1. תביעה זו נמנית עם כ-300 תביעות שאוחדו בבית דין זה. מדובר בתובעים שקיבלו תואר מאוניברסיטת לטביה בישראל והנתבעים (להלן – המדינה) סרבו ליתן להם אישור שקילות לתואר לצורך הענקת הטבות שכר. התובע בענייננו טוען כי הנתבעים מסרבים, שלא בצדק, ליתן לו אישור שקילות אף שסיים הליך לימודים תקין.

2. זוהי השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הליך זה:

1. בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה (להלן – השלוחה), אשר אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.
2. הנתבע 1 (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.
3. במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי תארים אקדמיים הוענקו לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי השלוחה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים שניתנו בשלוחה, עד ליום 1.10.02.
4. בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים בשלוחה ונגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מהשלוחה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו כאמור. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוקה כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
5. בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.
6. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
7. ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב.

3. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

1. התובע הינו קצין חבלה במשטרת ישראל מזה כ-15 שנים.
2. התובע למד בשלוחה לתואר במינהל עסקים ובמדעים סוציאליים בין השנים 1999-2001 (נספח א' לסיכומי המדינה).
3. ביום 18.2.02 הגיש התובע בקשה לאישור שקילות (נספח א'). לתובע נערך ראיון ולאחריו הודע לו כי בקשתו נדחתה (מכתב מיום 28.2.05, נספח ג לסיכומי המדינה) מכיוון שעבודת הגמר שהגיש לא הוכנה על ידו, ותוכנית לימודיו אינה תואמת את התכנית הנדרשת על ידי אוניברסיטת לטביה.
4. התובע פנה באמצעות ב"כ דאז והשיג על המכתב הגף מיום 28.2.05. במענה למכתב זה הודיע הגף כי מחמת הספק יש מקום לשנות את האמור במכתב הנ"ל לפיה קיים חשד כי העבודה לא הוכנה על ידי התובע. עם זאת, הראיון שנערך לתובע מוכיח כי אינו זכאי לקבלת אישור שקילות (מכתב מיום 23.2.06, נספח ד לסיכומי המדינה).
5. בחודש 10/2007 נערך לתובע ראיון שני, ובעקבותיו נדחתה בקשתו בשנית. זאת משום שהתובע לא הפגין ידע במושגי היסוד ובקורסים הנלמדים ברמה מספקת. כמו כן, התגלו פגמים בעבודת הגמר המעלים חשש כי לא הוכנה על ידו (מכתב מיום 7.1.08, נספח ה לסיכומי המדינה). התובע פנה פעם נוספת באמצעות ב"כ היום (נספחים ד-ה לכתב התביעה המתוקן) ולאחר מכן הוגשה תביעה זו.

4. התובע טוען כי:

1. במהלך הראיונות הפגין בקיאות סבירה בחומר שנלמד במהלך התואר ותשובותיו היו לשביעות רצונם של המראיינים. כך עולה גם מהתרשומת שערכו המראיינים (צורפו לסיכומי התובע). מטבע הדברים, בשל חלוף השנים ומאחר שהתובע אינו עוסק בפועל בתואר שלמד ובעת ההיא היה סטודנט לתואר ראשון אחר, סביר שלא יזכור לפרטי פרטים את המושגים והקורסים שנלמדו. אף על פי כן, ועל אף התרשמותם החיובית של המראיינים, בחר הנתבע לדחות את בקשת התובע.
2. בתום הראיון הראשון, כתבו המראיינים כי לא התגלו פגמים בעבודת הגמר של התובע. אף על פי כן במכתב הדחיה מיום 28.2.05 נקבע כי הבקשה נדחית בשל קיומה של עבודה זהה לעבודתו של התובע. התובע הדגיש כי טענה זו לא הועלתה בראיון הראשון וממילא לא יכול היה להתייחס אליה. זאת ועוד, במכתב מיום 23.2.06 חזר בו הגף מהטענה בעניין העבודה הזהה, ואף על פי כן במכתב הדחיה לאחר הראיון השני שוב הועלתה הטענה.
3. הפגמים שהתגלו בעבודת הגמר אינם מצביעים על העתקת העבודה, אלא לכל היותר על טעויות דפוס. גם המראיינים לא התרשמו כי מדובר בעבודה מועתקת. לפיכך, אין מדובר בהוכחות ברורות ומשכנעות העומדות במבחן הראיה המינהלית ובניגוד לנקבע בבג"צ מוסטקי הראשון.
4. הגף לא הציג כל ראיה כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין או כי המבחנים, המטלות והעבודות שהגיש במסגרת לימודיו הועתקו או הוכנו שלא כראוי. לטענתו אם אין ראיות המוכיחות כי התואר הושג במרמה, ועל הגף להיעתר לבקשתו למתן אישור שקילות.
5. החלטת הגף פגעה באינטרס ההסתמכות של התובע ובקניינו, והיא אינה סבירה ואינה מידתית. הגף הפלה בין בוגרים, כך שבעלי כושר שכנוע קיבלו את אישור השקילות בעוד התובע ואחרים - לא. כמו כן לבוגרים שהגישו את הבקשה לפני ההחלטה הגורפת על אי מתן אישור שקילות לבוגרי השלוחה, אושר התואר ללא בחינה ובדיקה. התובע, שאתרע מזלו להגיש את הבקשה לאחר מכן, כבר לא קיבל את האישור המבוקש.

5. הנתבעים טוענים מנגד כי:

1. לתובע נערכו ראיונות במתכונת של שיחה אישית ולא של בחינה. במהלכם ניתנה לתובע אפשרות לספק הסבר על פרוצדורת הרישום, התשלום והתכנים שנלמדו בשלוחה. למקרא תמלילי ראיונות אלה עולה בבירור כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין וכי לא ידע להשיב על שאלות בסיסיות שנשאל. גם המראיינים התרשמו כי התובע אינו יודע מושגים בסיסיים.
2. בעבודת הגמר שהגיש התובע נעשה שימוש בלשון רבים בחלק מהמקומות. כך גם נמצאה עבודת גמר שבה החלק התיאורטי זהה לחלק התיאורטי בעבודת הגמר של התובע. התובע נשאל על כך, אך לא הציג הסבר משכנע.
3. בחינת אישור השקילות היא עניין המסור למומחיותו של הגף. לפיכך, הביקורת היא במישור המינהלי, ובית הדין יטה שלא להתערב בשיקולים המקצועיים של הגף. הראיות הנדרשות הן ראיות משכנעות ומספקות במבחן הראיה המינהלית אשר אדם סביר היה מסיק מהן את המסקנות שהסיק הגף. בחינת עבודת הגמר תוך השוואתה לעבודה הזהה וכן קריאת תמלילי הראיון מוכיחים כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של הגף ועל כן אין מקום להתערב בהחלטתו.
4. טענות התובע בעניין הסתמכותו, הפגיעה בזכותו הקניינית ואפלייתו הועלו בבג"צ מוסטקי השני ובג"צ בן שמעון ונדחו. כמו כן, משהתגלו פגמים משמעותיים בשלוחה לא יכול היה התובע להסתמך על התואר שנלמד שם. לתובע אין זכות קנויה זכות לקבל אישור אוטומטי של הגף לבקשתו, ועליו לעמוד בתנאים שנקבעו בכדי לקבל אישור שקילות. משלא עמד התובע בתנאים אלה אין לו זכות לקבל את האישור.
5. ההליכים הפרטניים עומדים במבחן ההתאמה בין המטרה לאמצעי שנבחר להשגתה. מדובר באמצעי שפגיעתו פחותה והוא מידתי. הליכי הבדיקה הביאו בחשבון את הזמן שחלף מאז סיום הלימודים, ורק בחלק מהמקרים, שבהם הוכח על פי הראיות המינהליות כי לא הבוגר לא עבר הליך לימודים תקין, לא אושרה הבקשה. כמו כן גם אם בחלק מהמקרים ניתן אישור שקילות שלא כדין, אין בכך כדי להצמיח לתובע זכות לקבלת אישור.

6. ועדת השקילות

נציבות שירות המדינה פועלת מזה שנים רבות להעלאת אחוז בעלי ההשכלה הגבוהה בשירות המדינה . בבסיס פעילות זאת מצויה הנחת היסוד כי "ישנו מתאם מסוים בין רמת השכלתו של העובד או המועמד לתפקיד לבין ערך התפוקה שלו" (פ"ד מוסטקי הראשון, סעיף 12). לצורך הגשמת תכלית זו הונהגו במסגרת הסכמי עבודה הטבות שכר שונות לבעלי תארים אקדמיים. במהלך השנים נוצר צורך להעריך תארים אקדמיים שנלמדו בחו"ל לצורך מתן הטבות שכר אלה, בין היתר בשל גלי העליה לארץ. אישור השקילות נועד להשוות תואר אקדמי שניתן במוסד בחו"ל לתואר אקדמי שניתן על ידי מוסד אקדמי מוכר בישראל.

בשנת 1977 נחתם הסכם קיבוצי אשר קבע כי בחינת התארים האקדמיים תיעשה על ידי הוועדה (או-הגף) להערכת תארים ודיפלומות אקדמיים מחוץ לארץ שליד משרד החינוך והתרבות. בתחילה דנה הוועדה רק בתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי). במהלך השנים התקבלה הפרקטיקה לפיה הוועדה דנה גם בתואר ראשון.

7. על תפקידה של ועדת השקילות ונפקות החלטותיה עמד בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 6977/98. כך נפסק שם:

"במטרה לברר את טיב התארים הזרים מבחינת שקילותם לתארים בישראל הקימה נציבות שירות המדינה בשנת 1973 את הוועדה הנזכרת. ועדה זו פועלת זה שנים רבות, כשמטרתה הבלעדית היא בחינת התארים הזרים לצורך הכרתם במסגרת תנאי התעסוקה הנזכרים. כלומר, אין לוועדה מעמד כלשהו בהכרת התארים במישורים אחרים. כך, להכרת הוועדה אין כל משמעות בתחום האקדמי במובן הצר (כגון לימודי המשך באוניברסיטה) או בתחום העיסוק המקצועי המותנה בקיום תארים כלשהם.

כאמור, בשנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום ההשכלה הגבוהה בעקבות הפרטתה והתרחבות הפעילות של מוסדות פרטיים זרים בישראל מתוך מטרות מסחריות. אין להתפלא אפוא שידי הוועדה מלאו עבודה... ייאמר מיד, כי יש חשיבות גדולה לפעילותה של הוועדה, שאמנם אינה רשות סטטוטורית, אך מפעילה סמכות מינהלית כ'גוף לווייני'..." (בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316, בעמ' 320-319, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תפקידה של הוועדה מתמצה, אם כן, בבחינת השאלה האם התואר שניתן בחו"ל הינו שווה ערך לתואר אקדמי שניתן במוסד ישראלי מוכר. העקרון המנחה את הוועדה הוא עקרון השוויון. מחד גיסא - השוואת תנאי השכר בין מי שקיבל תואר אקדמי בחו"ל לבין מי שלמד בישראל ומקבל באופן אוטומטי את תנאי העבודה והטבות השכר; ומאידך גיסא בחינת זהות הדרישות האקדמיות לצורך קבלת התואר בישראל ובחו"ל (בג"צ 6977/98 הנ"ל). מתן אישור השקילות מותנה בשני תנאי סף: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף.

8. הבחינה המינהלית
כאמור לעיל, במסגרת הליכים אלה, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין סירוב הגף ליתן אישורי שקילות. בעניין בן שמעון נפסק כי לגף נתונה הסמכות לתת אישור שקילות, והחלטתו בעניין זה תיבחן על ידי בתי המשפט רק במישור המינהלי:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

לאורה של הלכה זו תיבחן אף החלטת הגף בענייננו (ראו סעיף 2.ו' לעיל).

9. המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן הסבירות. רשות מינהלית, בענייננו – הגף - רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהם, ובכלל זה ראיות בעלות משקל שונה בהתאם לצורך, ותוך איזון בין השיקולים השונים העומדים על הפרק. כאשר עלולה להיפגע זכות אדם לא ניתן להסתמך על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד הנעדרות כל ביסוס. על הרשות לאזן בין השיקולים השונים באופן סביר ומידתי (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.11). בית המשפט ובית הדין יתערבו בהכרעת הרשות -

"רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 הנ"ל).

נבחן, אם כן, השאלה האם החלטת הגף בענייננו עומדת באמות המידה שפורטו לעיל.

10. הראיון הראשון

כאמור, לתובע נערך ראיון בשנת 2005. התובע נשאל הן שאלות פרוצדוראליות בעניין ההרשמה ללימודים, הימים והשעות שבהם התקיימו השיעורים וכד', ושאלות הנוגעות לתוכן הלימודים - מושגים, קורסים ועוד. למקרא תמלול הראיון מתקבל הרושם כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין. כך למשל התובע לא ידע לומר מתי התחיל את לימודיו ומתי סיים (ע' 1 לראיון, נספח ח1 לסיכומי המדינה); מהן הדרישות הקבלה ללימודים (ע' 3 לראיון); מי היו המנחים והמרצים בקורסים ומי היתה המנחה שלו (ע' 4-5, 7); באלו ימים ושעות נלמדו הקורסים בשלוחה (ע' 5); באיזה אופן הועברו המטלות לסטודנטים (ע' 6) ועוד.

גם במישור התוכני לא זכר התובע הרבה. כך למשל לא עלה בידי התובע לספר ולו על קורס אחד שהוא זוכר במיוחד לחיוב או לשלילה (ע' 6); התובע נשאל על קורסים מרשימת הקורסים בגיליון הציונים שלו ובהם: סטטיסטיקה 1 ו-2, פסיכולוגיה של הניהול, כלכלה מיקרו וכלכלה מקרו ועוד (ע' 7-8), אך לא ידע לומר עליהם דבר. על מנת לסבר את האוזן נצטט חלק מהראיון:

"ש. במסגרת הלימודים אתה זוכר אם היה קורס במיקרו כלכלה או קורס אחר במאקרו כלכלה?

ת. אני לא זוכר ואני גם לא חושב שזה רלבנטי לשקילות של התואר.

ש. לא, אני אחזור יותר לאט אנו מדברים המילים שאני משתמשת בהם זה באמת נוגע בתוכן, אני אומרת מיקרו אני אומרת מאקרו אבל אני שואלת אותך מה זה, אני שואלת אותך האם למדתם מיקרו ומאקרו.

ת. אז אני שוב אומר לך, התכנים עצמם של התואר, למדתי אם הקורס נגע במיקרו מאקרו או בסטטיסטיקה או נגע בפסיכולוגיה אני לא זוכר אותם.

ש. אתה לא זוכר אם למדתם בכלל מיקרו או מאקרו? אם למדתם סטטיסטיקה 1 ו- 2?

ת. אמרתי לך, קורסים בודדים אני זוכר, באנגלית אני זוכר שעברתי מבחן, במתמטיקה אני זוכר שעברתי מבחן" (ע' 8 לראיון).

קורסים במיקרו ומאקרו מהווים חלק מליבת הנושאים הנלמדים בתואר למינהל עסקים. אך סביר הוא כי כל סטודנט שלמד קורסים אלה, יזכור מושגי יסוד באופן בסיסי ביותר. תשובותיו של התובע מלמדות כי הוא אינו יודע דבר וחצי דבר מן החומר שנלמד בקורסים אלה, ואף באחרים. התובע נשאל על מושגים בסיסיים ביותר (פלח שוק, סטיית תקן, התנהגות צרכנים, התפלגות נורמאלית וכד') ולא השיב תשובות מספקות אף לא לגבי אחד מהם (ע' 8-9 לראיון).

גם תשובותיו בנוגע לעבודת הגמר לא היו משביעות רצון בהתחשב בכך שמדובר בעבודת גמר המשתרעת על פני 55 עמודים ועליה נבחן התובע בפני וועדה. כך למשל התובע לא ידע לומר כיצד בחר את הנושא, מי חנך אותו בעבודה, איך בדק את נושא המחקר, מהן השערות המחקר, מי ניסח את השאלון שחולק לצרכי המחקר, האם נעזר בספרים לצורך העבודה, כיצד הכין את העבודה ועוד (ע' 10-11 לראיון).

בתום הראיון, כתבו המראיינים כך:

"חוץ מהליך הרישום והליך ההגנה מרואיין לא זוכר פרטים הממעידים על מהלך לימודים תקין (לא מועדי מפגשים, שמות מרצים, תכני קורסים). ציין שעבר זמן. שכיום הוא לומד לתואר ראשון אחר ויכול להיות שהוא מבולבל בגלל זה. חייבים לציין שהמרואיין משדר אמינות" (נספח א' לסיכומי התובע, ההדגשה הוספה- ד.פ.).

המסקנה העולה מן הראיון הראשון הינה כי התובע לא הוכיח בקיאות מינימלית בחומר הנלמד בתואר הראשון.

12. הראיון השני

בחודש 10/2007 נערך לתובע ראיון נוסף. ראיון זה היה שונה לחלוטין מן הראשון. כך למשל בעוד שבראיון הראשון לא זכר התובע את שמה של המנחה שלו וידע לציין רק כי היא ג'ינג'ית (ע' 5 לראיון), בשני זכר בוודאות את שמה (ע' 4 ש' 6); גם את המנחה של עבודת הגמר לא זכר התובע בראיון הראשון (ע' 10) ובשני זכר כי שמו גדי (ע' 11 ש' 4-7); בראיון הראשון לא ידע התובע לומר כיצד בחר את הנושא (ע' 10) ואילו בראיון השני ניתן הסבר ארוך ומפורט כיצד נבחר הנושא. על מנת לסבר את האוזן נצטט את דבריו אלה של התובע. בראיון הראשון השיב התובע כך:

"ש. איך בחרת את הנושא?

ת. אין לי מושג איך זה התגלגל לזה".

כך השיב התובע לשאלה זו בראיון השני:

"ש. איך הגעת לנושא העבודה?

ת. נושא העבודה? מצחיק, יש לי חברים טובים שלמדו בחברת פרו מרקט, למדו שיווק, זה לא שיווק, קופי רייטינג. היינו יושבים החבר'ה וזה, נורא הלהיב אותי נושא השיווק, הם למדו את כל הנושא של פרסומים, מה משפיע על, מה כדאי לפרסם דברים כאלה, זה גלגל אותי ככה עוד תקופה גם כן להגיע לנושא השיווקי, והנושא הספציפי התמקדנו יחד במידה... על אותו מנחה שלנו שהיה באותה תקופה... הייתי חייב לשבת אתו להעלות כמה רעיונות, ביחד הגענו לנושא של הדיוור הישיר".

בראיון הראשון התובע אמר כי אינו זוכר אם היתה ב"מודום" (שלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל) ספריה (ע' 6) ואילו בשני אמר כי היתה ספריה קטנה במודום (ע' 10 ש' 4-5). אלו רק חלק מהדוגמאות המצביעות על השוני המשמעותי ביותר בין שני הראיונות. לא ניתן לכך כל הסבר. ודוק, הראיון הראשון התקיים כ-3 שנים לאחר סיום התואר ודווקא אז סביר להניח שזכרונו של התובע היה בהיר יותר מאשר בראיון השני שנערך 6 שנים לאחר סיום הלימודים, ולא כך היה. קשה להניח כי פרטים שהתובע לא זכר בראיון הראשון, 3 שנים לאחר שסיים את התואר, שבו ועלו לפתע בזיכרונו 6 שנים לאחר מכן.

בנוסף לכך גם בראיון השני לא ידע התובע להשיב על מושגים בסיסיים כגון: קרטל, סובסידיה ישירה, אינטגרל וכד' (ע' 6), וגם כאשר השיב התובע על השאלות שנשאל, לא היו התשובות מספקות (נספח ב' לסיכומי התובע). כך למשל על ההסבר למושג "ממוצע משוקלל" קיבל התובע ציון 1 מתוך 5, על המושג "התפלגות נורמאלית" - 3 מתוך 5, "דו"ח רווח והפסד" - 2 מתוך 5 וכן הלאה. נציין כי התובע קיבל 4 מתוך 5 על תשובתו לסטיית תקן. בסיכום התרשמותם כתבו הבוחנים כך:

"מושגי יסוד ברובם לא ידע בכלל ואחד ידע נכון. קורסים ידע בנוני או מעט פחות. לגבי העבודה - הוא ידע חלקי בלבד. לא ידע להסביר פרטים בסיסיים... אין לנו התרשמות חד משמעית (אם העתיק או העתיקו ממנו)".

אם כן, גם בראיון השני לא הפגין התובע ידע מספק המעיד כי למד לתואר כדין, וכי הלימודים השאירו עליו את רישומם.

13. עבודת הגמר

עבודת הגמר שהגיש התובע מעוררת תמיהות משמעותיות ביותר, שלא עלה בידי התובע ליישבן. ראשית, בשאלון שהעביר התובע לנשאלים נכתב כך:

"הרשה לגזול מזמנך בערך כ- 10 דקות. מטרת שאלון זה היא למטרת מחקר מטעם האוניברסיטה הפתוחה... נתוני השאלון יישארו במאגר המידע של האוניברסיטה הפתוחה למטרת ניתוח פנימי של המערכת." (ע' 57 לעבודת הגמר, נספח ו לסיכומי המדינה, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

התובע נשאל מדוע נרשם כי מדובר בשאלון של האוניברסיטה הפתוחה ובמאגר שלה, ולא ידע להשיב על כך (ע' 11 ש' 18- ע' 12 ש' 5). מדובר בפגם חמור ביותר. הרי התובע היה אמור לנסח את השאלון ולהציגו לפני הנשאלים. האם יעלה על הדעת כי התובע הציג בפני הנשאלים שאלון שהוא אינו יודע מה כתוב בו? הדבר מעלה חשש כבד אם התובע הוא שהציג את השאלון לנשאלים, ועל סמך תשובותיהם כתב את העבודה.

לזאת יש להוסיף כי החלק התיאורטי של עבודת הגמר זהה לזה שנמצא בעבודת גמר נוספת (נספח ז' לסיכומי המדינה). התובע טוען כי יתכן שנעשה שימוש בשתי העבודות במקורות מידע זהים או כי המזכירות בשלוחה נתנה העתקים מעבודות גמר לסטודנטים אחרים (ע' 20-21). זהו הסבר קלוש, במיוחד לנוכח אזכור האוניברסיטה הפתוחה בעבודה.

לגבי השימוש בלשון רבים בעבודה טען התובע כי העבודה הודפסה במחשב של חברו ויתכן שארעו שיבושים בעת העברת העבודה ממחשב למחשב, וכי הוא עצמו לא הגיה את העבודה כדבעי (ע' 19 ש' 1-11). אין זה סביר כלל ועיקר כי העברת עבודה ממחשב למחשב תגרום לשינויים מסוג זה, והתובע עצמו מודע לכך (סעיף 117 לסיכומיו).

14. מסקנת האמור לעיל היא כי גם בעבודת הגמר נפלו פגמים מהותיים המעלים חשש ממשי כי לא הוכנה על ידי התובע. די בכך כדי לדחות את תביעתו של התובע, שכן הגשת עבודת גמר הינה תנאי לקבלת התואר. ואולם כפי שצוין לעיל אין זה הפגם היחיד המלמד כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין. גם תשובותיו לשאלות שנשאל בראיון מעידות על כך.

15. התובע טוען עוד במכתב מיום 23.2.06 חזרה בה המדינה מן הטענה כי לא הוא שכתב את עבודת הגמר שהגיש. לפיכך, המדינה לא היתה רשאית להעלות טענה זו במכתב הדחיה מיום 7.1.08 ובכתב הגנתה.

יש לדחות טענה זו. במכתב מיום 23.2.06 נכתב כי הגף הסכים לשנות מהחלטתו מחמת הספק בלבד. דהיינו, רק משום קיומו של ספק ולא כי שוכנע כי התובע הוא שכתב את העבודה. משמע שהגף לא ממש חזר בו מטענתו זו. יתר על כן, וכפי שהובהר לעיל יש ממש בטענה זו.

זאת ועוד, בפסק הדין מוסטקי השני קבע בית המשפט הגבוה לצדק כי אין כל דופי בנימוקי דחיה שהועלו באיחור:

"לקראת הדיון שהתקיים בפנינו ביום 26.4.2007 העלו העותרים טענה נוספת, לפיה לאחר שהמשיבים החליטו שלא לעמוד על נימוק אי ההתאמה, קיבלו מספר עותרים, אשר הנימוק המקורי לדחיית בקשתם היה נימוק אי ההתאמה, הודעות לפיהן בקשתם נדחית בשל נימוק אחר. מתגובת המשיבים להודעת העותרים, וכן מטענות המשיבים בדיון שהתקיים בפנינו עלה, כי טענתם של העותרים מתייחסת, בעיקר, לבוגרים אשר מלכתחילה נמצאו בעניינם ממצאים פרטניים, אך בנוסף הועלה לגביהם הטעם של אי ההתאמה, וטעם זה הודע להם בנימוקי דחיית בקשתם. משהחליטו המשיבים שלא לעמוד עוד על נימוק אי ההתאמה, קיבלו בוגרים אלה הודעה על כך שנימוק אי ההתאמה אינו עומד להם עוד לרועץ, אולם הממצאים הפרטניים בעניינם אינם מאפשרים הנפקת אישור שקילות. מובן כי בהתנהלות זו אין כל פסול." (ההדגשה הוספה- ד.פ.)

דברים אלה יפים בשינויים המחויבים גם בענייננו. נוסיף כי לתובע נערך ראיון נוסף. במסגרת ראיון זה ניתנה לתובע הזדמנות נוספת, אשר ניתנה רק לחלק מהבוגרים, כי עניינו ידון מחדש. במסגרת בדיקה זו בדק הגף מחדש את כלל החומר המצוי בתיקו של התובע והתברר כי הטענות בעניין עבודת הגמר שרירות וקיימות. זו טיבה של בדיקה מחדש. היא מאפשרת לשני הצדדים לשקול שוב את עמדותיהם. לפיכך, גם אם מדובר בנימוקים חדשים, הרי אלה נוספו בעקבות הראיון הנוסף, ואין בכך כל פסול.

16. אפליה

התובע מוסיף כי הופלה לרעה ביחס לבוגרים אחרים. הן ביחס לאלה שהגישו בקשה לאישור שקילות לפני שניתנה ההחלטה על הקפאת מתן האישורים, והן ביחס לבעלי כושר שכנוע אשר צלחו את הראיונות בהצלחה.

המדינה הבהירה בסיכומיה כי כ-8000 בוגרים סיימו את לימודיהם בשלוחה. לכמחציתם אושר התואר לפני שהחלו הבדיקות הפרטניות. ואולם גם לגבי אלה החלה בדיקה פרטנית, והיו כאלה שאישור השקילות שניתן להם נשלל (סעיף 41). משמע שגם מי שקיבל אישור שקילות אינו חסין מפני בדיקה, ואין מדובר באפליה כלל ועיקר.

את טענת התובע בדבר כושר השכנוע של הנבדקים האחרים יש לדחות מכל וכל. מסיכומי המדינה עולה כי כ- 4,000 איש עברו הליכי בדיקה פרטניים. למחצית מהם, לערך, ניתן אישור שקילות (סעיף 9). מכאן, שבוגר שהצליח להוכיח כי עבר הליך לימודים תקין, קיבל את האישור המיוחל. התובע לא השכיל לעשות כן, לא משום שאינו רהוט או חסר כושר שכנוע, אלא שלא הוכיח בקיאות בחומר הנלמד.

נוסיף כי גם אם נתנה המדינה נתנה אישורי שקילות שלא כדין, ולא כך הוא, אין הצדקה למתן אישור שקילות למי שאינו ראוי לו, ואין מדובר בהפליה (בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פד"י מו(1) 191).

17. הסתמכות

לתובע אין זכות קנויה לקבל אישור שקילות. כאמור לעיל אישור השקילות מותנה בשני תנאים מצטברים: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף. התובע לא עמד בתנאי השני, לפיכך, אינו זכאי לאישור השקילות. התובע בחר ללמוד בשלוחה של אוניברסיטה זרה. לפיכך, ידע, או היה עליו לדעת, כי קבלת אישור השקילות מותנית בעמידה בתנאים הנ"ל והאישור אינו ניתן באופן אוטומטי.

לא זו אף זו. התובע החל את לימודיו ביולי או ספטמבר 1999 (ע' 1-2 לראיון הראשון). ביום 21.11.99, היינו כחודשיים לאחר מכן, נאסר על השלוחה לרשום תלמידים חדשים (סעיף 26 לסיכומי המדינה). משמע שזמן קצר לאחר שהתובע החל בלימודיו כבר היה ברור כי התארים הניתנים בשלוחה הינם בעייתייים. כל אלה מערערים את הבסיס לטענת ההסתמכות של התובע ולפגיעה בקניינו.

18. האם החלטת הגף הינה סבירה ומידתית?

לטענת התובע, החלטת הגף אינה סבירה ופגיעתה אינה מידתית. לטענתו האמצעי שנבחר - ראיונות פרטניים - אינו מידתי וניתן היה לבחון אמצעים אחרים לבדיקה הפרטנית. גם ההחלטה שהתקבלה בעקבות הראיון אינה מידתית, והנזק שבה רב על התועלת.

האינטרס הציבורי מחייב שלא יינתנו הטבות שכר למי שהתואר האקדמי שניתן לו אינו מצדיק זאת (מוסטקי הראשון, פסקה 48), ובירור השאלה האם ניתן התואר כדין נבחנת באמצעות ראיון. עתירה שהוגשה בעניין זה נדחתה, ובית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הראיונות הינם אמצעי נכון לבירור שאלה זו (עניין בן שמעון). המסקנה המתבקשת מכל אלה הינה כי החלטת הגף הינה מידתית, שכן נמצא כי הראיון הינו אמצעי יעיל ונכון לבחינת ההצדקה למתן הטבות שכר בהתבסס על התואר שניתן בשלוחה. נזכיר כי הטבות השכר ניתנו כדי לעודד "אקדמיזציה" של שירות המדינה, ואם לא הותיר התואר כל רישום על הלומד, אין הוא מגשים את המטרה שלשמה ניתנות הטבות השכר. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין הוא מצדיק מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים (ראו בבג"צ מוסטקי הראשון סעיף 48).

מכאן, שהחלטת המדינה, המבוססת על הראיונות שנערכו לתובע, הינה סבירה ומידתית.

לסיכום - ההחלטה שלא להכיר בתואר שהציג התובע כשקול לתואר ישראלי לצורך מתן הטבות שכר סבירה ומידתית, וניתנה לאחר שהגף הפעיל את שיקול דעתו כדין.

לפיכך נדחית התביעה.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ה, (11 אוגוסט 2015), בהעדר הצדדים.

תוקן היום, כ"ו אב תשע"ה, (11 באוגוסט 2015), בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".