לפנינו בקשת נאשם 6 – בקשה שאליה הצטרפו מרבית הנאשמים – לקבוע כי הליך ההכנה לעדות שנערך לעד המדינה י.מ (כמו גם לעדי המדינה שקדמו לו) חורג מהכללים שנקבעו בחוק, בפסיקה ובהנחיות, באופן שיש בו כדי לפגוע בתקינות ההליך המשפטי. כפועל יוצא מכך, מבוקש להורות על פסילת עדות עד המדינה י.מ, או לחלופין, פסילת אמירותיו בהתייחס לחומרים חדשים שהוצגו בפניו במסגרת הריאיון. כן מבוקש להורות על פסילת הוראות שאינן חוקתיות בהנחיית פרקליט המדינה 7.13 שעניינן ראיון עד.

ב"כ נאשם 6 מבססות את בקשתן על מסמך שהוגש להגנה בעקבות הכנת העד לעדות שכותרתו "נקודות חדשות שעלו במהלך ריענון העד י.מ" (להלן: "מסמך הריענון"), שממנו הן מסיקות כי נפלו פגמים מהותיים בדרך שבה נערך הראיון. כך, לטענתן, הוצגו לעד לראשונה מסמכים אשר לא הוצגו לו במהלך חקירותיו במשטרה, לרבות דוחות הDEA משנת 2007 וכן הוא התבקש, לראשונה, להתייחס לאמור בדוחות מודיעיניים שונים. כמו כן, העד הופנה לסתירות באמרותיו במשטרה בהתייחס לציר הזמנים שבו התרחשו האירועים שאותם פירט בהודעותיו. זאת ועוד, הושמעו לעד הקלטות של שיחות טלפוניות שלא היה צד להן והתבקשה פרשנותו לגביהן. הסנגוריות הוסיפו וטענו, על רקע דברים שמסר עד המדינה הקודם א.צ, כי יש פסול בכך שהמאשימה עורכת לעדיה מעין סימולציה של חקירה נגדית, דבר שיש בו כדי לפגוע באותנטיות של תשובות העד בחקירה הנגדית מטעם ההגנה. במהלך הדיון הוסבה תשומת הלב לכך שריענון העד ארך 3-4 שבועות, משך זמן ארוך, שעשוי להעלות חשש לשינון יתר ולתשובות מדוקלמות.

הסנגוריות מבקשות לבחון את הליך ההכנה לעדות הן לפי דוקטרינת ההגנה מן הצדק –בטענה שעסקינן בהתנהלות נפסדת של הרשות שיש בה כדי לפגוע בתחושת הצדק ולהבטיח קיומו של משפט הוגן – והן לפי דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים שממוקדת באינטרס הציבורי שבקיומו של שיקול דעת מנהלי תקין של רשויות האכיפה. בתוך כך הן עותרות לקבוע כי הנחיית פרקליט המדינה בסעיפים 15, 16, ו-18 מנוסחת באופן רחב אשר נותן היתר לתביעה לביצוע פעולות שאינן מתיישבות עם קיומו של הליך הוגן.

המאשימה עתרה לדחות את הבקשה מכל וכול. ראשית טענה, כי עסקינן בבקשה תיאורטית, ולמצער – בקשה שהוגשה טרם זמנה. לדברי ב"כ המאשימה, הגם שאין חולק לגבי סמכותו של בית המשפט לבחון, אגב ההליך הפלילי, פעולות מנהליות שבוצעו בהקשר להליך הפלילי, הרי שהפעם התהפכו להן היוצרות והסנגוריה עותרת להכריע בפעולות הרשות המנהלית במנותק מההליך הפלילי ובמצב שבו ההכרעה בשאלה אינה באמת נדרשת להליך הפלילי. ב"כ המאשימה הפנו בעניין זה לאמור בבקשה עצמה: "יודגש, כי טיעון ההגנה אינו עוסק בשאלת החידוש שבתשובותיו של עד המדינה או במידת השפעתן על המידע שמסר בחקירותיו...". זאת ועוד, לגישת המאשימה, גם אם נאמר שיש הצדקה לדיון תיאורטי שכזה, הרי שנכון לעשותו לאחר שתתבהר התמונה העובדתית לגבי נסיבות ריענון זכרונו של העד, ולאחר שתיפרש בפני בית המשפט התשתית העובדתית הרלוונטית.

התביעה הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 4855/02 פ"ד נט (6) 776, 845 ("עניין בורוביץ'") וע"פ 226/54 פ"ד ט' 1345, 1348 (להלן: "עניין אלופי") לגבי טיבו של הליך ריענון העד וחלקה על הדרך שבה מבקשת ההגנה לפרשו תוך ניסיון לצמצם הליך זה ולרוקנו מתוכן. לטענת ב"כ התביעה, הנחיות פרקליט המדינה אינן מהוות חידוש ואינן משנות את האופן שבו נוהגים מקדמת דנא לראיין עדים. ההנחיות נועדו בסך הכול להתוות כללים מעשיים עבור הפרקליטים לגבי המותר והאסור, בהתאם לקביעות בית המשפט העליון. נטען, כי הלכה למעשה, המאשימה מקפידה הקפדה יתרה בגבולותיו של הריענון בהתאם לדין ונזהרת מחריגה כלשהי, תוך שהיא מתעדת כל שינוי בעדות ומעבירה אותו להגנה.

לגופן של טענות ההגנה, בהתייחס לאופן הריאיון שנערך לעד י.מ, השיבה המאשימה כי כל השיחות אשר הושמעו לעד במסגרת הריענון, לרבות כאלה שלא היה צד להן, הושמעו לו כבר במהלך חקירותיו על ידי רשויות האכיפה. אשר לידיעות המודיעיניות שהוצגו לעד – הרי שהן מתייחסות כולן לפעילות שלו עצמו וזאת במנותק וללא קשר למיוחס לנאשמים בכתב האישום. לגישת המאשימה, מותר במסגרת הריאיון לעמת את העד עם ראיות/אמרות חיצוניות, וזאת כאפשרות תיאורטית מבלי לציין את מוסר המידע. קל וחומר שניתן לעשות זאת מול ידיעה מודיעינית שהיא ראיה שלא ניתן להביא בפני בית המשפט מטעמי אי קבילות, ומראש היא כוללת מידע אנונימי בלבד. בכל מקרה, לגבי ידיעות אלה, העד הכחיש את האמור בהן ולא מסר פרטים שמצדיקים השלמת חקירה. לגבי דוחות הDEA מדובר בריענונו של העד לגבי אמרות שהוא עצמו מסר בפני הרשויות האמריקניות, אשר תועדו בצורת דוחות כנהוג בשיטת המשפט בארה"ב. התביעה חלקה על הטענה שהיא אינה רשאית לערוך לעד סימולציה לחקירה נגדית, ובכל מקרה הדגישה, שאין מדובר בחקירה נגדית בהיקף ובמידה המתקרבים לחקירות נגדיות של העד בבית המשפט, אלא בסך הכול בהצגת מספר מאפיינים אפשריים שעימם צפוי העד להתמודד. לגבי עימות העד עם סתירות שקיימות בין אמרותיו השונות במשטרה, הדגיש ב"כ המאשימה כי המאשימה לא הציגה לעד שתי גרסאות סותרות שמסר על מנת לקבל ממנו גרסה שלישית. הסתירות שאליהן הופנה העד הן כאלה שכבר הוצגו לו במהלך חקירותיו במשטרה.

דיון ומסקנות:

1. נאמר כבר עתה, כי בשלב זה של ההליך (תום החקירה הראשית) אין לפנינו תשתית עובדתית מספקת כדי לקבוע שהמאשימה, אגב הכנתו של עד המדינה י.מ לעדות, פעלה באופן אשר סוטה "סטייה חמורה", אם בכלל, מהוראות הדין ומהנחיות הפסיקה. "מסמך הריענון" שעליו נסמכת ההגנה להוכחת הפסול שדבק לשיטתה בהליך הריענון, אין בו די כדי לבסס מסקנה מהסוג הנטען, כפי שעוד נבהיר בהמשך. בהקשר זה נציין, כי יותר מפעם אחת – הן לפני הדיון בבקשה והן במהלכו –הצענו לסנגוריה להשהות את ברור הבקשה עד לאחר סיום עדותו של עד המדינה ו/או לאחר שמלוא החומר הרלוונטי יונח בפנינו – אך הצעה זו לא נענתה.

1.1 כבר מקדמת דנא עמד בית המשפט העליון על זכותו וחובתו של פרקליט לראיין את עדיו וזאת באופן רציני ואפקטיבי. בהקשר זה יש להפנות לדברי בית המשפט בפסק הדין בעניין אלופי הנ"ל, שם בעמ' 1348 סעיף 3: "זכותו של כל פרקליט – גדולה מזו: חובתו היא – לייצב מבעוד מועד את מערכת מלחמתו ולהכין כהלכה את חומר הראיות שבו ישתמש בעת המשפט...כל בר-בי-רב יבין כי ההשפעה הנודעת להם אין לעמוד עליה, אלא אם ראה הפרקליט את העד קודם למשפט ושמע את דבריו. לעיתים, ביחוד אם עבר פרק זמן ניכר מיום עשיית הפשע עד ליום שמיעת המשפט, יש צורך בראיון שני ואפילו שלישי עם העד כדי לעמוד על טיבו, כדי לקבל ממנו דברים נוספים או כדי לרענן את זכרונו במה שכבר אמר קודם לכן. אסור, כמובן, לשים דברים בפי העד ולהורות את אשר יאמר. נוהג כזה פסול הוא לחלוטין, ויש והוא גובל בעבירה פלילית".

עיון בפסיקה מלמד שבית המשפט העליון נמנע מלהתוות כללים נוקשים לגבי האופן והשיטה שבהם יש לבצע את הליך "הריענון", תוך שהוא מותיר שיקול דעת רחב לתובע בעניין זה, כפונקציה של הנסיבות הספציפיות. בית המשפט העליון עמד על כך שלא מדובר באקט טכני המתמצה בהקראת הודעות העד בפניו של העד, אלא בראיון שבמסגרתו יוכל התובע (שבדרך כלל זה לו המפגש הראשון עם העד) להתרשם מהעד וממהימנותו, לוודא שהוא זוכר את האירועים עליהם הוא אמור להישאל וכן להכין אותו לגבי מהלך הדיון הצפוי וזאת על מנת שימסור עדות אמת מלאה ומפורטת, הכול כחלק מהאינטרס הציבורי לאפשר לבית המשפט לרדת לחקר האמת ולייעל את הדיון (ראו עניין בורוביץ', פסקה 61). עמדנו על הדברים בהרחבה בהחלטתנו מיום 12.7.17 ואין סיבה לחזור על כל שנאמר שם.

על פי הפסיקה, הרציונל שבהותרת מרווח גדול של שיקול דעת לתובע ואי קביעת כללים נוקשים, טמון בעיקר בעובדה שלא ניתן לגזור גזירה שווה לגבי כל העדים וכל התיקים. אין דין ראיון עד בתיק קטן ופשוט, כדין הכנתו של עד בתיק רב היקף המכיל אישומים רבים ומידע רב, בדומה לתיק שלנו. אין דין ראיון של עד מנוסה ובקי בהליכים משפטיים, כראיון של עד שזה לו מפגש ראשון עם ההליך המשפטי. אין דומה ראיון עד שהוא שוטר לראיון של עד אזרח, אין דומה ראיון עם ראש צוות חקירה לשוטר שגבה אמרת נאשם, אין דין ראיון עם מתלוננת בעבירת מין כדין ריענון עד ראיה ניטראלי, או עד שאמור להעיד בנושאים טכניים/כלליים, וכיוצא באלה דוגמאות. הניסיון להציב כללים ו/או הנחיות נוקשות עלול להחטיא את המטרות והתכליות של ריענון העדים.

1.2 מן הכלל אל הפרט: ראשית, על רקע הדברים שפורטו לעיל והרציונל של הכנת העד לעדות, לא נוכל לומר באופן קטגורי שקיים פגם אינהרנטי בעריכת סימולציה של חקירה נגדית לעד, כל עוד, כמובן, שלא מוכנסות מילים לפיו. הכל שאלה של מידה ואופן, והוא תלוי בנסיבות הספציפיות. לא מצאנו (ואף לא הוצגה לנו) אסמכתא התומכת בעמדת הסנגוריה כי סימולציה של חקירה נגדית היא פסולה כשלעצמה ללא קשר לאופן שבו היא מתבצעת.

כמו כן, לא ניתן לומר כי פגם טבוע בעצם העובדה שעד המדינה רוענן לאורך תקופה ארוכה יחסית (כנראה 3-4 שבועות). להבדיל מתיק "קטן" שבו הכנת עד פרק זמן כה ממושך עשויה אולי לעורר תמיהה, הרי שבמקרה שלנו כאשר אין חולק שהעד נחקר במשטרה לאורך חודשים ארוכים, וכי נגבו ממנו הודעות הנושאות אלפי עמודים ועשרות שעות של הקלטה, משך הזמן הארוך יחסית שנדרש לצורך הכנתו אינו יכול, כשלעצמו, ללמדנו דבר. לא למיותר לומר שהשאלה אם עד "מדקלם" את דבריו באופן שאינו אותנטי, היא עניין להתרשמות בית המשפט.

בהתייחס לטענות האחרות שהועלו על ידי הסנגוריה, אין חולק שמדובר בלא יותר ממסקנות שהסיקה הסנגוריה על בסיס העיון במסמך הריענון שהועבר אליה. מנגד, הוצגו לפנינו על ידי ב"כ המאשימה הסברים אחרים, אשר לכאורה שוללים או מקהים את הפסול שמייחסת ההגנה לתביעה. במצב כזה, הרי שבעיתוי הנוכחי אין בידנו להעריך עד כמה אם בכלל מדובר בפסול, לא כל שכן פסול חמור, שיש בו כדי לפגוע בהגנת הנאשמים או בהליך ההוגן.

2. זאת ועוד: בהתאם לפסיקה הנוהגת, גם אם יהיה בידנו לומר שהמאשימה חרגה מהדין ומההנחיות אגב הכנת העד לעדות, אין בכך כדי לפסול את עדות העד. עסקינן לכל היותר בעניין שבמשקל שניתן יהיה להעניק לדברי העד בבוא היום.

כך נקבע בסוגיה זו בעניין אלופי, הנ"ל עמ' 1349: "...אין בידנו לומר, שהעדים עצמם פסולים הם משום כך להעיד והוכחותיהם כלא היו...אין הלכה מורה כי העדים פסולים וכי דבריהם בטלים. לכל היותר אפשר לומר על עדים כאלה כי לדבריהם יש לייחס משקל קטן יותר ובנסיבות מסוימות גם אפסי אך עצם קבלת עדותם אינה פוגמת בסדרי הדין."

כמו כן נצטט מדברי בית המשפט העליון בעניין בורוביץ, פסקה 63 :" מקומן הטבעי של טענות המערערים בדבר הפגמים שנפלו בהתנהלותה של התביעה בנושא הראיונות היה במסגרת בחינת מהימנותן ומשקלן של הראיות במשפט" (ראה גם ע"פ 685/81 אהרוני נגד מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 1983 עמ' 689).

מכל אלה נובע, שבכל מקרה, אין מקום להיעתר לסעד שלו עותרת הסנגוריה, קרי פסילת עדות עד המדינה או חלקים ממנה, שהרי גם אם ניווכח שאכן נפל פגם מצד המאשימה בעת הכנתו של עד המדינה לעדות, אין הדבר פוסל את עדותו אלא לכל היותר פוגע במשקלה. הדבר נכון גם לגבי הענקת סעד במסגרת "הגנה מן הצדק". גם בהנחה שסעד כזה הולם את נסיבותינו, הרי שניתן יהיה להידרש לו רק בסוף ההליך, כחלק מהנסיבות הכוללות.

נוסיף בהקשר זה, כי הפסיקה שאליה הפנתה ההגנה (תפ"ח 18312-10-14 מחוזי תל אביב מדינת ישראל נגד גילאוי ואח' 13.1.17) אינה יכולה לשמש אסמכתא לענייננו. באותו מקרה, התביעה ביקשה להביא בפני בית משפט מידע ראייתי מהותי חדש, אשר על פי קביעות בית המשפט עמד במוקד המחלוקת בין הצדדים, מידע, שלא בא זכרו בהודעות העד קודם לכן. בית המשפט קבע שבנסיבות שם, היה מקום להפנות את העד להשלמת חקירה ולכן לא התיר לתביעה להעיד את העד באותן נקודות. לא זה המקרה שלנו. לא זו בלבד שלא הובאה בפנינו אינדיקציה ראייתית לכך שהעד סיפק במסגרת הליך הריענון מידע חדש בעל משמעות, אלא שלא נוכחנו לדעת במהלך החקירה הראשית, שהתביעה ביקשה, באמצעות העד, להביא בפנינו ראיות חדשות שנודעו רק במהלך הריאיון ולא עלו בחקירותיו במשטרה. להגנה שמורה כמובן הזכות שלא להביא לפנינו מידע שכזה , ככל שהוא קיים.

4. על רקע המסקנה שאליה הגענו אשר לפיה אין בידנו לעת הזאת תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע שנפל פגם משמעותי בהתנהלות התביעה בהליך הריענון, מתייתר מאליו הדיון בטענות ההגנה בהתייחס להנחיות פרקליט המדינה. סמכות בית המשפט במסגרת הליך פלילי להידרש לפעולות הרשות המנהלית, כמו גם לתוקפן של הנחיות פרקליט המדינה, היא רק אגב ההליך הפלילי וככל שהדבר נצרך להכרעה בהליך הפלילי. אין אנו מוסמכים להעביר את הנחיות פרקליט המדינה תחת שבט ביקורתנו במנותק מהתיק שלפנינו. תקיפה ישירה של הנחיות פרקליט המדינה ניתן לעשות בבג"צ.

בדומה, יש ממש בטענת המאשימה, כי אין מקום שנידרש למוסד הריענון בתור שכזה במישור התאורטי, אלא ככל שהדבר נדרש לצורך הכרעה ספציפית בהליך שלפנינו.

סוף דבר, לאור כל האמור לעיל - דין הבקשה להידחות.

המזכירות תשגר עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח שבט תשע"ח, 13 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.