27 אוגוסט 2015

1. תביעה זו נמנית עם כ-300 תביעות שאוחדו בבית דין זה. מדובר בתובעים שקיבלו תואר מאוניברסיטת לטביה בישראל והנתבעים (להלן – המדינה) סרבו ליתן להם אישור שקילות לתואר לצורך הענקת הטבות שכר. התובע בענייננו טוען כי הנתבעים מסרבים, שלא בצדק, ליתן לו אישור שקילות, אף כי ידע לענות על השאלות שנשאר בראיון וגילה התמצאות בחומר הנלמד.

2. זוהי השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הליך זה:

1. בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה (להלן – השלוחה), אשר אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.
2. הנתבע 1 (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.
3. במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי תארים אקדמיים הוענקו לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי השלוחה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים שניתנו בשלוחה, עד ליום 1.10.02.
4. בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים בשלוחה ונגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מהשלוחה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו כאמור. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"צ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
5. בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.
6. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
7. ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב.

3. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

1. התובע הוא שוטר במשמר הגבול למעלה מ- 20 שנים.
2. בין השנים 1999 ועד 8/2001 למד התובע תואר ראשון במינהל עסקים בשלוחה. ביום 21.2.02 הגיש התובע בקשה לקבלת אישור שקילות לגף להערכת תארים בחו"ל (נספח ג' לסיכומי המדינה).
3. בשנת 2005 נערך לתובע ראיון ראשון. ביום 2.3.05 נשלח לתובע מכתב כי בקשתו לאישור שקילות נדחתה בגלל חשד כי לא הוא כתב את עבודת הגמר, וכי לא גילה בקיאות בקורסים ובמושגים שנלמדו במהלך התואר.
4. התובע זומן לראיון חוזר (נספח ו לסיכומי הנתבעת), ובקשתו נדחתה בשנית משום שתשובותיו לשאלות שנשאל לא גילו התמצאות מספקת בחומר שנלמד ובקורסים שעבר (מכתב מיום 2.1.08, נספח ז לסיכומי הנתבעת).
5. התובע פנה אל המדינה באמצעות ב"כ (נספחים ח-ט לסיכומי המדינה) ובעצמו (נספח י לסיכומי המדינה), אך המדינה נותרה בעמדתה כי יש לדחות את בקשתו לאישור שקילות (מכתב מיום 15.9.08, נספח י"א לסיכומי המדינה).

4. התובע טוען כי:

תחילה טענה המדינה כי העתיק את עבודת הגמר (מכתב מיום 2.3.05). המדינה לא חזרה עוד על טענה זו, והסתמכה רק על הטענה כי ידיעותיו של התובע בראיון לא היו משביעות רצון. עיון בתמלול הראיונות מעלה כי התובע השיב כנדרש על כל השאלות שנשאל. כמו כן על פי פסיקת בג"צ, רק אם הוכח באופן חד משמעי כי התואר הושג במרמה, ניתן לסרב למתן אישור שקילות. בענייננו, הפגין התובע בקיאות בחומר הנלמד, משכך החלטת המדינה אינה סבירה. התובע הוסיף כי הנתבעת נדרש להרחיב על כל מושג ומושג שלא לצורך, ודי בתשובותיו כדי להפגין בקיאות.

5. הנתבעים טוענים מנגד כי:

הראיון נערך במתכונת של שיחה ולא של בחינה. בשני הראיונות לא גילה התובע בקיאות בחומר הנלמד ובמושגים רלבנטיים. גם תשובותיו באשר לעבודת הגמר לא היו משביעות רצון, מה גם שנתגלו סתירות בין התשובות שנתן בשני הראיונות. הנתבעים הוסיפו כי מדובר בהחלטה מקצועית אשר לא על בנקל יתערב בה בית הדין. גם טענת ההסתמכות אין לה על מה שתסמוך שכן אין התחייבות של המדינה תכיר בתארים.

6. ועדת השקילות

נציבות שירות המדינה פועלת מזה שנים רבות להעלאת אחוז בעלי ההשכלה הגבוה בשירות המדינה . בבסיס פעילות זאת מצויה הנחת היסוד כי "ישנו מתאם מסוים בין רמת השכלתו של העובד או המועמד לתפקיד לבין ערך התפוקה שלו" (פ"ד מוסטקי הראשון, סעיף 12). לצורך הגשמת תכלית זו הונהגו במסגרת הסכמי עבודה הטבות שכר שונות לבעלי תארים אקדמיים. במהלך השנים נוצר צורך להעריך תארים אקדמיים שנלמדו בחו"ל לצורך מתן הטבות שכר אלה, בין היתר בשל גלי העליה לארץ. אישור השקילות נועד להשוות תואר אקדמי שניתן במוסד בחו"ל לתואר אקדמי שניתן על ידי מוסד אקדמי מוכר בישראל.

בשנת 1977 נחתם הסכם קיבוצי אשר קבע כי בחינת התארים האקדמיים תיעשה על ידי הנתבע 1 - הוועדה להערכת תארים ודיפלומות אקדמיים מחוץ לארץ שליד משרד החינוך והתרבות. בתחילה דנה הוועדה רק בתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי). במהלך השנים התקבלה הפרקטיקה לפיה הוועדה דנה גם בתואר ראשון.

7. על תפקידה של ועדת השקילות ונפקות החלטותיה עמד בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 6977/98. כך נפסק שם:

"במטרה לברר את טיב התארים הזרים מבחינת שקילותם לתארים בישראל הקימה נציבות שירות המדינה בשנת 1973 את הוועדה הנזכרת. ועדה זו פועלת זה שנים רבות, כשמטרתה הבלעדית היא בחינת התארים הזרים לצורך הכרתם במסגרת תנאי התעסוקה הנזכרים. כלומר, אין לוועדה מעמד כלשהו בהכרת התארים במישורים אחרים. כך, להכרת הוועדה אין כל משמעות בתחום האקדמי במובן הצר (כגון לימודי המשך באוניברסיטה) או בתחום העיסוק המקצועי המותנה בקיום תארים כלשהם.

כאמור, בשנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום ההשכלה הגבוהה בעקבות הפרטתה והתרחבות הפעילות של מוסדות פרטיים זרים בישראל מתוך מטרות מסחריות. אין להתפלא אפוא שידי הוועדה מלאו עבודה... ייאמר מיד, כי יש חשיבות גדולה לפעילותה של הוועדה, שאמנם אינה רשות סטטוטורית, אך מפעילה סמכות מינהלית כ'גוף לווייני'..." (בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316, בעמ' 320-319, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תפקידה של הוועדה מתמצה, אם כן, בבחינת השאלה האם התואר שניתן בחו"ל הינו שווה ערך לתואר אקדמי שניתן במוסד ישראלי מוכר. העיקרון המנחה את הוועדה הוא עיקרון השוויון. מחד גיסא - השוואת תנאי השכר בין מי שקיבל תואר אקדמי בחו"ל לבין מי שלמד בישראל ומקבל באופן אוטומטי את כל הזכויות הניתנות למי שבידיו תאר זה; ומאידך גיסא בחינת זהות הדרישות האקדמיות לצורך קבלת התואר בישראל ובחו"ל (בג"צ 6977/98 הנ"ל). מתן אישור השקילות מותנה בשני תנאי סף: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף.

8. הבחינה המינהלית
כאמור לעיל, במסגרת הליכים אלה, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין סירוב הגף ליתן אישורי שקילות. בעניין בן שמעון נפסק כי לגף נתונה הסמכות לתת אישור שקילות, והחלטתו בעניין זה תיבחן על ידי בתי המשפט רק במישור המינהלי:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

לאורה של הלכה זו תיבחן אף החלטת הגף בענייננו (ראו סעיף 2.ו' לעיל).

9. המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן הסבירות. רשות מינהלית, בענייננו – הגף - רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהם, ובכלל זה ראיות בעלות משקל שונה בהתאם לצורך, ותוך איזון בין השיקולים השונים העומדים על הפרק. כאשר עלולה להיפגע זכות אדם לא ניתן להסתמך על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד הנעדרות כל ביסוס. על הרשות לאזן בין השיקולים השונים באופן סביר ומידתי (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.11). בית המשפט ובית הדין יתערבו בהכרעת הרשות -

"רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 הנ"ל).

נבחן, אם כן, השאלה האם החלטת הגף בענייננו עומדת באמות המידה שפורטו לעיל.

10. נפנה תחילה לראיון הראשון: תשובות התובע לשאלות שנשאל אינן מחזקות את טענתו כי למד לתואר כנטען. התובע לא זכר דבר וחצי דבר בכל הנוגע ללימודיו - כמה פעמים בשבוע למד וכמה שעות בכל פעם (ע' 3 ש' 7-10), מה שם משפחתו של המנחה שהנחה אותו במהלך הלימודים ובעבודת הגמר (ע' 3 ש' 21- ע' 4 ש' 1, ע' 6 ש' 22-23), מה שמותיהם של מנחים או מרצים אחרים, ומה שמות הקורסים שלמד (ע' 4-5, ע' 11). התובע אף לא זכר את שמות הקורסים שבהם קיבל ציון סופי 9 (ע' 6 ש' 10-15). כאשר נשאל התובע היכן מצא את החומר לעבודת הגמר השיב:

"ש. איזה ספריות?

ת. כל מיני ספריות.

ש. כמו?

ת. הייתי הולך לספריה, זה לא משנה איפה, אבל הייתי הולך לספריה והייתי מביא את החומר הזה" (ע' 10 ש' 4-8).

לא עלה בידי התובע לנקוב אף לא בשם של ספריה אחת או כל מקור אחר שבו נמצא החומר שעליו התבסס בעבודת הגמר. התובע נשאל על מושגים שנזכרו בעבודתו (מותג ומיצוב, ע' 11 ש' 7-13), וגם על כך לא ידע להשיב (ע' 11). כמו כן אף כי על פי המסמכים השתתף התובע בקורס על קמעוניות, לא ידע התובע להשיב על השאלה מה זה קימעונאי (ע' 11 ש' 14-20). לרוב השאלות השיב כי סיים את התואר לפני 5 שנים ואינו זוכר דבר (ראו למשל בע' 11 ש' 9, ש' 16 ועוד).

לימודים לתואר אקדמי הינם לימודים מתקדמים, והם אמורים להשאיר אצל הלומד מטען של ידע שאינו נמוג כלא היה. על כן יש לדחות את טענת התובע כי אינו זוכר דבר משום שחלפו 5 שנים.

11. הראיון השני מיום 17.11.07: התרשמותם של המראיינים בעקבות ראיון זה היתה כי התובע היה מוכן לראיון, וזכר חלקים מתוך עבודתו. אף על פי כן לא הפגין התובע התמצאות במושגי היסוד ובקורסים הנלמדים (נספח י"ב לסיכומי הנתבעת). זו גם התרשמותנו. ונפרט.

התובע אמנם זכר בראיון השני פרטים שלא זכר בראיון הראשון, שהיה סמוך יותר לתקופת הלימודים, כגון באלו ימים למד (ע' 3 ש' 6-9), אולם אין אחידות בתשובותיו בשני הראיונות. כך למשל בראיון זה אמר כי העבודות הוגשו בעברית (ע' 3 ש' 26- ע' 4 ש' 3) בעוד שבראיון הראשון אמר כי תרגם את עבודותיו לאנגלית (ע' 7 ש' 17); בראיון הראשון נשאל התובע מהו נושא המחקר של עבודת הגמר והשיב כי הוא רוצה לדעת האם אנשים מרוצים מרכבי הונדה (ע' 9 ש' 4-8). לעומת זאת בראיון השני השיב כי מטרת העבודה היא ניתוח השוק של הונדה - ספקים ומתחרים וניתוח לקוחות (ע' 6 ש' 24-26). גם באשר לאופן עריכת המחקר השיב התובע תשובות שונות. בראיון הראשון השיב התובע כך:

"ת. ...אני הסתובבתי בשטח, חילקתי שאלונים, טלפונים.

ש. כמה שאלונים?

ת. אני לא זוכר כמה שאלונים, גם בטלפון, אני לא זוכר.

ש. גם שאלונים וגם טלפונים.

ת. גם טלפון וגם הסתובבתי בשטח גם.

ש. אתה חילקת את השאלון?

ת. אני לא זוכר אם חילקתי אבל אני שלחתי את השאלונים" (ע' 9 ש' 8-15, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

לעומת זאת, בראיון השני ידע התובע להשיב לכל אותן שאלות:

"ת. אני עשיתי שאלון שחילקתי אותו, שחילקתי אותו באזור כרמיאל באזור הצפון. השאלון הזה חולק לכל נהג שיש לו רכב מ-1992... 1991, השאלון הזה חולק במשך 4 חודשים ו.

ש. אתה חילקת אותו?

ת. כן.

ש. איך, אתה יכול לפרט קצת מבחינה פיזית, טכנית איך עשית את זה?

ת. הייתי מגיע לתחנה כל הזמן...

בתחנת הדלק בכרמיאל...

הייתי מגיע לשם והייתי מפיץ את השאלונים לגבי נהגים... למי שיש לו רכב מעל 92. הונדה נכנסה לארץ ב- 1991. זה חולק במשך ארבעה חודשים השאלון הזה... 14 שאלות.

ש. אתה זוכר פחות או יותר כמה שאלונים חילקת? סדר גודל.

ת. אני חילקתי בערך מעל 100, אבל מי שענה לי זה 100 איש" (ע' 9 ש' 11-26, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תשובתו המפורטת של התובע בעניין השאלונים בראיון השני אינה מתיישבת כלל עם תשובתו בראיון הראשון. הפרטים הרבים שהופיעו בראיון השני, ובהם אופן חלוקת השאלונים, המיקום, סוג הנשאלים וכו' לא הופיעו כלל בראיון הראשון, ובראיון השני לא הוזכר תשאול טלפוני. בשים לב לכך שהראיון הראשון היה סמוך בהרבה למועד סיום הלימודים, תמוה הדבר כיצד זכר התובע דווקא בראיון השני דברים שלא ציין כלל בראיון הראשון.

לזאת יש להוסיף כי גם בראיון השני לא ידע התובע להסביר מושגים בסיסיים שאמורים להיות מוכרים היטב למי שסיים לימודים לתואר במינהל עסקים. כך למשל, לא ידע התובע לפרט מהו ממוצע משוקלל (ע' 4 ש' 6-10), מהו הון אנושי (ע' 4 ש' 12-13), מס פרוגרסיבי (ע' 4 ש' 16-17), סטיית תקן (ע' 4 ש' 22-23) ועוד. במקום מושגים אלה שעליהם נשאל, ביקש התובע להציע מושגים בעצמו ולהשיב עליהם, כגון - מאזן, תשואה, מונופול וכד', ולבחור קורסים עליהם יפרט (ע' 4-5). ואולם גם תשובותיו למושגים ולקורסים שבחר לא היו משביעות רצון (ע' 4 ש' 13-15, ע' 6 ש' 5-10). זו היתה גם התרשמות המראיינים (נספח י"ב).

12. למקרא הראיונות מתקבל הרושם כי התובע לא גילה בקיאות המצופה ממי שלמד לתואר אקדמי במנהל עסקים. גם לראיון השני שאליו התכונן התובע, הוא לא גילה הבנה ובקיאות בחומר הנלמד (ראו למשל בע' 6).

נדגיש כי כל השאלות שנשאל התובע היו לגיטימיות ולא חרגו מהוראות בג"צ בעניין זה, וניתנו לתובע מספר הזדמנויות להשיב עליהן. ניכר מאמץ מצד המראיין לקיים את הראיון באווירה נינוחה, ולא להכביד על התובע (ראו למשל דברי המראיין בע' 6 ש' 3-4).

בשים לב לכל אלה, החלטת הנתבעים שלא ליתן לתובע אישור שקילות, מאחר שלא עלה בידו לשכנע כי השתתף בהליך לימודים תקין, הינה סבירה בהחלט.

13. נזכיר כי עוסקים אנו באישור שקילות התואר שניתן לתובע לצורך זכאות להטבות שכר במסגרת עבודתו בשירות המדינה. הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות.

יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים (ראו בבג"צ מוסטקי הראשון סעיף 48). לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי.

האמצעי שנבחר לצורך בחינת השאלה האם ניתן לבוגר תואר כדין אם לאו, הוא קיומו של ראיון שעל בסיסו ניתנה החלטת המדינה. בית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הראיונות הינם אמצעי הולם לבירור שאלה זו (עניין בן שמעון). משמע שהחלטת המדינה, המבוססת על ראיון שנערך לתובע, הינה סבירה ומידתית, שכן תשובותיו לשאלות שנשאל מעלות ספק אמיתי אם השתתף בהליך לימודים תקין לצורך קבלת התואר.

משכך, סבורים אנו כי ההחלטה שלא להכיר בתואר שהציג התובע כשקול לתואר ישראלי לצורך מתן הטבות שכר עומדת בכל דרישות המשפט המנהלי. כאשר הפעילה הרשות את שיקול דעתה כדין, אין מקום להתערבות בית הדין בהחלטתה.

18. סוף דבר- התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ה, (27 אוגוסט 2015), בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".