1. מטעמו של נאשם 6 הועלו בפנינו בכתב שתי טענות מקדמיות:

א. טענת "פגם או פסול בכתב האישום" בהתייחס לאישומים 6 ו-11, לפיה העובדות המפורטות באישומים אלה אינן מבססות עבירה כלפי נאשם 6. בנוגע לאישום 1 נטען בנוסף, כי מדובר באישום המנוסח בלשון כללית, באופן אשר מקשה על מתן מענה סדור.

ב. טענת "כבר נשפטתי" בהתייחס לאישום 9 ולאישום 11 (בנוגע לשולחן הראשון). לטענת נאשם 6 הוא כבר נשפט בגין המעשים המפורטים באישומים אלה בבית משפט בבלגיה.

2. במהלך הדיון שהתקיים בתאריך 14.12.16 הודיעה ב"כ נאשם 6 כי היא מוותרת על טענת "פגם או פסול בכתב האישום", כמפורט לעיל, ואינה מבקשת את הכרעת בית המשפט בנושא. היא הסכימה שמדובר בעניינים שיובררו במהלך המשפט, וכי אין להידרש אליהם במסגרת טענה מקדמית.

3. אשר לטענת "כבר נשפטתי": הסניגורית הסכימה בטיעוניה על פה (בניגוד לנטען בבקשה בכתב) כי על בסיס האמור בכתב האישום, העבירה המפורטת באישום 6 היא "עבירת פנים" כהגדרתה בסעיף 7 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), דהיינו עבירה שבוצעה כולה או מקצתה בתחומי ישראל. לגבי אישום 11 טענה הסנגורית, שהגם שהשאלה היא מורכבת יותר ואינה עולה במובהק מעובדות כתב האישום, הרי שלצורך הדיון, לאור המפורט בתשובת המאשימה, היא נכונה לצאת מהנחה שאכן מדובר ב-"עבירת פנים". עם זאת לגישת הסנגורית, גם אם בעיקרון רשאית המדינה להעמיד לדין בישראל מי שכבר הורשע במדינה אחרת בביצוע עבירה המוגדרת כעבירת פנים, הרי שבמקרה שלנו לא היה מקום לעשות זאת, באופן אשר מצדיק את ביטול האישומים על ידי בית המשפט. הסנגורית הפנתה בעניין זה לאמור בע"פ 8010/07 חזיזה נגד מדינת ישראל (13.5.09) (להלן: "עניין חזיזה") באשר להתנגשות הקיימת בין זכותו של אדם שלא לעמוד לדין פעמיים בשל אותו מעשה עבירה, לבין סמכותה הריבונית של המדינה להעמיד לדין בגין עבירות שבוצעו בשטחה, התנגשות המחייבת איזון מצד בית המשפט. לגישתה, אין להתעלם מכך שהנאשם היה עצור בגין העבירה בבלגיה במשך כשנה ולאחר מכן ניהל הליך הוכחות והליך ערעור בהתאם לסדרי הדין הנוהגים בבלגיה, שאינם מחייבים את נוכחותו. זאת ועוד, לדעתה, יש להניח שתקופת מעצרו בבלגיה הייתה נזקפת על חשבון ריצוי העונש. החלטת המאשימה להעמיד את הנאשם לדין ולהפעיל את סמכותה הריבונית, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שלא פעלה במשך כל השנים מאז 2009 כדי להסגיר את נאשם 6 לבלגיה בכדי שירצה את העונש שנגזר עליו שם. במצב כזה, אין זה ראוי לגישתה, להעמיד את הנאשם פעם נוספת בפני הצורך לנהל הליך הוכחות לגבי אותם מעשים. ב"כ הנאשם הסכימה שהלכה למעשה הנאשם לא ריצה את העונש שנגזר עליו בבלגיה, משום שעזב את בלגיה לאחר ששוחרר בערובה ממעצרו ולא חזר לשטחה בכל מהלך המשפט ולאחריו. ב"כ הנאשם הבהירה, שהיא אינה מבססת את בקשתה על טענת "הגנה מן הצדק" אלא על הוראות החוק והפסיקה באשר ליישום הנכון, לשיטתה, של הטענה "כבר נשפטתי". זאת ועוד, לדבריה, לא ניתן להתעלם מכך שגזר הדין שהוטל על הנאשם בבלגיה ימשיך לחול על הנאשם ולחייבו גם אם בית המשפט דכאן יזכה אותו מעבירות, או לחלופין ירשיע אותו ויגזור את דינו.

4. על כך השיבה המאשימה: המצב המשפטי בענייננו הוא ברור ואינו מצריך פרשנות. החוק נותן עדיפות ברורה לסמכות הריבונית של מדינת ישראל להעמיד לדין מי שביצע עבירות בשטחה, גם אם הורשע בגין עבירה זו בחו"ל. החוק אינו מדבר על הצורך לאזן בין עקרון הריבונות לעקרון שלפיו שאין להעמיד אדם פעמיים בשל אותה עבירה. הדברים עולים במפורש בפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 84/88, מדינת ישראל נגד יעקב אברג'יל (2.4.90) (להלן: "עניין אברג'יל"). פסק הדין בעניין חזיזה, שאליו הפנתה ההגנה אינו הולם את ענייננו. שם היה מדובר בעבירת חוץ מובהקת, כאשר על המדוכה עמדה הפרשנות של חוק ההסגרה על רקע בקשת הסגרה שהוגשה נגד המערער מצד אחת המדינות שהעבירות נעברו בשטחן. לטענת המאשימה, פס"ד בעניין חזיזה דווקא תומך בטענה שאין תחולה לטענת "כבר נשפטתי" במקרה כשלנו. לטענת המאשימה, הלכה למעשה, נאשם 6 עותר בפני בית המשפט כי יתערב בהחלטת המדינה להעמידו שהיא פררוגטיבה של המדינה. זאת ועוד, לגישת המאשימה, אילו הייתה המאשימה מבקשת מבית משפט בישראל לאכוף את פסק הדין בבלגיה ולבקש שנאשם 5 ירצה בישראל את העונש שהוטל עליו בבלגיה, הייתה ההגנה מתנגדת בצדק מבחינתה, שכן ההליך הפלילי שם נוהל שלא בנוכחות הנאשם, מבלי שיעיד במשפטו כאשר גם גזר דינו ניתן בהעדרו. זאת הייתה גם הסיבה שמדינת ישראל השיבה בשלילה לבקשת ההסגרה של הרשויות הבלגיים, משום שההליך שם לא נוהל על פי כללי המשפט הנוהגים בישראל. עם זאת הצהיר ב"כ המאשימה, שככל שהנאשם יבקש לרצות בארץ את העונש שהוטל עליו בבלגיה, המאשימה תסכים לכך, ולא תעמוד על ניהול משפטו בשנית.

דיון ומסקנות:

5. הסכמת ב"כ נאשם 6 לפיה יש לראות בעבירות שיוחסו לו באישומים 9 ו-11 "עבירות פנים" מהווה נקודת מוצא לדיוננו, והיא מבטלת את הצורך להידרש לטיעונים משפטיים נוספים שהועלו בבקשה בכתב.

6. סעיף 9 לחוק העונשין קובע כך :

(א) תחולת דיני העונשין של ישראל, לרבות לעניין עבירת-חוץ, אינה מסויגת על ידי דין זר או מעשה בית דין זר, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק.

(ב) לא תהיה העמדה לדין על עבירת-חוץ אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב, אם ראה כי יש בכך ענין לציבור.

(ג) דיני העונשין של ישראל לא יחולו עוד על עבירה, אם האדם נשפט עליה בחוץ לארץ לפי בקשת מדינת ישראל, ואם הורשע שם - גם נשא את עונשו עליה.

(ד) מקום שדיני העונשין של ישראל עשויים לחול מכוח מספר דרכי תחולה, תהיה תחולתם על פי התחולה הפחות מסויגת.

מן האמור לעיל עולה, שתחולת דיני העונשין של מדינת ישראל אינה מסויגת על ידי מעשה בית דין זר, אלא אם כן נקבע אחרת בהוראת חוק מפורשת. הסייג היחידי הקבוע בסע"ק (ג) דלעיל מתייחס למצב שבו האדם נשפט בחו"ל לפי בקשת מדינת ישראל ואף נשא את עונשו. הטעם העומד מאחורי הוראת חוק זו נעוץ בריבונותה של ישראל להחיל בשטחה את הנורמות הפליליות שבחוקיה ביחס למעשה המהווה עבירה על פיהם. המדינה אינה נכונה, ככלל, להגביל את כוחה לשפוט נאשם על עבירה כזו, רק מן הטעם שמדינה זרה כבר שפטה אותו בגין אותו מעשה בתחומה ועל פי חוקיה (ראה עניין חזיזה).

במקרה שלנו מוסכם, שנאשם 6 נשפט בבלגיה שלא בעקבות בקשת ישראל, וכן, שהוא לא ריצה את העונש שנגזר עליו. ב"כ נאשם 6 אינה חולקת על כך שמשפטו של הנאשם התברר שלא בפניו וגזר הדין ניתן שלא בפניו, משעזב את בלגיה לאחר ששוחרר בערובה ומאז לא שב לתחומה. השאלה האם בעשותו כן הנאשם פעל בהיתר וברשות, כנטען על ידי ההגנה, או שמא, כטענת המאשימה, הוא הפר את תנאי השחרור בערובה שכללו את החובה להתייצב לברור דינו, אינה צריכה הכרעה בענייננו, וגם לא נוכל להידרש לה בהעדר תשתית ראייתית כלשהי בנושא.

זאת ועוד, נקבע מפורשות בפסיקה, שהוראת סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשל"ג-1973 (להלן: "סדר הדין הפלילי") לפיה אין דנים אדם פעמיים בשל אותו מעשה חלה אך ורק על הליכים פנים מדינתיים, קרי, כאלה התנהלו בפני בית משפט בישראל (ראה עניין אברג'יל):

"כללי כפל הדין בהעמדה לדין מכוח תחולה טריטוריאלית חלים רק במקרה בו אותה מדינה מטרידה יותר מפעם אחת את הנאשם באותו עניין. כאשר מדובר במדינה זרה, שהעמידה לדין את הנאשם בגין עבירה שבוצעה בישראל, יגבר האינטרס של המדינה לאכוף בעצמה את הדין הפלילי שלה על פני האינטרס של הנאשם, כי לא יוטרד פעמיים באותו עניין". (ההדגשות לא במקור- שם בעמ' 140).

ובהמשך...

"ברוח זו יש לפרש, על-כן, גם את סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]... ולהחילו על זיכוי או הרשעה קודמים בבית-דין ישראלי בלבד.

7. ב"כ הנאשם לא הפנתה אותנו להוראת חוק אחרת אשר שוללת לגבי נאשם 6 את תחולת דיני העונשין של ישראל בהתייחס לעבירות שיוחסו לו.

בהקשר זה יובהר: מרגע שהוסכם שיש לסווג את העבירות שיוחסו לנאשם 6 כ-"עבירות פנים", נגזרת המסקנה שעל המקרה שלנו לא חולשת הוראת סעיף 38(ה) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים"). סעיף 38 לפקודת הסמים שעניינו "עבירות חוץ" מרחיב את תחולתה האקסטריטוריאלית של פקודת הסמים על מנת שתחול גם על עבירות שבוצעו מחוץ לגבולות המדינה, ואולם הוא מציב לכך סייג בסעיף 38(ה), בכך שהנדון לא זוכה או הורשע בחו"ל בגין אותה עבירה. יצוין, כי במסגרת הטיעונים בכתב, התעוררה בין השאר מחלוקת בשאלה כיצד יש לפרש את האמור בסעיף 38ׁ(ה) לפקודת הסמים, וכיצד יש לקרוא את הוראותיו לנוכח ההוראה הכללית שבסעיף 15 לחוק העונשין שלפיה, על מנת לשלול תחולה אקסטריטוריאלית, אין די שהאדם הורשע בחו"ל, אלא יש להראות שגם ריצה את עונשו. כך או כך, משצומצמה המחלוקת בענייננו באשר לסיווג העבירות שמיוחסות לנאשם, אין אנו נדרשים להכריע בעניין זה.

8. כאמור, לגישתה של ב"כ נאשם 6, למרות הוראת סעיף 9 לחוק העונשין ולמרות שלא קיימת הוראת חוק אחרת ששוללת את תחולת דיני העונשין של ישראל על הנאשם בגין העבירות דכאן, עדיין שומה על בית המשפט, לנוכח ההתנגשות שקיימת בין עקרון הריבונות לבין העיקרון שאין להעמיד אדם פעמיים בגין אותה עבירה, להפעיל שיקול דעת שיפוטי ולקבוע כי בנסיבותינו לא נכון להותיר את האישומים על כנם. כאמור, הסנגורית נסמכת בעניין זה על האמור בפסק הדין בעניינו של חזיזה. נאמר כבר עתה שאין בידנו לקבל את הטענה:

ראשית, לגישתנו, אין באמור בפסק הדין בעניין חזיזה כדי לסייע לנאשם. באותו מקרה התעוררה שאלת הסגרתו של אזרח ישראלי שביצע עבירה (המוגדרת כעבירת חוץ) במדינה המבקשת (ארה"ב) לאחר שהוא כבר הורשע בגין אותה עבירה על ידי מדינה שלישית (בלגיה), אך לא ריצה את עונשו. המערער טען שם, כי יש למנוע את ההסגרה בנסיבות אלה מכוח עקרונות כלליים של תקנת הציבור המשתלבים עם עקרונות העל של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בית המשפט העליון, לאחר שעמד על ההתנגשות שקיימת בין עקרון הריבונות לבין עקרון הסיכון הכפול, התייחס למצב המשפט במדינות שונות והיה נכון להכיר בכך שמתרחשות תמורות במערכת האיזונים שבין משקלן של זכויות היסוד של הפרט לבין ההגנה על כוחה של המדינה להשליט את חוקיה, באופן שעשוי להביא לתזוזה בנקודת האיזון. עם זאת, הלכה למעשה, בית המשפט העליון לא שעה לבקשתו של המערער על רקע ההוראות המפורשות בחוק ההסגרה, ואף קבע שלא עומדת לו הגנה מטעמים של תקנת הציבור, בין השאר משום שלא ריצה את עונשו באותה מדינה שלישית. אמירותיו של בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין חזיזה בעניין ההתנגשות בין העקרונות, שאליהן הפנתה ב"כ נאשם 6, ניתנו אגב אורחא, כחלק מניתוח בעל אופי אקדמי ומחקר השוואתי. לא זו בלבד שאין הן משקפות את מלוא אמירותיו של בית המשפט בסוגיה, אלא שהן אינן משקפות את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט.

שנית, יש ממש בטענת ב"כ המאשימה, כי הלכה למעשה מבקשת הסנגורית כי נעביר תחת שבט ביקורתנו את עצם שיקול הדעת המנהלי להעמיד את הנאשם לדין, מבלי שהצביעה על עילה המצדיקה התערבות בשיקול הדעת. כידוע, שיקול הדעת אם להעמיד אדם לדין בישראל נתונה ליועמ"ש/פרקליטות וההתערבות בשיקול דעת זה במסגרת ההליך הפלילי היא בהתאם לעילות הקבועות בדין, למשל, תחת טענה של "הגנה מן הצדק" או בטענה של אכיפה בררנית, ויוצא באלה [ראה ע"פ 6328/12 פרץ (10.9.13]. במקרה שלנו, הנאשם לא הראה כי נפל פגם או פסול בהליך גופו, או בדרך קבלת ההחלטה. אשר לעצם הפעלת שיקול הדעת בהעמדת הנאשם לדין, ב"כ המאשימה הסביר מדוע הוחלט שלא להסגיר את הנאשם לבלגיה חלף העמדתו לדין בארץ, וכן הסביר מדוע התמהמהה הגשת כתב האישום הנוכחי, על מנת שלא לחבל בחקירה כולה ולחשוף עדי מדינה. הסבריו אלה מתקבלים על הדעת ואין סיבה להתערב בהם.

9. למעלה מן הצורך יש עוד לומר: נאשם 6 אינו טוען בפנינו כי הוא מעונין לקיים בארץ את גזר הדין שהוטל עליו על ידי בית המשפט בבלגיה, ובכך לחסוך מעצמו את הצורך לנהל שוב את משפטו. אם היה מבקש זאת, הרי שאליבא דברי ב"כ המאשימה, בקשתו הייתה נענית בחיוב. נאשם 6 מבקש מאתנו למעשה לבטל את כתב האישום נגדו ובכך לפטור אותו בלא כלום מעבירות חמורות לכאורה, שעליהן לא נתן את הדין. תוצאה כזו אינה מתיישבת, על פניו, עם כיבוד החוק ועם האינטרס הציבורי. לא מצאנו ממש גם בטענה שיש לקחת בחשבון את העובדה שגזר הדין שהוטל על הנאשם בבלגיה, ימשיך לרחף מעל לראשו ללא קשר לשאלה אם יזוכה או יורשע בהליך הנוכחי, ולו מן הטעם שלא הובאו בפנינו ראיות לגבי המצב המשפטי הרלוונטי על פי דיני בלגיה, או על פי כללי המשפט הבינלאומי. זאת ועוד, לדברי ב"כ המאשימה, שלא נסתרו, הרשויות בישראל דחו את הבקשה להסגיר לבלגיה את נאשם 6 מן הטעם שמשפטו התנהל בהיעדרו- הגם שלדברי באת כוחו, היה מיוצג בהליך הדיוני ובערעור ע"י סניגור מקומי ששכר - באופן שאינו מתיישב עם עקרונות המשפט הפלילי הישראלי. כפי שהוסבר לעיל, נאשם 6 אינו עומד בפני החשש שיוסגר בעתיד. לא ניתן אפוא לומר, שתחושת הצדק נמצאת נפגעת מעצם העמדתו של הנאשם לדין בישראל, על מנת שעניינו יבורר.

10. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הבקשה.

המזכירות תשגר עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ז, 25 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.