עתירת נאשם 1, שאליה הצטרפו סנגורים נוספים, היא להורות על הסרת החיסיון מעל מידע הנוגע למערכת היחסים שבין עד המדינה י.מ לבין הרשות להגנת עדים של ארה"ב ובעיקר בהתייחס לשאלה האם הוא נותר תחת חסות אותה רשות לאורך כל השנים, לרבות בעיתוי הנוכחי. מדובר במידע שלגביו הוצאה תעודת חסיון על ידי שר הפנים מכוח סעיף 45 לפקודת הראיות.

לטענת העותר, חשיפת המידע הינה הכרחית להגנת הנאשמים וזו עדיפה על פני האינטרס הציבורי שלא לגלותו. לדעת העותר, משבחר עד המדינה לשרת את אינטרס המשיבה ולסייע לה בהפללת הנאשמים, בהותירו מאחור קופת שרצים כזו או אחרת, אין כל צידוק אשר יותיר לו מעטה של חסיון או פרטיות אל מול מתן הגנה כדבעי לעותר. הדבר נכון במיוחד, לגישת העותר, מקום שבו העד חשף מיוזמתו במהלך עדותו חלק מהנתונים החוסים תחת תעודת החיסיון (פרטים שלגביהם הוצא בהמשך צו איסור פרסום לבקשת המאשימה).

המאשימה הביעה התנגדות לבקשה בטענה שמצד אחד מדובר במידע שקיימת חשיבות רבה להיותו חסוי, ומצד שני - אין בהותרת החיסיון כדי לפגוע בהגנת הנאשמים בכל צורה שהיא. ב"כ המאשימה הדגיש, כי אין מניעה להציג לעד שאלות בהתייחס, למשל, למעשים פליליים שלטענת ההגנה הוא ביצע בהיותו בארה"ב, או לגבי כל עניין אחר הנוגע לאותה "קופת שרצים" שהותיר כביכול מאחוריו כטענת ההגנה, וזאת גם מבלי לפגוע בחיסיון. ב"כ המאשימה הדגיש, כי החיסיון אינו חסיונו של עד המדינה והוא אינו רשאי לוותר עליו. העובדה שהעד חשף באופן חלקי מידע מבלי לדעת שהוא חסוי, אינה מהווה נימוק להסרת החיסיון.

כמצוות הדין, שמענו בלשכתנו הסברים מב"כ המאשימה וכן מנצ"מ בועז בלאט, מחקירות יאחב"ל שאף הגיש לנו בעניין זה מסמך בכתב. כמו כן עיינו בתעודות החיסיון ובמסמכים החסויים שנלווים אליה. פרוטוקול ישיבה זו והחומר שהתקבל, כאמור, שמור בכספת בית המשפט.

סעיף 45 (א') לפקודת הראיות קובע:

"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש שלא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם".

המוקד הוא אפוא, במידת החשיבות והתועלת שיש למידע עבור הגנת הנאשם: ככל שבית המשפט ימצא שעסקינן במידע חיוני משמעותי וחשוב, מידע שיש בו פוטנציאל להביא לזיכוי הנאשם ו/או שהתועלת בגילויו עולה על השיקולים המצדיקים אי גילויו –שורת הצדק תובילו להסרת החיסיון - ולהיפך. מידע שיש לו חשיבות משנית או שולית להגנה, גילויו יידחק הצידה למול האינטרס הציבורי שקיים באי חשיפתו [ראה למשל: בש"פ 166/18 פלוני נגד מדינת ישראל (1.3.18); ע"פ 889/96 מאזריב נגד מדינת ישראל (8.5.97); בש"פ 120/10 פלוני נגד מדינת ישראל (24.2.2010)].

בענייננו, אין טענה שמדובר במידע בעל חשיבות קרדינאלית, לא כל שכן כזה הנוגע לגופם של האירועים שעליהם נסוב כתב האישום. אף לגישת ההגנה, הערך הראייתי של המידע הוא במישור של מהימנות עד המדינה. ההגנה עותרת, כאמור, להסרת החיסיון על מנת שיתחוור מה הסטטוס של העד במסגרת יחסיו עם הרשות להגנת עדים האמריקאית. לגישתה, ככל שיתברר שהעד הוצא/סולק על ידי הרשות, יהא בהסרת החיסיון כדי ללמד מה היו הסיבות לכך, ובתוך כך לקבל מידע בשאלה האם העד ביצע עבירות או מעשים אסורים שהצדיקו את הוצאתו.

בהקשר זה נקדים ונאמר, כי במסגרת החומר שהוחסה על ידי תעודת החיסיון, לא קיים מידע כלשהו בנוגע למעשים ו/או לעבירות שביצע עד המדינה מול הרשות להגנת עדים האמריקנית. מכאן אפוא - שהמידע שעשוי להיחשף עם יוסר החיסיון, מתמצה בשאלה היחידה האם עד המדינה נמצא או אינו נמצא תחת חסות הרשות להגנת עדים האמריקנית, לרבות אם סולק בשלב כלשהו מחסות אותה רשות.

לאחר שבחנו את נסיבות המקרה, לא שוכנענו כי יש בגילוי פרט זה, כשלעצמו, כדי לשרת את הגנת הנאשמים. כפי שכבר הודגש בדברי ב"כ המאשימה, ההגנה אינה מנועה מלשאול את העד שאלות בנוגע לעבירות או לגבי מעשים פסולים שביצע בתקופה הרלוונטית, או להציג בנקודה זו ראיות ככל שהן קיימות. המידע על אודות מעשים אלה, ככל שבוצעו, אינו חסוי. השאלה ההיפותטית כיצד הגיבה או פעלה הרשות בעקבות מעשים מן הסוג הנטען, אין בה כדי להעלות או להוריד לצורך הערכת מהימנות העד. מנגד, שוכנענו שיש אינטרס ציבורי כבד משקל בהותרת החיסיון על כנו בנקודה קונקרטית זו.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הבקשה.

המזכירות תשגר עותק ההחחלטה לצדדים

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ח, 05 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.