמו כן התובע זכר כי היתה חובת נוכחות (ע' 9 ש' 1-3), ציין שמות של שני מנחים (ע' 8 ש' 1-16) ופירט את תהליך ההגנה על עבודת הגמר (ע' 18-19).

עם זאת, תשובותיו של התובע לגבי הלימודים עצמם היו לקויות ביותר. התובע לא ידע ליתן פרטים כלשהם, אף לא בסיסיים ביותר, אף לא על אחד מהקורסים שבהם השתתף. על מנת לסבר את האוזן נצטט מתשובותיו:

"ש. אז נסתכל על גיליון הציונים. אני רואה פה הבדל, סטטיסטיקה 1 סטטיסטיקה 2 אתה זוכר מה ההבדל ביניהם?
ת. לא. לא זוכר.
ש. יכול להיות ש-1 זה למתחילים ו2 למתקדמים ואז זה ביחד?
ת. לא זוכר, באמת שלא זוכר.
ש. אתה זוכר אם היית צריך ללמוד את שניהם או לא?
ת. לא זכור לי.
ש. ושיווק 1 ו-2?
ת. לא זכור לי אני יודע שעמדתי בכל המבחנים והעבודות(ע' 9 ש' 29- ע' 10 ש' 5)".

ובהמשך:

"ש. אני רואה שיש פה כלכלת מיקרו וכלכלת מקרו. שוב יש לי אותה שאלה כמו שסטטיסטיקה 1 ו-2. את זוכר מה ההבדל בין שני הקורסים האלה?
ת. מה זאת אומרת?
ש. כלכלת מיקרו ומקרו.
ת. רגע אני נבחן על זה?
ש. לא, לא האם זה קורס בחירה האם זה מתחילים, מתקדמים.
ת. כל הקורסים שעשינו ברור שהם היו מתקדמים. זה לא לקחו פרופסורים מהאוניברסיטה אמרו להם את עושים מאסטר במשהו.
ש. היית צריך ללמוד את שניהם או שבוחרים?
ת. ברור, אני צריך ללמוד גם מקרו כלכלה וגם מיקרו כלכלה. צריך ללמוד את הדבר הקטן הדבר הבינונני וללכת לדבר הגדול. כדי להבדיל ביניהם. מה זה אינפלציה. אני זוכר מה זה מקרו" (ע' 13 ש' 6-18).

מן האמור לעיל עולה כי התובע לא גילה התמצאות מינימאלית בחומר הלימודים. התובע לא ידע לספר דבר על עבודות שהגיש במהלך לימודיו (ע' 11 ש' 11-22) ולהסביר מושגים בסיסיים שנלמדו כגון פלח שוק ונתח שוק (ע' 13 ש' 25- ע' 14 ש' 14). תשובותיו בנוגע עבודת הגמר מעלות ספק אמיתי אם אכן טרח בהכנתה. התובע לא ידע לומר אם ניסח שאלון וחילק לעובדים וללקוחות (ע' 18 ש' 1-2, וראו גם בראיון השני בע' 8 ש' 10-11)).

אופן הכנת עבודת גמר, במיוחד למי שאינו עושה זאת כדבר שבשגרה, הינה עובדה שלא על הנקלה תישכח. העובדה שהתובע לא ידע לומר דבר וחצי דבר על אופן ביצוע המחקר מדברת בעד עצמה. גם תיאור המלצות העבודה היו כלליות ביותר (ע' 17 ש' 24-27, ובע' 20).

על אף האמור לעיל התרשמו המראיינים באופן חיובי מהתובע. לדעתם הוא גילה בקיאות מספקת בעבודת הגמר ובהליך הכנתה, המעידה על הליך לימודים תקין (נספח יא לסיכומי המדינה).

11. הראיון השני

כאמור, לתובע נערך ראיון השלמה בחודש 2/2005 בעיקר בעניין עבודת הגמר. התובע לא ידע לומר במשך כמה זמן הכין את עבודת הגמר ומתי הגיש אותה (ע' 3 ש' 1- ע' 4 ש' 5), וכאמור לעיל לא ידע לומר כיצד התבצע המחקר (ע' 8 ש' 10-11). יתר על כן, המסקנות וההמלצות שהציג בפני המראיינים שונות מאלה המפורטות בעבודת הגמר (ע' 8 ש' 19-30, ע' 67-68 לעבודת הגמר, נספח י"ג לסיכומי המדינה). בנוסף לכך ציינו המראיינים כי יש עמודים זהים בעבודת הגמר שהגיש התובע ובעבודה אחרת שהוגשה (נספח י"ב לסיכומי המדינה).

12. זאת ועוד. לסיכומי המדינה צורפה עבודת גמר שהוגשה בחודש 10/2000, היינו לפני שהתובע הגיש את עבודתו, והיא זהה בחלקה לעבודת הגמר שהגיש התובע. התובע הכחיש מכל וכל את הטענה כי לא כתב את עבודתו בעצמו, וטען כי יתכן ששתי העבודות נשענות על מקורות זהים (הן מקורות שניתנו בממסגרת הלימודים והן מקורות מחברת מי עדן) ומכאן הדמיון (ע' 14-15).

עיון בשתי העבודות מגלה כי הדמיון ביניהן רב מכדי להיות מקרי או תולדה של מקורות דומים. יש דמיון רב בניתוח הממצאים בשתי העבודות (ע' 16 ואילך לעבודת התובע, ע' 32-33 לעבודה הזהה) וזהות לא מבוטלת בהמלצות לחברה בשתיהן (ע' 53 ואילך לעבודת התובע, ע' 54-55 לעבודה הזהה). בשתיהן הומלץ לפרסם בתכניות טלוויזיה, לפרסם ולקדם את המוצר ברשתות השיווק, לתת מוצר לניסיון, להמריץ קבלנים להוסיף מתקן מים למפרט הדירה ועוד.

להבדיל מפרקי המבוא, בניתוח הנתונים ובהמלצות אמור הכותב לתרום את תרומתו האישית לנושא, ולהדגים חשיבה אינדיבידואלית ומקורית. זהות בשני אלה מעלה ספק משמעותי אם כותב העבודה, בענייננו התובע, אשר הגיש את עבודתו מאוחר יותר, אכן התמודד כראוי עם השאלות המתעוררות במסגרת העבודה, והאם הגשים את מטרת כתיבתה: לבצע עבודת מחקר ולהפגין חשיבה אישית ברמה אקדמית.

13. התובע טוען עוד כי השאלות שנשאל בראיון נועדו להכשילו. עיון בשאלות שנשאל מעלה כי לא נפל בהן כל פגם. התובע נשאל על ההרשמה לשלוחה, על דמי הרישום ושכר הלימוד; כיצד נלמדו הקורסים וכיצד נערכו המבחנים; על עבודת הגמר; אלו קורסים למד ושאלות הנוגעות לחומר הנלמד. מדובר בשאלות סבירות ורלבנטיות בהחלט לתחום לימודיו, שאינן מחייבות בקיאות יתרה. לא מצאנו כי השאלות היו מכשילות או כי יצאו מנקודת הנחה כי התובע אינו דובר אמת. מצופה כי מי שלמד לתואר במנהל עסקים ידע להשיב לפחות על חלקן. לפיכך יש לדחות את טענות התובע כי מטרת הראיון היתה להכשילו.

לסיכום - תשובות התובע הן לגבי החומר הנלמד והן לגבי עבודת הגמר אינם מעידים כי עבר הליך לימודים תקין, ומשכך החלטת הנתבע שלא ליתן לתובע אישור שקילות סבירה בהחלט.

14. נימוקי מכתב הדחיה
כאמור, במכתב הדחיה מיום 1.3.05 נכתב כי בקשת התובע נדחית בשל אי התאמה בין תוכנית הלימודים בשלוחה לבין זו של אוניברסיטת לטביה (נספח ג לסיכומי המדינה). במכתב זה לא נזכרה כלל הטענה בדבר הימצאותה של עבודה זהה. עם זאת, בכדי ליתן לתובע אפשרות להתייחס לטענה זו להזים את החשדות נגדו, נערך הראיון השני.

אכן היה על המדינה להזכיר זאת במכתב הדחיה, במיוחד כאשר מדובר בנימוק כבד משקל בדחיית בקשת התובע למתן אישור שקילות. עם זאת, אין באי העלאת הנימוק במכתב הדחיה בכדי לשנות את התוצאה. בפסק הדין מוסטקי השני קבע בית המשפט הגבוה לצדק כי אין כל דופי בנימוקי דחיה שהועלו באיחור:

"לקראת הדיון שהתקיים בפנינו ביום 26.4.2007 העלו העותרים טענה נוספת, לפיה לאחר שהמשיבים החליטו שלא לעמוד על נימוק אי ההתאמה, קיבלו מספר עותרים, אשר הנימוק המקורי לדחיית בקשתם היה נימוק אי ההתאמה, הודעות לפיהן בקשתם נדחית בשל נימוק אחר. מתגובת המשיבים להודעת העותרים, וכן מטענות המשיבים בדיון שהתקיים בפנינו עלה, כי טענתם של העותרים מתייחסת, בעיקר, לבוגרים אשר מלכתחילה נמצאו בעניינם ממצאים פרטניים, אך בנוסף הועלה לגביהם הטעם של אי ההתאמה, וטעם זה הודע להם בנימוקי דחיית בקשתם. משהחליטו המשיבים שלא לעמוד עוד על נימוק אי ההתאמה, קיבלו בוגרים אלה הודעה על כך שנימוק אי ההתאמה אינו עומד להם עוד לרועץ, אולם הממצאים הפרטניים בעניינם אינם מאפשרים הנפקת אישור שקילות. מובן כי בהתנהלות זו אין כל פסול" (ההדגשה הוספה- ד.פ.).

דברים אלה יפים גם לענייננו. לאחר שהודיעה המדינה כי אינה עומדת עוד על נימוק אי ההתאמה, נדונו הבקשות לאישור שקילות מחדש, תוך עיון במכלול החומר המצוי בתיק. התובע פנה בשנית אל הנתבע בבקשה לבחינת חוזרת של בקשתו, וזו אכן נבדקה מחדש. על כן גם אם מדובר בנימוקים חדשים, הממצאים המבססים נימוקים אלה היו קיימים עוד קודם לכן בתיק (הראיונות, עבודת הגמר והעבודה הזהה), וכפי שהובהר לעיל הם מצדיקים את דחיית הבקשה. כמו כן ניתנה לתובע אפשרות להתייחס אליהם כדבעי.

15. הסתמכות

לתובע אין זכות קנויה לקבל אישור שקילות. התובע בחר ללמוד בשלוחה של אוניברסיטה זרה. לפיכך, ידע או שהיה עליו לדעת, כי קבלת אישור השקילות מותנית בקיומו של הליך לימודים תקין, וכי והאישור אינו ניתן באופן אוטומטי.

לא זו אף זו. התובע החל את לימודיו בחודש יוני 1999 (נספח ב' לסיכומי המדינה). ביום 21.11.99, היינו כמה חודשים לאחר מכן, נאסר על השלוחה לרשום תלמידים חדשים (סעיף 23 לסיכומי המדינה). משמע שזמן קצר לאחר שהתובע החל בלימודיו כבר היה ברור כי התארים הניתנים בשלוחה הינם בעיתיים. כל אלה מערערים את הבסיס לטענת ההסתמכות של התובע ולטענתו בדבר פגיעה בקניינו.

16. התובע הוסיף כי בקשותיהם של בוגרים שהוגשו במועד מוקדם יותר אושרו, בעוד שבקשתו נדחתה שלא כדין.

המדינה הבהירה בסיכומיה כי כ-8000 בוגרים סיימו את לימודיהם בשלוחה. לכמחציתם אושר התואר לפני שהחלו הבדיקות הפרטניות. ואולם גם לגבי אלה החלה בדיקה פרטנית, והיו כאלה שאישור השקילות שניתן להם נשלל (סעיף 33). משמע שגם מי שקיבל אישור שקילות אינו חסין מפני בדיקה, ואין מדובר באפליה כלל ועיקר.

מסיכומי המדינה עולה עוד כי כ- 4,000 איש עברו הליכי בדיקה פרטניים. למחצית מהם, לערך, ניתן אישור שקילות (סעיף 57). מכאן, שבוגר שהצליח להוכיח כי עבר הליך לימודים תקין, קיבל את האישור המיוחל. התובע לא השכיל לעשות כן.

נוסיף כי גם אם נתנה המדינה נתנה אישורי שקילות שלא כדין, ולא כך הוא, אין הצדקה למתן אישור שקילות למי שאינו ראוי לו, ואין מדובר בהפליה (בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פד"י מו(1) 191).

17. ייצוג

התובע מוסיף כי זכותו לשימוע הוגן נפגעה משלא ניתנה לו אפשרות להיות מיוצג על ידי עורך דין במהלך הראיונות. טענה זו העלה התובע בפתח הראיון הראשון (ע' 1 ש' 8-10). עניין זה נדון בעב (אזורי ת"א) 5829/08 אברהם מרקוזון נגד מדינת ישראל-משרד החינוך, (ניתן ביום 12.5.09). בפסק דין זה נקבע כי לאור מהותה של זכות השימוע, יש מקום לאפשר לבוגרי השלוחה להיות מיוצגים על ידי עורך דין בראיון שנערך להם. ואולם, פסק דין זה בוטל בבית הדין הארצי (עע (ארצי) 315/09 מדינת ישראל - משרד החינוך נגד אברהם מרקוזון, ניתן ביום 12.1.10).

זאת ועוד, כפי שפורט לעיל, בראיונות נשאלו שאלות הקשורות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר. לא נשאלו בו שאלות משפטיות, ולא היה בידי ב"כ התובע, שמומחיותו בתחום המשפט, לסייע לו. התובע נדרש לגלות ידע אישי. התובע פנה לגף פעמים אחדות הן בעצמו והן באמצעות ב"כ, עניינו נבחן שוב ושוב על ידי הגף וניתנו על ידו החלטות מנומקות. התובע לא הצביע על טענה כל שהיא שיכול היה להעלות במהלך הראיון, ולא הועלתה מאחר שלא היה מיוצג, ואם תיטען טענה לגבי אופי השאלות שנשאלו, הרי כבר נפסק כי לא נפל בהן כל פגם. על כן היעדרו של עו"ד מן הראיון לא פגמה בהליך או בזכויותיו של התובע (ראו גם: תעא (אזורי נצרת) 1051/09 אדרי מאיר ובן מיכה ליזט נגד משרד החינוך – מדינת ישראל ואח', ניתן ביום 3.5.11).

18. נזכיר כי עוסקים אנו באישור שקילות התואר שניתן לתובע לצורך זכאות להטבות שכר במסגרת עבודתו בשירות המדינה. הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, הוא אינו מצדיק מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים (ראו בבג"צ מוסטקי הראשון סעיף 48). לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי.

האמצעי שנבחר לצורך בחינת השאלה האם ניתן לבוגר תואר כדין אם לאו, הוא קיומו של ראיון שעל בסיסו ניתנה החלטת המדינה. בית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הראיונות הינם אמצעי הולם לבירור שאלה זו (עניין בן שמעון). משמע שהחלטת המדינה, המבוססת על ראיון שנערך לתובע, הינה סבירה ומידתית, שכן תשובותיו לשאלות שנשאל מעלות ספק אמתי אם השתתף בהליך לימודים תקין לצורך קבלת התואר.

משכך, סבורים אנו כי ההחלטה שלא להכיר בתואר שהציג התובע כשקול לתואר ישראלי לצורך מתן הטבות שכר עומדת בכל דרישות המשפט המנהלי. ונזכיר, כאשר הפעילה הרשות את שיקול דעתה כדין, אין מקום להתערבות בית הדין.

נוכח מסקנתנו זו, אין אנו נדרשים לטענת השיהוי שהעלתה המדינה.

סוף דבר- התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ו, (13 ינואר 2016), בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".