22 דצמבר 2015

1. תביעה זו נמנית עם כ-300 תביעות שאוחדו בבית דין זה. מדובר בתובעים שקיבלו תואר מאוניברסיטת לטביה בישראל והנתבע (להלן גם הגף או המדינה) סרבו ליתן להם אישור שקילות לתואר לצורך הענקת הטבות שכר. התובעת בענייננו טוענת כי הנתבע מסרב, שלא בצדק, ליתן לה אישור שקילות על אף שהשלימה את לימודיה כדין.

2. זוהי השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הליך זה:

1. בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה (להלן – השלוחה), אשר אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.
2. הנתבע 1 (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.
3. במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי תארים אקדמיים הוענקו לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי השלוחה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים שניתנו בשלוחה, עד ליום 1.10.02.
4. בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים בשלוחה ונגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מהשלוחה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו כאמור. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוקה כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
5. בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.
6. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
7. ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב.

3. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

1. התובעת עבדה כגננת במשך מספר שנים.
2. לתובעת תואר ראשון מאוניברסיטת בר אילן (נספח א' לסיכומי התובעת), והיא קיבלה דיפלומה של מגיסטר למדעי החינוך מאוניברסיטת לטביה (נספח ב לסיכומי התובעת). בשנת 2002 הגישה התובעת בקשה למתן אישור שקילות של התואר הנ"ל (נספח א לסיכומי המדינה).
3. תחילה הודע לתובעת כי בשל בדיקה המתקיימת בנוגע לפעילות השלוחה, לא ניתן להעריך תארים שנתקבלו בשלוחה (נספחים ב' ו-ג' לסיכומי המדינה).
4. בחודש ינואר 2005 זומנה התובעת לראיון בעקבות בג"צ מוסטקי הראשון, ולאחריו הודע לה כי בקשתה נדחתה משום שקיים חשש שלא הכינה את עבודת גמר שכן נמצאה עבודה זהה לעבודה שהגישה, ומשום שלא הראתה התמצאות בסיסית בקורסים שלמדה (נספח ט"ו לסיכומי המדינה, החלטה מיום 27.2.15).
5. התובעת השיגה על החלטת הגף, ובין הצדדים התקיימה תכתובת ענפה שצורפה לסיכומי המדינה (נספחים ה-כ). כל טענות התובעת נדחו.
6. נוסיף כי ב"כ התובעת ביקש להשתחרר מייצוגה לאחר הגשת הסיכומים.

4. התובעת טוענת כי:

1. חרף כל פניותיה, לא קיבלה תשובות לשאלותיה באשר לקיומה של עבודה זהה. היה על הגף ליידע אותה מי הגיש עבודה זהה ולברר אם אמנם התובעת היא זו שהעתיקה את העבודה. התובעת הכינה את עבודת הגמר הכינה בעצמה והיא עוסקת במגזר הדרוזי שאליו היא משתייכת. לא הובאו די ראיות המצביעות על כך שהתובעת העתיקה את עבודת הגמר.
2. התובעת השיבה על השאלות שנשאלה במהלך הראיון בצורה ראויה ותשובותיה מגלות בקיאות בחומר הנלמד ובעבודת הגמר. זאת, בשים לב לשנים שחלפו מאז סיימה את התואר. התובעת ציינה כי פרוטוקול הראיון לא הומצא לידיה.
3. אי הכרה בתואר שלה כשקול לתואר ישראלי, בעוד שהתואר שניתן לבוגרים רבים אחרים אושר מפלה אותה לרעה ויוצר חוסר שוויון.

5. הנתבע טוען מנגד כי:

א. הובהר לתובעת כי קיים חשד שלא הכינה את עבודת הגמר שהגישה. עבודה זהה הוגשה כשנה לפני שהגישה התובעת את עבודתה. כמו כן, העבודה עצמה נכתבה בגופנים שונים וישנה בעיה במספור העמודים כך שהספרה 1 מופיעה מספר פעמים. בראיון שנערך לתובעת לא עלה בידה להזים את החשדות שהועלו נגדה. תשובותיה לשאלות לא גילו התמצאות בסיסית בחומר הנלמד ובאופן הכנת עבודת הגמר. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי התובעת לא עברה הליך לימודים תקין.

ב. המדינה אינה גוף חוקר ואין בידיה כלים לבחון האם תובעת העתיקה מאחר אם לאו. כמו כן את שמו של מגיש העבודה הזהה לא ניתן למסור בשל צנעת הפרט. בנסיבות העניין ובשים לב לתשובות התובעת ובחומר המצוי לפני הגף, החלטת הגף לדחות את בקשת התובעת למתן אישור שקילות הינה סבירה.

ג. החלטת הגף אינה מפלה את התובעת. התובעת, בדומה ל-4000 בוגרים נוספים, עברה ראיון. בוגרים רבים צלחו את הראיון, ואולם תשובותיה של התובעת לא עמדו בקריטריונים הנדרשים. לפיכך נדחתה בקשתה. גם אם ניתן אישור שקילות לבוגרים שלא כדין, אין התובעת יכולה להיבנות מטעות זו (בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פד"י מו (1) 191).

ד. המכתב האחרון בעניין בקשתה למתן אישור שקילות נשלח אל התובעת בשנת 2008, ותביעתה הוגשה רק כשנתיים לאחר מכן בשנת 2010. לפיכך יש לדחות את התביעה אף מחמת שיהוי.

6. ועדת השקילות

נציבות שירות המדינה פועלת מזה שנים רבות להעלאת אחוז בעלי ההשכלה הגבוה בשירות המדינה . בבסיס פעילות זאת מצויה הנחת היסוד כי "ישנו מתאם מסוים בין רמת השכלתו של העובד או המועמד לתפקיד לבין ערך התפוקה שלו" (פ"ד מוסטקי הראשון, סעיף 12). לצורך הגשמת תכלית זו הונהגו במסגרת הסכמי עבודה הטבות שכר שונות לבעלי תארים אקדמיים. במהלך השנים נוצר צורך להעריך תארים אקדמיים שנלמדו בחו"ל לצורך מתן הטבות שכר אלה, בין היתר בשל גלי העליה לארץ. אישור השקילות נועד להשוות תואר אקדמי שניתן במוסד בחו"ל לתואר אקדמי שניתן על ידי מוסד אקדמי מוכר בישראל.

בשנת 1977 נחתם הסכם קיבוצי אשר קבע כי בחינת התארים האקדמיים תיעשה על ידי הנתבע - הוועדה להערכת תוארים ודיפלומות אקדמיים מחוץ לארץ שליד משרד החינוך והתרבות. בתחילה דנה הוועדה רק בתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי). במהלך השנים התקבלה הפרקטיקה לפיה הוועדה דנה גם בתואר ראשון.

7. על תפקידה של ועדת השקילות ונפקות החלטותיה עמד בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 6977/98. כך נפסק שם:

"במטרה לברר את טיב התארים הזרים מבחינת שקילותם לתארים בישראל הקימה נציבות שירות המדינה בשנת 1973 את הוועדה הנזכרת. ועדה זו פועלת זה שנים רבות, כשמטרתה הבלעדית היא בחינת התארים הזרים לצורך הכרתם במסגרת תנאי התעסוקה הנזכרים. כלומר, אין לוועדה מעמד כלשהו בהכרת התארים במישורים אחרים. כך, להכרת הוועדה אין כל משמעות בתחום האקדמי במובן הצר (כגון לימודי המשך באוניברסיטה) או בתחום העיסוק המקצועי המותנה בקיום תארים כלשהם.

כאמור, בשנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום ההשכלה הגבוהה בעקבות הפרטתה והתרחבות הפעילות של מוסדות פרטיים זרים בישראל מתוך מטרות מסחריות. אין להתפלא אפוא שידי הוועדה מלאו עבודה... ייאמר מיד, כי יש חשיבות גדולה לפעילותה של הוועדה, שאמנם אינה רשות סטטוטורית, אך מפעילה סמכות מינהלית כ'גוף לווייני'..." (בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316, בעמ' 320-319, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תפקידה של הוועדה מתמצה, אם כן, בבחינת השאלה האם התואר שניתן בחו"ל הינו שווה ערך לתואר אקדמי שניתן במוסד ישראלי מוכר. העקרון המנחה את הוועדה הוא עקרון השוויון. מחד גיסא - השוואת תנאי השכר בין מי שקיבל תואר אקדמי בחו"ל לבין מי שלמד בישראל ומקבל באופן אוטומטי את תנאי העבודה והטבות השכר; ומאידך גיסא בחינת זהות הדרישות האקדמיות לצורך קבלת התואר בישראל ובחו"ל (בג"צ 6977/98 הנ"ל). מתן אישור השקילות מותנה בשני תנאי סף: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף.

8. הבחינה המינהלית
כאמור לעיל, במסגרת הליכים אלה, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין סירוב הגף ליתן אישורי שקילות. בעניין בן שמעון נפסק כי לגף נתונה הסמכות לתת אישור שקילות, והחלטתו בעניין זה תיבחן על ידי בתי המשפט רק במישור המינהלי:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

לאורה של הלכה זו תיבחן אף החלטת הגף בענייננו.

9. בחינת ההחלטה המינהלית נעשית לאורן ראיות מנהליות שהוצגו לבית הדין, ובהן הראיונות שנעשו לתובעים. המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות. רשות מינהלית, בענייננו – הגף - רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהם, ובכלל זה ראיות בעלות משקל שונה בהתאם לצורך, ותוך איזון בין השיקולים השונים העומדים על הפרק. כאשר עלולה להיפגע זכות אדם לא ניתן להסתמך על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד הנעדרות כל ביסוס. על הרשות לאזן בין השיקולים השונים באופן סביר ומידתי (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.11). בית המשפט ובית הדין יתערבו בהכרעת הרשות-

"רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 הנ"ל).

נבחן, אם כן, השאלה האם החלטת הגף בענייננו עומדת באמות המידה שפורטו לעיל.

10. הראיון

לתובעת נערך ראיון בחודש 1/2005. התובעת ציינה כי למדה במתנ"ס מעלות תרשיחא פעם בשבוע, לא זכרה במדויק באיזה יום אך זכרה את שם מנחה הקבוצה (ע' 3 ש' 11-21). התובעת הציגה לפני המראיינות עבודות שונות שכתבה במסגרת לימודיה (ע' 6 ש' 9-10), אך לא הצליחה להשיב על שאלות הנוגעות לתוכן העבודות לנושא שנדון בהם ולמושגים שהופיעו בהן, אלא אם הקריאה מן הכתוב (ע' 6-7, וראו גם בתרשומת המראיינות, נספח ד' לסיכומי המדינה, ע' 16 ש' 3-4). נוסיף כי על חלק מהעבודות נכתבה שנת 1998 למרות שהתובעת החלה את לימודיה בשנת 1999. לא ניתן לכך מענה הולם (ע' 11 ש' 13- 21).

בראיון נשאלה התובעת מתי החלה את לימודיה והשיבה כי נראה לה שבחודש 1/1999 (ע' 1 ש' 16-21 וראו גם בע' 15). ואולם, על פי גיליון הציונים שצרפה לסיכומיה, החלה התובעת את לימודיה רק בחודש 6/1999 (נספח ב'). כמו כן טענה התובעת כי למדה 8 קורסים בלבד (ע' 5 ש' 3-4) בעוד שבגיליון הציונים צויינו 11 קורסים ובנוסף - עבודת גמר. לתובעת לא היה הסבר לפער זה (ע' 5, ע' 7 ש' 15-22).

זאת ועוד, התובעת התבקשה לתאר עבודה אחת שהגישה, ובחרה עבודה שהוגשה בקורס "תקשורת בין אישית". בגיליון הציונים לא מופיע קורס בשם זה. התובעת טענה כי הכוונה ל"שיטות ומתודולוגיה של המחקר בחינוך", אך לא הצליחה להבהיר כיצד קורס זה קשור ל"תקשורת בין אישית" (ע' 6- ע' 7 ש' 11). המראיינות ציינו בתום הראיון כי התובעת לא גילתה התמצאות הבנה ובקיאות בשאלת המחקר של עבודת הגמר, במושגים, במדגם ובשאלונים הנזכרים בעבודה ובהליך איסוף החומר. תשובותיה היו שטחיות והיא לא יכלה להסביר את הקשר בין הספרות הנזכרת ברשימה הביבליוגרפית לבין נושא עבודת הגמר.

המסקנה העולה מפרוטוקול הראיון ומהתרשמות המראיינות הינה כי התובעת לא עברה הליך לימודים תקין ואמיתי.

11. עבודת הגמר

התובעת טוענת שעבודת הגמר שלה התמקדה במגזר הדרוזי שאליו היא משתייכת, ולפיכך לא יתכן שבוגר נוסף הגיש עבודה זהה לשלה (סעיף 8 לסיכומיה, ע' 21 ש' 1-11). עיון בעבודת הגמר מעלה כי היא עוסקת בעיקר באלימות בבתי הספר ככלל ולאו דווקא במגזר הדרוזי. יתר על כן, בראיון ציינה התובעת כי המחקר נעשה בשני בתי ספר יסודיים הנמצאים בכפר מגוריה (ע' 17 ש' 17-20). ואולם מעבודת הגמר עולה כי העבודה נשענת על תצפיות בבית ספר לחינוך מיוחד (ע' 27).

זאת ועוד, עיון בעבודת הגמר מעלה כי עד עמ' 37 לעבודה, העבודה נכתבה בגופן אחד ובמספור אחד, ולאחר מכן מתחיל המספור מחדש והגופן שונה. נראה שהעמודים האחרונים (32-37) מהווים סיכום של העבודה, והע' הראשון בגופן החדש מהווה פתיחה לעבודה חדשה הנושאת את הכותרת ""דקר את המורה למוות". בין שני החלקים אין כל קשר. זאת ועוד, לאחר 6 עמודים, מתחיל מספור חדש ונושא חדש - העיסוק בריטאלין. לאחר מכן מופיעים נושאים חדשים בגופנים שונים ובמספור חדש.

הרושם המתקבל למקרא עבודת הגמר הינו כי מדובר בצבר של מספר עבודות שאמורות להוות עבודת גמר אחת אף כי אין ביניהן קשר לוגי. די בכך בכדי לקבוע כי חשדו של הנתבע כי התובעת לא הכינה את עבודת הגמר שהיא דרישה הכרחית לקבלת התואר, חשד מוצדק הוא. יתר על כן, בשל הליקויים שעליהם הצבענו לעיל נראה כי אין מדובר כלל ועיקר בעבודת גמר הנדרשת לקבלת תואר שני. לכל זאת יש להוסיף כי לפנינו הוצגה עבודה זהה (ע' 1-37) שהוגשה בשנת 1999. היינו, בטרם הגישה התובעת את עבודתה.

בל נשכח כי עבודת גמר המוגשת במסגרת לימודי תואר שני אמורה להיות עבודה מקיפה ויסודית המשקפת בחינה מעמיקה ורצינית של הנושא הנדון בה, לאחר איסוף חומר תיאורטי, עריכת מחקר והסקת מסקנות. עבודה מעין זה מחייבת השקעה של שעות ואף ימי עבודה מרובים, ומי שאכן מילא מטלה זו כנדרש יוכל לתאר לפחות בקווי מתאר כללים את עיקרי העבודה, גם שנים רבות לאחר הגשתה. העדר יכולת לעשות זאת, כפי שהדגימה התובעת במהלך הראיון, מעלים חשד מבוסס כי לא ביצעה מטלה זו כנדרש, במיוחד כאשר מדובר בעבודה המשתרעת על פני כ-80 עמודים.

בשל כל אלה החלטת הנתבע לדחות את בקשת תובעת למתן אישור שקילות סבירה בהחלט. ויודגש החלטת הנתבע אינה נשענת רק על קיומה של עבודה זהה כפי שפירטנו לעיל. על כן טענותיה כי לא ניתנה לה אפשרות להזים את החשדות בעניין קיומה של עבודה זהה, דינן להידחות.

12. התובעת טענה בסיכומיה כי המדינה לא המציאה לה את פרוטוקול הראיון שנערך עמה (סעיף 13 לסיכומים). ואולם פרוטוקול הראיון צורף לכתב ההגנה (נספח א') והתובעת אף עיינה בו, והתייחסה לאמור בו בסיכומיה (סעיף 28 לסיכומיה). יתר על כן, בתצהיר גילוי המסמכים מיום 3.6.13 שנשלח לב"כ התובעת נכתב במפורש כי עותק של פרוטוקול הראיון יישלח לתובעת על פי בקשה.

לפיכך טענתה זו של התובעת אינה ברורה.

13. הפליה

התובעת מוסיפה כי הופלתה לרעה ביחס לבוגרים אחרים שלהם ניתן אישור שקילות. המדינה הבהירה בסיכומיה כי כ-8000 בוגרים סיימו את לימודיהם בשלוחה. לכמחציתם אושר התואר לפני שהחלו הבדיקות הפרטניות. ואולם גם לגבי אלה החלה בדיקה פרטנית, והיו כאלה שאישור השקילות שניתן להם נשלל (סעיף 35). כלומר גם מי שקיבל אישור שקילות אינו חסין מפני בדיקה, ואין מדובר באפליה כלל ועיקר.

מסיכומי המדינה עולה עוד כי כ-4,000 איש עברו הליכי בדיקה פרטניים. מחציתם קיבלו אישור שקילות (סעיף 58). מכאן, שאין מדובר כלל ועיקר בשלילה גורפת, ובוגר שהצליח להוכיח כי עבר הליך לימודים תקין, קיבל את האישור המיוחל. התובעת לא השכילה לעשות כן משום שלא הוכיחה התמצאות מינימלית ובקיאות בחומר הנלמד כמצופה ממי שלמד לימודים לתואר שני בחינוך.

נוסיף כי גם אם נתנה המדינה נתנה אישורי שקילות שלא כדין, ואיננו קובעים כך, אין הצדקה למתן אישור שקילות למי שאינו עומד בקריטריונים הנדרשים לקבלתו, ואין מדובר בהפליה (בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פד"י מו(1) 191).

14. נזכיר כי עוסקים אנו באישור שקילות התואר שניתן לתובעת לצורך זכאות להטבות שכר במסגרת עבודתה בשירות המדינה. הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין הוא מצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים (ראו בבג"צ מוסטקי הראשון סעיף 48). לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי.

האמצעי שנבחר לצורך בחינת השאלה האם ניתן לבוגר תואר כדין אם לאו, הוא קיומו של ראיון שעל בסיסו ניתנה החלטת המדינה. בית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הראיונות הינם אמצעי הולם לבירור שאלה זו (עניין בן שמעון). משמע שהחלטת המדינה, המבוססת על ראיון שנערך לתובעת, הינה סבירה ומידתית, שכן תשובותיה לשאלות שנשאלה מעלות ספק אמיתי אם השתתפה בהליך לימודים תקין ואמיתי לקבלת התואר.

משכך, סבורים אנו כי ההחלטה שלא להכיר בתואר שהציגה התובעת כשקול לתואר ישראלי לצורך מתן הטבות שכר עומדת בכל דרישות המשפט המנהלי. ונזכיר, כאשר הפעילה הרשות את שיקול דעתה כדין, אין מקום להתערבות בית הדין.

נוכח מסקנתנו זו, אין אנו נדרשים לטענת השיהוי שהעלתה המדינה.

סוף דבר- התביעה נדחית.

התובעת תשלם הוצאות הנתבע בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

לבקשת התובעת, המזכירות תמציא את פסק הדין לתובעת ולא לב"כ.

ניתן היום, י' טבת תשע"ו, (22 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".