1. לפנינו טענת "אין להשיב לאשמה" שהעלו נאשמים 10, 11, ו-12 בהתייחס למעורבות הספציפית של כל אחד מהם באישום הרביעי, כפי שעוד יפורט בהמשך. האישום הרביעי עוסק בפיצוץ מטען חבלה ברח' יהודה הלוי בתל אביב בתאריך 11.12.2003 תוך גרימת מותם של 3 אנשים ופציעתם של אחרים, וזאת, כחלק מתוכנית עבריינית, במסגרת ארגון פשיעה, להתנקש בזאב רוזנשטיין (להלן: "אירוע יהודה הלוי") .

2. נבהיר כבר עתה כי במסגרת החלטה זו - על מנת להימנע מניתוח ראייתי שיפה לשלב הכרעת הדין ואינו נצרך לעיתוי הנוכחי - נתייחס לטיעוני הסנגורים רק במישור הכללי, במבט על, מבלי להידרש למכלול הדוגמאות והציטוטים מדברי העדים שאליהן הפנו הסנגורים בכתב ובעל פה, זאת הרבה מעבר למקובל ולנדרש בשלב דיוני זה.

עוד נבהיר: כידוע, זיכוי נאשם מבלי לחייבו להשיב לאשמה הינו מצב חריג שנקוט רק במקרים מיוחדים שבהם לא התגבשה ולו גם תשתית ראייתית בסיסית ודלה נגד הנאשם (ראה ע"פ 732/76 בעניין כחלון). נקבע בפסיקה, כי "ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא ראיות במידה היוצרת מערכת הוכחה ראשונית המעבירה את נטל הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מהתביעה לנאשם" (ראה ע"פ 405/80 בעניין שדמי). המצב המשפטי הנוהג בהקשרנו, כמו גם הנסיבות שרק בהתקיימן תתקבל טענת "אין להשיב לאשמה" הם ידועים ומוכרים משכבר, ולא נחדש בעניין זה דבר, לא כל שכן הלכה. כידוע, בשלב דיוני זה בית המשפט אינו נדרש לשאלות של מהימנות ומשקל ואף אינו בוחן קיומן של ראיות חיזוק וסיוע לעדות יחידה (ראה ע"פ 635/85 בעניין בוטרוס). אכן, גם אם במישור העקרוני אפשר שבית המשפט יורה על זיכוי כבר בשלב זה חרף קיומה של עדות מסבכת, הרי שמדובר במצב יוצא דופן ונדיר ביותר שבו חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה את כוחה בתור שכזו, במצב שבו העדות המפלילה היא במובהק ועל פניה עדות מופרכת ובלתי מתקבלת על הדעת, כזו ששום בית משפט סביר לא ייתן בה אמון (ראה עניין כחלון הנ"ל וכן עניין שדמי הנ"ל).

על רקע מצב משפטי זה נבחן את טענות הסנגורים בקצרה ובתמציתיות.

3. נקל להיווכח בשוני שבין טיעוניהם של עוה"ד חובה ופלדמן, בשם נאשם 11, לבין טיעוניהם של עו"ד קפלנסקי ובניה בשם נאשמים 10 ו-12.

עוה"ד חובה ופלדמן, תוך היצמדות להלכה הנוהגת, הסכימו כי למרות העדר סיוע, כך לשיטתם, הרי שנגד נאשם 11 התגבשה תשתית ראייתית מספקת לשלב הנוכחי בהתייחס לאישום השלישי (שעניינו ניסיון התנקשות שבוצע כלפי זאב רוזנשטיין בידי ארגון הפשיעה בתאריך 30.6.2003 במה שמכונה "אירוע גני התערוכה"). עם זאת, לדבריהם, בהתייחס לאישום הרביעי, גם אם נניח שבית המשפט יעניק את מלוא המשקל הראייתי לעדות י.מ - היא העדות היחידה המסבכת את נאשם 11 באישום זה - עדיין גם אליבא דברי העד אין אינדיקציה ראייתית לכך שנאשם 11 היה מודע לנסיבות ביצוע העבירה והתקיימה מבחינתו יותר מאשר נוכחות תמימה בביתו של ה.צ בעת הכנת המטען והעברתו הלאה. לכן, לדבריהם, לא הונחה תשתית ראייתית לביסוס הרכיב הנפשי בעבירה.

טיעוניו של עו"ד קפלנסקי, ב"כ נאשם 10, מתעלמים מההלכה הנוהגת ומהפסיקה באשר הם מזמינים את בית המשפט לדיון והכרעה בשאלות של מהימנות ומשקל. זאת ועוד, הסנגור התמקד בפער שקיים לשיטתו בין דברי עדי המדינה בהקשר למעורבותו של נאשם 10 לבין השתלשלות האירועים המתוארת בכתב האישום. לדברי הסנגור, מעובדות כתב האישום עולה שלנאשם 10 מיוחסת מעורבות באירוע יהודה הלוי בשני מקטעים שונים המתוארים באישום 4. האחד, המתואר בסעיף 11, המתייחס להעברת מטען החבלה בפעם הראשונה ממכין המטען, עד המדינה ה.צ, לגורמי הביצוע שהניחו את מטען החבלה על גג משרדי הצ'יינג' ביהודה הלוי. השני, בסעיף 14, מתייחס לשלב שבו המטען, לאחר החלפת המצבר המקולקל, הועבר בפעם השנייה מה.צ לגורמי הביצוע. לדברי הסנגור, ראשית, לא ניתן לתת אמון בדברי העד ה.צ שאמינותו מוטלת בספק. כמו כן, כאשר בודקים את מועדי הכניסות והיציאות של עד המדינה י.מ מהארץ בהתאם למסמך ת/1295 על רקע סיפור המעשה כמתואר על ידי עד המדינה ש.כ, המסקנה היא שסדר הזמנים והאירועים המפורט בסעיפים 11 ו-14 לכתב האישום לא יכול להתקיים. לדברי הסנגור, גם אם נאמר שמן העדויות מתגבשת תשתית ראייתית שקושרת את נאשם 10 לביצוע עבירות מסוימות, הרי שאין מנוס מהמסקנה שלא מדובר באירוע "יהודה הלוי" כפי שתואר בכתב האישום.

עו"ד בנייה בשם נאשם 12 אישר שאומנם בהתאם לראיות התביעה קיימת תשתית ראייתית רלוונטית לשלב זה נגד נאשם 12 ואולם, לדבריו, הראיות שהתגבשו נגד נאשם 12 הן כה דלות, שגם לצורך שלב זה של ההליך אין בהן די. לדבריו, העברת הנטל במצב ראייתי חסר שכזה עלולה לגרום לעיוות דין. הסנגור הסביר, כי העד היחיד שמסבך את נאשם 12 הינו עד המדינה ש.כ כאשר אין כל תימוכין חיצוניים לעדותו, לא כל שכן סיוע כדרישת החוק. הסנגור אישר שאומנם בית המשפט אינו אמור לבחון בשלב זה קיומו של סיוע ואולם לדבריו, סיפורו ההזוי והמופרך של העד ש.כ שאינו מתיישב עם ראיות התביעה האחרות, יוצר את אותן נסיבות חריגות שבהן נכון הוא שבית המשפט יורה על זיכוי הנאשם כבר בשלב זה. בהקשר זה נזכיר, כי לנאשם 12 מיוחסת מעורבות בהקשר לאישום זה הן בהגעה לביתו של ה.צ כדי לבקש ממנו להכין את המטען (סעיף 6), הן בהנחת המטען הראשון והמטען השני על גג הציינג' ביהודה הלוי (סעיפים 12 ו-15) והן בכך שערך תצפיות ביחד עם אחרים בהמתנה לזאב רוזנשטיין (סעיף 16).

4. לטענת ב"כ המאשימה עו"ד מירום, דין כל הטענות להידחות. עו"ד מירום הדגיש באופן כללי, כי מקום שבו עסקינן בכתב אישום אחד המכיל שורה של עבירות שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה למען קידום האינטרסים השונים של הארגון, הרי שאין מקום לניתוק מלאכותי של האישומים זה מזה. הוא הפנה בעניין זה לתפ"ח 21068/05 (מחוזי תל אביב) בעניין מרואן נאסר ואח'.

ב"כ המאשימה היפנה לראיות הקושרות את נאשמים 10 ו-12 לביצוע העבירות המיוחסות להם, ראיות שדי בהן לדעתו, בשלב זה, כדי להביא לדחיית הטענה. הוא הטעים לאוזני הנאשמים כי דחיית הטענה אין פירושה שהנאשמים לא יוכלו בבוא היום להימצא זכאים בדין, אלא פירושה היחיד הינו שהם צריכים להשיב להאשמות המיוחסות להם. לדבריו, מבחינה זו טיעוני נאשמים 10 ו-12 חטאו לטענת "אין להשיב לאשמה" וחרגו מגבולותיה הקבועים בדין.

לגבי נאשם 11 טען ב"כ המאשימה שאין מקום לנתק באופן מלאכותי בין אישום 3 ל-4 שעניינם שרשרת הניסיונות להתנקש בזאב רוזנשטיין, ולפיכך, בנסיבות שבהן מסכים ב"כ נאשם 11 כי לצורך שלב זה במשפט קיימת תשתית מספקת נגד נאשם 11 למעורבות באישום השלישי, הרי שהדבר משליך מאליו לגבי הרכיב הנפשי ומודעותו בהתייחס לאישום הרביעי. מרגע שאין חולק שקיימת ראיה לגבי נוכחות נאשם 11 בביתו של ה.צ בזמן הרלוונטי להעברת המטען, יש להעביר אליו את הנטל להסביר את מעשיו באותו מקום, במיוחד בהינתן שהוא הגיע למקום יחד עם נאשם 10, בבחינת "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". לדבריו, יש משמעות בהקשר זה גם לדברי ה.צ באומרו שאינו לוקח סיכונים ואינו מתיר כי יסתובבו בביתו אנשים לא מוכרים. לדברי התובע גם ראיות נסיבתיות שמהן ניתן להסיק לגבי הרכיב הנפשי בעבירה בגדר ראיות הן. התובע הוסיף וציין שאין להתעלם מכך שבחקירתו במשטרה הכחיש נאשם 11 בשתי הזדמנויות הכרות עם ה.צ ורק בהמשך נולדה הגרסה שנוכחותו במקום הייתה תמימה.

דיון ומסקנות:

5. נקל להגיע למסקנה כי דין טענותיהם של נאשמים 10 ו-12 להידחות מחמת שאין הן עומדות בתנאים הרלוונטיים המצדיקים קבלת הטענה.

לגבי נאשם 10, מרגע שאין חולק כי קיימות עדויות המסבכות את נאשם 10 בביצוע עבירות פליליות כלשהן (כך למצער על פי עדויות עד המדינה ה.צ ועד המדינה י.מ) די בכך כדי להעביר אליו את נטל הבאת הראיות ואת החובה להשיב לאשמה. נזכיר בהקשר זה כי טענת "אין להשיב לאשמה" מתייחסת עקרונית לכל עבירה שניתן להרשיע בה את הנאשם. כוחה של טענת "אין להשיב לאשמה" יפה רק במצב שבו לא הונחה תשתית להרשעת נאשם באף עבירה, לא רק בהתייחס לעבירה הנקובה בכתב האישום (ראה קדמי, "על סדר הדין" חלק שני מה' 2009 עמ' 1449). כנאמר קודם, בשלב דיוני זה בית המשפט אינו בוחן את העדויות המסבכות מבחינה ערכית ואינו משווה אותן עם עדויות ו/או ראיות אחרות. בית המשפט אינו נזקק לשאלות של מהימנות ומשקל ואינו דק פורתא עד כמה דברי העדים עולים בקנה אחד עם השתלשלות האירועים המתוארת בכתב האישום (מסמך שבכל מקרה אינו מהווה ראיה).

הוא הדין לגבי נאשם 12. במצב שבו אין חולק, שלמצער עד המדינה ש.כ מסבך את נאשם 12 בביצוע עבירות הנוגעות לאישום הרביעי, נובעת המסקנה שעל נאשם 12 להשיב לאשמה. לא ניתן בשלב זה להידרש לטענות לגבי מידת ההיגיון בדבריו של ש.כ או למידת האמון שיש לתת לדבריו. בענייננו לא למיותר להזכיר שש.כ הינו עד מדינה אשר בהתאם לדבריו שלו ולראיות נוספות, היה מבכירי ארגון הפשיעה ומי שהיה ממונה על הוצאתה לפועל של התוכנית הפלילית הגלומה באישום 4. מדובר בעד שהעיד ברציפות לאורך כחודשיים בנושאים רבים, נגד נאשמים שונים ובקשר לעבירות שונות, כמשתקף בדפים רבים של פרוטוקול. קשה לראות כיצד ניתן לראות בעדות זו דוגמא לאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם, בהתאם לפסיקה, ראויה העדות להידחות כבר בשלב דיוני זה בשל היותה מופרכת או בלתי מתקבלת על הדעת בעליל.

6. אשר לטענת נאשם 11: על מנת שלא להקדים את המאוחר ולא להיכנס לניתוח מפורט של דברי עד המדינה י.מ, ניתן לומר באופן כללי, שלמרות שאכן מפי העד לא עולה באופן ברור טיב מעורבותו של נאשם 11 באירוע, למעט נוכחותו בדירת ה.צ יחד עם נאשם 10 בעת הכנת המטען והעברתו, עדיין גרסתו של י.מ בהקשר זה היא מורכבת מזו שהציג הסנגור בטיעוניו לפנינו –ולא נרחיב ונפרט בשלב זה.

פעמים רבות כאשר עומד הצורך לקבוע האם הוכח הרכיב הנפשי בעבירה, או מה הייתה המודעות או הלך הנפש של הנאשם בהקשר לעבירה מסוימת, בית המשפט אינו נסמך על דברי עדים. במרבית המקרים קשה להפיק ראיה קבילה וחד משמעית מדברי אדם אחד על אודות המתחולל בנפשו או במודעותו של אדם אחר. הדבר בוודאי נכון במקרה שלנו שבו, כעולה מן הראיות, העד י.מ לא היה מעורב אישית בתוכנית העבריינית נושא אישומים 3 ו-4 וצפה על המתרחש מן הצד. לצורך בחינת הרכיב הנפשי בעבירה בית המשפט נסמך לא אחת על ראיות נסיבתיות ואף על חזקות שבעובדה, כאשר לגרסת הנאשם והסבריו קיימת משמעות רבה. מכאן, שגם בהנחה שמדברי י.מ אין אפשרות לעמוד על מידת מודעותו של נאשם 11 או על הלך הנפש שלו, אין פירוש הדבר שלא ניתן יהיה להסיק מסקנות לצורך כך מראיות אחרות, לרבות ראיות נסיבתיות, ביניהן הקשר של הנאשם עם מעורבים אחרים וכן מעורבות הנאשם באירועים אחרים רלוונטיים. מבלי שנקבע מסמרות לעתיד, הרי שלצורך שלב זה יש ממש בטיעוני ב"כ המאשימה שלפיהם, במצב שבו אין מחלוקת שאכן הונחה תשתית ראייתית מספקת לשלב זה נגד נאשם 11 בהקשר לאישום השלישי, הדבר מהווה, לכאורה, ראיה נסיבתית לצורך הוכחת הלך הנפש שלו בהתייחס לאישום הרביעי. אישומים 3 ו-4 עוסקים בשני אירועים נפרדים אך בהחלט קשורים זה בזה. בשניהם מתוארים ניסיונות מצד ארגון הפשיעה, על רקע מניע עברייני זהה, להתנקש בחייו של זאב רוזנשטיין. על פי הנטען, שיטת הפעולה שננקטה בשני המקרים הייתה דומה, קרי, הטמנת מטען חבלה שהוכן על ידי עד המדינה ה.צ. בביתו, כאשר בשניהם מתגלה לכאורה שיתוף פעולה בנקודת הזמן הרלוונטית בין נאשם 11 לנאשם 10 בביתו של ה.צ.

באומרנו כל זאת, מתחייבת המסקנה שלא מתקיימים התנאים שבעטים יש להורות על זיכויו של נאשם 11 כבר עתה מבלי שישיב לאשמה. הראיות הכוללות שהונחו על ידי המאשימה מספיקות בשלב זה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל נאשם 11.

7. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את טענות "אין להשיב לאשמה" שהועלו על ידי נאשמים 10, 11 ו-12.

המזכירות תשגר ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ט כסלו תשע"ט, 27 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.