06 אוקטובר 2015

1. תביעה זו נמנית עם כ-300 תביעות שאוחדו בבית דין זה. מדובר בתובעים שקיבלו תואר מאוניברסיטת לטביה בישראל והנתבע (להלן – גם המדינה) סרב ליתן להם אישור שקילות לתואר לצורך הענקת הטבות שכר.

2. זוהי השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הליך זה:

1. בשנת 1996 הוקמה בישראל שלוחה של אוניברסיטת לטביה (להלן – השלוחה), אשר אפשרה לימודים לקבלת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה בשיטת למידה מרחוק.
2. הנתבע (להלן – הגף) מעניק לבעלי תארים אקדמאיים מחו"ל "אישורי שקילות" על פיהם התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל (בענייננו - אוניברסיטת לטביה בישראל) שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות של העובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, משטרה ושב"ס.
3. במהלך שנת 2001 החלו חקירות משטרה בעקבות חשד כי תארים אקדמיים הוענקו לבוגרי השלוחה שלא כדין. בשל כך הוחלט להקפיא את מתן אישורי השקילות לבוגרי השלוחה עד לסיום החקירה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ (עליון) 4512/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ו-8 אח' נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל ואח'). בפסק הדין שניתן ביום 26.8.2002 נפסק כי על המדינה לקבל החלטה באשר לאופן התנהלותה בהיבט המנהלי ובמישור יחסי העבודה בכל הבקשות התלויות ועומדות למתן אישורי שקילות לתארים שניתנו בשלוחה, עד ליום 1.10.02.
4. בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים בשלוחה ונגד עובדי ציבור שקיבלו תארים מהשלוחה, ובעקבות זאת החליטה המדינה, ביום 20.3.03, שלא להכיר באופן גורף בתארים שניתנו כאמור. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"צ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
5. בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון). שם נפסק כי הליכי הבדיקה שבהם נקטה המדינה מתנהלים באופן ראוי וכי העותרים לא הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של הליכים אלה. עוד נפסק כי ככלל בית המשפט אינו מתערב בשיקול הדעת שהפעילה המדינה לגבי כל בקשה ובקשה, כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענה כי על המדינה לערוך לעותרים ראיון חוזר, וכי אין כל פגם בכך שהמדינה כללה בראיונות שאלות לגבי חומר הלימודים.
6. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
7. ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב.

3. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה:

1. התובע הינו גמלאי של צה"ל.
2. בשנת 1998 נרשם התובע ללימודי מנהל עסקים בשלוחה. התובע סיים את לימודיו ביום 28.2.01.
3. התובע הגיש בקשה לאישור שקילות ביום 4.7.01. נערך לו ראיון ראשון ולאחר מכן הודיע לו הנתבע כי בקשתו נדחתה משום שקיימת עבודה זהה לעבודת הגמר שהגיש, ומשום שלא גילה התמצאות בסיסית בחומר הנלמד (מכתב הנתבע מיום 27.2.05, נספח ג' לסיכומי המדינה).
4. לתובע נערך ראיון חוזר, ובקשתו נדחתה בשנית מן הטעמים המפורטים לעיל (מכתב הנתבע מיום 6.1.08, נספח ד לסיכומי המדינה).
5. התובע פנה פעמים נוספות אל הנתבע באמצעות ב"כ ואולם גם בקשות אלה נדחו (מכתב מיום 31.5.10 ומיום 25.1.08, נספח ה-ו לסיכומי המדינה).

4. התובע טוען כי:

1. לפניותיו לנתבע צורפו 6 עדויות של אנשים שאינם קשורים אליו אישית, המציינים כי עבר הליך לימודים תקין. כך למשל צורפה עדות מטעם מנהל משאבי אנוש בחברת אקרשטיין המעיד כי התובע ערך את עבודת הגמר בחברה ואף נעזר בעובדיה; עדות מטעם מנחת הסטודנטים לתואר ראשון בשלוחה באשקלון ועוד.
2. תשובות התובע בראיון מעידות על בקיאות בחומר הנלמד וכי הוא שהכין את עבודת הגמר. יש לבחון את תשובותיו בשים לב לזמן שחלף ותוך התחשבות בכך שמדובר בלימודים תיאורטיים שלא באו לידי ביטוי בעבודתו בפועל.
3. אי מתן אישור השקילות פגע בתובע כלכלית הן בשל שלילת הטבות השכר והן בשל ההוצאה הכספית על לימודיו שירדה לטמיון.

5. הנתבע טוען מנגד כי:

1. עיון בראיונות שנערכו לתובע מעלה כי התובע לא ידע להשיב לשאלות בסיסיות, וגם תשובותיו בעניין עבודת הגמר לא היו מספקות. כמו כן התגלו סתירות בין תשובותיו בראיון הראשון לתשובותיו בראיון השני. מכאן, שהחלטות הנתבע הנשענות על שני הראיונות מוצדקות.
2. הנתבע אינו גוף חוקר או בודק ואין לו כלים לבחון את נכונות המכתבים שהגיש התובע. החלטת הנתבע נשענת על ראיות מינהליות ולעיתים גם על תצהירים. ואולם במקרה זה לא היה בעדויות כדי לסייע לתובע, שעה שתשובותיו בראיון הצביעו באופן חד משמעי כי לא עבר הליך לימודים תקין.
3. לתובע אין זכות קנויה לקבל הטבות שכר. אלה מותנות בקבלת אישור שקילות. התובע לא קיבל אישור שקילות, מכיוון שלא עמד בתנאים הנדרשים ולא הוכיח כי עבר הליך לימודים תקין. לפיכך, החלטות הנתבע ניתנו כדין.

6. ועדת השקילות

נציבות שירות המדינה פועלת מזה שנים רבות להעלאת אחוז בעלי ההשכלה הגבוה בשירות המדינה . בבסיס פעילות זאת מצויה הנחת היסוד כי "ישנו מתאם מסוים בין רמת השכלתו של העובד או המועמד לתפקיד לבין ערך התפוקה שלו" (פ"ד מוסטקי הראשון, סעיף 12). לצורך הגשמת תכלית זו הונהגו במסגרת הסכמי עבודה הטבות שכר שונות לבעלי תארים אקדמיים. במהלך השנים נוצר צורך להעריך תארים אקדמיים שנלמדו בחו"ל לצורך מתן הטבות שכר אלה, בין היתר בשל גלי העליה לארץ. אישור השקילות נועד להשוות תואר אקדמי שניתן במוסד בחו"ל לתואר אקדמי שניתן על ידי מוסד אקדמי מוכר בישראל.

בשנת 1977 נחתם הסכם קיבוצי אשר קבע כי בחינת התארים האקדמיים תיעשה על ידי הנתבע - הוועדה להערכת תוארים ודיפלומות אקדמיים מחוץ לארץ שליד משרד החינוך והתרבות. בתחילה דנה הוועדה רק בתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי). במהלך השנים התקבלה הפרקטיקה לפיה הוועדה דנה גם בתואר ראשון.

7. על תפקידה של ועדת השקילות ונפקות החלטותיה עמד בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 6977/98. כך נפסק שם:

"במטרה לברר את טיב התארים הזרים מבחינת שקילותם לתארים בישראל הקימה נציבות שירות המדינה בשנת 1973 את הוועדה הנזכרת. ועדה זו פועלת זה שנים רבות, כשמטרתה הבלעדית היא בחינת התארים הזרים לצורך הכרתם במסגרת תנאי התעסוקה הנזכרים. כלומר, אין לוועדה מעמד כלשהו בהכרת התארים במישורים אחרים. כך, להכרת הוועדה אין כל משמעות בתחום האקדמי במובן הצר (כגון לימודי המשך באוניברסיטה) או בתחום העיסוק המקצועי המותנה בקיום תארים כלשהם.

כאמור, בשנים האחרונות חלו שינויים מהפכניים בתחום ההשכלה הגבוהה בעקבות הפרטתה והתרחבות הפעילות של מוסדות פרטיים זרים בישראל מתוך מטרות מסחריות. אין להתפלא אפוא שידי הוועדה מלאו עבודה... ייאמר מיד, כי יש חשיבות גדולה לפעילותה של הוועדה, שאמנם אינה רשות סטטוטורית, אך מפעילה סמכות מינהלית כ'גוף לווייני'..." (בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316, בעמ' 320-319, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

תפקידה של הוועדה מתמצה, אם כן, בבחינת השאלה האם התואר שניתן בחו"ל הינו שווה ערך לתואר אקדמי שניתן במוסד ישראלי מוכר. העקרון המנחה את הוועדה הוא עקרון השוויון. מחד גיסא - השוואת תנאי השכר בין מי שקיבל תואר אקדמי בחו"ל לבין מי שלמד בישראל ומקבל באופן אוטומטי את תנאי העבודה והטבות השכר; ומאידך גיסא בחינת זהות הדרישות האקדמיות לצורך קבלת התואר בישראל ובחו"ל (בג"צ 6977/98 הנ"ל). מתן אישור השקילות מותנה בשני תנאי סף: האחד – כי המוסד האקדמי בחו"ל הינו מוסד מוכר במדינה שבה הוא פועל ומוסמך להעניק תארים; והשני - כי מבקש האישור הציג מסמכים המוכיחים כי עמד בדרישות אותו מוסד אקדמי. אם לא יתמלאו שני התנאים הנ"ל תידחה הבקשה על הסף.

8. הבחינה המינהלית
כאמור לעיל, במסגרת הליכים אלה, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין סירוב הגף ליתן אישורי שקילות. בעניין בן שמעון נפסק כי לגף נתונה הסמכות לתת אישור שקילות, והחלטתו בעניין זה תיבחן על ידי בתי המשפט רק במישור המינהלי:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

9. המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות. רשות מינהלית, בענייננו הגף,- רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהם, ובכלל זה ראיות בעלות משקל שונה בהתאם לצורך, תוך איזון בין השיקולים השונים העומדים על הפרק. כאשר עלולה להיפגע זכות אדם לא ניתן להסתמך על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד הנעדרות כל ביסוס. על הרשות לאזן בין השיקולים השונים באופן סביר ומידתי (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.11). בית המשפט ובית הדין יתערבו בהכרעת הרשות-

"רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 הנ"ל).

נבחן, אם כן, השאלה האם החלטת הגף בענייננו עומדת באמות המידה שפורטו לעיל.

10. הראיון הראשון

התובע הוזמן לראיון הראשון בחודש ינואר 2005. עיון בתשובותיו של התובע לשאלות שנשאל מעלות ספק רב האם עבר הליך לימודים תקין. כך למשל לא זכר התובע את שמות המרצים (ע' 4 ש' 16-18); כיצד נלמדו הקורסים, האם במקביל או בנפרד (ע' 6 ש' 10-15); כמה זמן נמשך כל קורס (ע' 6 ש' 19-20). התובע גם לא זכר את שמות הקורסים שנלמדו ואת תוכנם (ע' 7-8). על מנת לסבר את האוזן נצטט את תשובותיו של התובע לשאלות אלה:

"ש. אוקי, יש משהו מכאן מכל הקורסים האלה שאתה זוכר מעבר לזה ואתה רוצה אולי לספר לנו. מוכר לך הקורסים שאתה רואה אותם.

ת. מוכר בטח שמוכר.

ש. נושאים מסוימים שיכלו לעלות בקורס מסוים אני לא יודעת מה קרוב אליך יותר אולי סוציולוגיה פסיכולוגיה, אומנות.

ת. אני לא זוכר.

ש. כלכלה.

ת. אני לא זוכר שמעי 4 וחצי שנים עברו כבר אני לא זוכר דברים שלמדתי לפני 4 וחצי שנים.

ש. יש לך פה קורס ניהול קמעונאי מה זה בעצם הקורס מה הכוונה בניהול קמעונאי?

ת. אני לא זוכר את שואלת אותי זאת שאלת בחינה זה לא שאלה..

....

ש. אוקי ואני רואה שיש לך פה מיקרו ומקרו כלכלה.

ת. נכון היה גם מיקרו וגם מקרו.

ש. זה מוכר לך אתה זוכר מה פחות או יותר ההבדל בין שני הקורסים האלה?

ת. שזה קטן וזה גדול זה מה שאני זוכר.

ש. אוקיי מה הכוונה זה קטן וזה גדול.

ת. אני לא זוכר. זה בגדול וזה בקטן זה מה שאני זוכר" (ע' 8 ש' 17- ע' 9 ש' 2).

התובע לא ידע מושגי יסוד בסיסיים ביותר, הנוגעים באופן ישיר לנושאי הלימוד (ע' 11 ש' 9-14), ולא יכול לפרט אף לא במשפט אחד מה נלמד בקורס שבו קיבל ציון מעולה (ע' 11 ש' 5-8).

לגבי עבודת הגמר התובע לא זכר מדוע בחר בנושא העבודה ובחברת אקרשטיין (ע' 11 ש' 19-21), ולא הצליח להבהיר מונחים ומודלים שבהם השתמש בעבודה (ע' 13). התובע לא זכר למי פנה בחברת אקרשטיין שעמדה במרכז עבודת הגמר (ע' 12 ש' 28-31), ולא היתה בפיו תשובה לשאלות כיצד העביר את השאלונים שעליהם מבוסס המחקר לנשאלים, ולכמה נשאלים הועבר השאלון ועוד (ע' 17).

לסיכום, במהלך הראיון הראשון לא גילה התובע בקיאות בסיסית המצופה ממי שלמד בקורסים אשר נטען כי למד בהם והכין עבודת גמר.

11. הראיון השני

ביום 15.11.07 נערך לתובע ראיון נוסף. בראיון זה זכר התובע פרטים רבים אשר לא זכר בראיון הקודם. כך למשל זכר התובע שמות של מרצים ומנחים שלא נזכרו בראיון הראשון (ע' 2 ש' 13-15, ע' 3 ש' 1). כמו כן זכר התובע את מטרות המחקר בעבודת הגמר (ע' 15 ש' 3-5) ומדוע בחר בנושא זה (ע' 16-19). נזכיר כי הראיון הראשון נערך כ-3 שנים לאחר קבלת התואר ואילו הראיון השני כ-6 שנים אחריו.

יתר על כן, במהלך הראיון טען התובע כי הכין את הגרפים בעבודה בעצמו (ע' 13 ש' 20) אם כי לא ידע לומר באיזו תכנה השתמש, והוסיף כי גם ניתוח הנתונים נעשה על ידו (ע' 14 ש' 14-15). למרות זאת בהמשך ציין לפתע התובע כי לא הוא עשה את המחקר שעליו מבוססת עבודת הגמר, אלא חברת אקרשטיין (ע' 15 ש' 11-14), וכי החברה היא זו שחילקה שאלונים וניתחה את הממצאים (ע' 17). כמו כן ספק אם הגרפים הוכנו על ידו (ע' 19 ש' 15-16).

עבודת הגמר אמורה לשקף את יכולתו של הלומד לערוך מחקר עצמאי על בסיס החומר שנלמד במהלך התואר, ולנתח את המסקנות העולות ממחקר זה. מדברי התובע עצמו עולה כי לא הוא ערך את המחקר, ודי בכך כדי לדחות את תביעתו.

לא זו אף זו, בראיון הראשון טען התובע טען כי חיבר את השאלונים וחילק אותם לנשאלים (ע' 13 ש' 29- ע' 14 ש' 26). דברים אלה אינם מתיישבים כמובן עם דבריו בראיון השני כי לא הוא ערך את המחקר. התובע לא הבהיר מדוע לא אמר מלכתחילה כי הוא שערך את המחקר, וכאשר נשאל בראיון השני היכן ציין בעבודת הגמר כי לא הוא ערך את המחקר, לא מצא היכן כתב זאת (ע' 15-16). לזאת נוסיף כי גם תשובותיו של התובע לגבי מושגי היסוד שעליהם נשאל בראיון השני לא היו משביעות רצון (ע' 23 ש' 23- ע' 24 ש' 19).

המסקנה המתבקשת מן הראיון השני, כפי שפורט לעיל, הינה כי התובע לא מילא אחר התנאי של עריכת מחקר עצמאי, וספק אם מלכתחילה היה התובע זכאי לקבל את התואר. מכל מקום העובדה שהתובע לא טרח לציין פרט זה אלא בראיון השני, ולאחר שבראיון הראשון הציג מצג כאילו הוא עצמו ערך את המחקר פועלת לחובתו. נוסיף כי תשובותיו לשאלות הנוגעות לחומר הנלמד לא העלו בקיאות בסיסית המצופה ממי שסיים תואר ראשון.

12. המכתבים

התובע צירף לתביעתו 6 מכתבים התומכים בטענתו כי עבר הליך לימודים תקין. המכתבים הם של מנהל משאבי אנוש בחברת אקרשטיין, גב' אליס מרסיאנו מנחת סטודנטים; מר עוז צורף המנחה של התובע בעבודת הגמר ומי שנתן לו ציון על העבודה; גב' שולמית רפפורט שהדפיסה את עבודותיו של התובע; מר משה בנימין - מפקדו של התובע ורעייתו לשעבר של התובע ד"ר שירזי עדית.

13. עיון במכתבים מעלה כי אין הם מבססים את טענותיו של התובע. במכתב מחברת אקרשטיין נכתב כי התובע "עשה לפני 10 שנים עבודת גמר בחברתנו". ואולם, כאמור לעיל, התובע עצמו אישר כי השתמש במחקר שנערך בחברה ולא ערך את המחקר בעצמו. לפיכך, אין במכתב בכדי לשנות את מסקנתנו דלעיל.

במכתבה של גב' אליס מרסיאנו נכתב כי התובע השתתף בשיעורים והגיש עבודות. מדובר באמירה כללית, שאינה מבססת את טענות התובע, במיוחד לנוכח תשובותיו בשני הראיונות כפי שפורט לעיל, מה גם שבראיון הראשון לא זכר התובע את שמה.

גם במכתבו של מר עוז צורף שצורף אין בכדי להועיל לתובע. מר צורף עצמו כותב במכתב כי אינו זוכר את התובע ואינו יכול להעיד על לימודיו וכיצד שקד על עבודת הגמר, אלא רק לאשר כי החתימה המופיעה על העבודה וההערות הן בכתב ידו. נדגיש עוד כי בראיון הראשון עמד התובע על כך שמר צורף היה מרצה ולא מנחה (ע' 4 ש' 11). אם אמנם השתתף התובע בכל השיעורים במשך שנתיים, סביר שהיה זוכר את שם המנחה גם בראיון הראשון.

מכתבה של גב' שלומית רפפורט אינו תורם לבירור המחלוקת בענייננו. גב' רפופורט מציינת כי הדפיסה את העבודות. אין בכך כדי לשפוך אור על השאלה מי הכין את העבודות.

שני מכתבים נוספים הם מטעם מפקדו של התובע וגרושתו. אין מדובר באנשים ניטרליים שאינם קשורים לתובע, מה גם שאין באמור במכתבים כדי לסתור את האמור לעיל.

לכך יש להוסיף כי הנתבע אינו גוף חוקר וכפי שפורט לעיל, סמכויותיו מצומצמות והן מתייחסות להכרה בתואר אך ורק לצורך הטבות שכר הניתנות לעובדי מדינה. נציין כי אף מסיכומי התובע אין זה ברור מה בקש התובע להשיג באמצעות מכתבים אלה. אין מדובר בתצהירים, וספק אם התכוון התובע או מי מהעדים להעיד לפני הגף בעניין זה.

אי לכך, אנו דוחים את טענות התובע בעניין זה.

14. הסתמכות כלכלית

התובע מוסיף עוד כי נפגע בשל אי מתן אישור שקילות הן משום שנשללו ממנו הטבות שכר הניתנות למי שבידיו לתואר, לרבות זכויות פנסיוניות; והן בשל הוצאותיו למימון הלימודים.

לתובע אין זכות קנויה לקבל אישור שקילות. התובע בחר ללמוד בשלוחה של אוניברסיטה זרה. לפיכך, ידע, או היה עליו לדעת, כי קבלת אישור השקילות מותנית בעמידה בתנאים שנקבעו. והוא אינו ניתן באופן אוטומטי לכל מי שלמד באוניברסיטה זרה, ולגף נתונה הסמכות לשקול אם התובע עומד שתנאים שנקבעו לקבלת אישור שקילות, לצורך קבלת הטבות שכר במסגרת עבודתו בשירות המדינה.

15. קבלת ההטבות מותנית בכך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לא תינתנה הטבות למי שהתואר אשר בידו אינו מצדיק זאת. תואר אקדמי אשר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים אינו מצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים (ראו בג"צ מוסטקי הראשון בסעיף 48). לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי.

16. האמצעי שנבחר לצורך בחינת השאלה האם ניתן לבוגר תואר כדין אם לאו, הוא קיומו של ראיון שעל בסיסו ניתנה החלטת המדינה. בית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הראיונות הינם אמצעי הולם לבירור שאלה זו (עניין בן שמעון). משמע שהחלטת המדינה, המבוססת על ראיון שנערך לתובע, הינה סבירה ומידתית, שכן תשובותיו לשאלות שנשאל מעלות ספק אמיתי אם השתתף בהליך לימודים תקין לצורך קבלת התואר.

משכך, סבורים אנו כי ההחלטה שלא להכיר בתואר שהציג התובע כשקול לתואר ישראלי לצורך מתן הטבות שכר עומדת בכל דרישות המשפט המנהלי. ונזכיר, כאשר הפעילה הרשות את שיקול דעתה כדין, אין מקום להתערבות בית הדין.

סוף דבר-

לנוכח האמור לעיל, נחה דעתנו כי בקשתו של התובע לקבלת אישור שקילות נדחתה כדין. משכך, התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבע בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ו, (06 אוקטובר 2015), בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".